סל ניוז

סתם מחשבה שעלתה לי.
לפני כמה שנים, ישבה איתי חברה ושמעה ראיונות פוסט משחק וצחקה על זה שהם בעצם לא אומרים שם שום דבר. ומאז שהיא אמרה את זה, שמתי לב שבראיונות כדורסל, לפני אחרי או תוך כדי משחק, לא נאמר כמעט משהו משמעותי. המאמנים מתחמקים מלדבר על אסטרטגיה לרוב ועל מהלכי כדורסל או (במקרה של סם מיטשל) כנראה לא יודעים לומר הרבה מעבר just got to make shots.

רגעי ה-wired הם קטעי מוטיבציה נטו - אני מניח שזה במכוון כדי שלא לחשוף דברים אבל זה מותיר את הצופה עם רמת ידע די שטחית על המשחק וחבל.

אולי חבל אבל זה בפירוש נעול ככה חוזית מול ערוצי הטלויזיה. אסור להם להראות את זה אלא רק את קטעי המוטיבציה.

איפה שהוא בין הצורך לשמור על סודות מקצוע לבין הצורך לבדר את הצופים זה מה שיצא
זה דלוח, אבל זה עדיין לא מספיק רע כדי שיורידו את הראיונות האלה מהשידור.
לצופים מיומנים זה מאוס אבל כנראה שהרייטינג לא בנוי על צופים מיומנים

אני תוהה אם זה בגלל הצורך בפרטיות או מחשש לגלות שבשאר הזמן לא נאמרים דברים מרתקים במיוחד.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

לא יודע מהצד של הטלויזיה אבל מהצד הספורטיבי אנחנו זוכרים את הטלפונים של בלאט לגרשון

זה נכון במיוחד לרגעי ה-wired אבל האמת היא שהתכוונתי בעיקר לראיונות שאחרי המשחק או לפני משחקים. המאמנים מדברים ומדברים אבל הכל נשמע ריק ובד״כ לא מוסיף אינפורמציה אמיתית. הרבה פעמים, באופן מפתיע, הכתבים בכלל לא יודעים מה לשאול את המאמנים והראיון פשוט נתקע.

לדעתי העניין הזה של להתראיין ולא להגיד כלום הוא חלק מתופעה רחבה יותר. עולם שכל המידע דולף בסמוך להתרחשותו, שחייבים לעדכן את כולם לפני שיוצאים בהצהרות, שהכל גלוי לכולם. אנחנו רואים את זה בפוליטיקה, בצבא, בדיפלומטיה. הספורט במידה מסוימת היה בין החלוצים של זה, אבל לא מפתיע שהתופעה מתרחשת גם פה.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

ראיונות עם אנשי ספורט היום הם הרבה יותר גנריים וצפויים ומשעממים ממה שהיה פעם. מספיק לקרוא את זה בעיתונות יהודית הסטורית (ראיונות בעיתונות עם מאמנים ושחקנים בשנות השבעים והשמונים) בשביל להבין כמה אז הם אמרו מה שהם חושבים הרבה יותר מהיום.
מה שהיה כיף בראיונות עם ערן זהבי זה שהוא היה מהבודדים שאמרו מה שהם מרגישים וחושבים.

בהקשר הזה חשוב לציין לטובה דווקא את היורוליג שהכניסו השנה לפרי-גיים סינק מחדר ההלבשה של כל קבוצה.
בתחילת העונה המאמנים היו ממש זהירים וניסו לחקות קצת את ה-WIRED האמריקאי, לאט לאט התחילו לדבר יותר ויותר לעניין.

_________________
"הפעם נלחמנו עד הסוף. הפער היה 30 הפרש ונגמר רק 24"
(י. ספרופולוס, 16.3.21)