התותח המפוברק כתב:
אני חייב להגיד שגם לגבי הווארד אני מסכים עם פלאש. כאילו... כן, אני יודע שהוא לשעבר שחקן ההגנה של השנה כמה שנים, וגם מלך הריבאונדים... אבל הווארד לטעמי לא שחקן כזה גדול. ממש לא חושב שהוא הול אוף פיימר. יש הרבה שחקנים שהיו שחקני ליגה מצוינים אבל לא יזכרו מהם כלום. את טימאק יזכרו, את הווארד, נכון להיום, יזכרו בגלל דברים מחוץ למגרש ופחות בזכות דברים בתוך המגרש.
בדיוק להפך לדעתי.
את דוויט ייזכרו בעוד 30-40 שנה בגלל שהוא היה הסנטר הדומיננטי של תקופה מסויימת, גם אם לא יעשה כלום מהיום והלאה.
את טי-מאק, על שם מה ולמה ייזכרו? אולי בקונוטציות שליליות, כשיהיה שחקן טוב, "פרנצ'ייז פלייר", שלא יצליח לעשות שום דבר משמעותי, אפילו לא חצי גמר איזורי, ויגידו שהוא כמו ההוא מפעם, מקגריידי, זה שהיה שחקן ליגה מצויין למשך תקופה אך נכשל בענק בפלייאוף פעם-אחר-פעם-אחר-פעם.
תוציא ממנו את האנקדוטה הזו, ומה נשאר לו ? על מה תזכור אותו ? האם לא היו רבים דומים לו, שלא תזכור ?
יש פה יותר משניים וחצי אנשם שיכולים להגיד, מהראש, באיזה קבוצה שיחק נייט ארצ'יבלד, שדפק עונה של 34 נק' ? אלווין הייז ? דייב בינג ? (כולם סקורינג צ'מפיונס לפני 40 שנה +-)
אני מסופק אם יש בארץ יותר מדי אנשים שיודעים אפילו מי היה ג'ורג' גרווין ומה הוא עשה, וזה שחקן ברמה גבוהה יותר מטרייסי.
לגבי דוויט הווארד, איך אפשר "ממש לא לחשוב שהוא הול-אוף-פיימר" ?
רג'י מילר וראלף סאמפסון, שנכנסו לפני שנתיים, עשו יותר ממנו ?
כמו כן, משום מה, בפורום הזה, נוצרה אווירת אנטי דוויט הזויה לחלוטין.
"פירק קבוצות", "דברים מחוץ למגרש", "הצניח את המניות שלו".
בפועל, בעולם האמיתי, דרון וויליאמס עשה בלאגן לא פחות גדול ביוטה משדוויט עשה באורלנדו, או שקובי עשה ללייקרס לתקופה מסויימת כשדרש לעזוב, או כרמלו לדנבר, והרשימה ארוכה. כן, הוא פיטר מאמן מוצלח באורלנדו (לא הכוכב הראשון, לא העשירי, ולא האחרון שעושה זאת), כן הוא דרש טרייד ואז הסכים להישאר עוד קצת (מה שהיה, בתאכלס, מעשה לטובת אורלנדו, וממש לא מעשה אנוכי, שכן האריך להם את האופציה להביא עליו טרייד מועיל).
בפועל, הוא לא ברח לאורלנדו כמו שלברון עשה לקליבלנד והשאיר אותם בלי כלום, אלא הודיע להם בצורה אמיתית על כוונותיו ארוכות הטווח ואפשר להם לקבל עליו את התמורה בה חשקו (ויכלו גם להביא את ה"סנטר השני הטוב בליגה", יחד עם קלף או שניים נוספים, כמו שכל העולם בערך ייעץ להם).
בפועל, הוא לא עשה מהומות במהלך העונה באורלנדו בתוך חדר ההלבשה, אלא חיכה, והוביל את הקבוצה על הגב שלו לפלייאוף נוסף, גם כשהכל כבר היה נראה גמור שם מבחינתו. זה, בניגוד לקובי למשל, שכשהוא רצה לעזוב הוא הרס את העונה של הלייקרס מבפנים, על המגרש ובחדרי ההלבשה, ולא רק במשרדי ההנהלה, ואת זה אף אחד לא יכול להכחיש, אפילו לא פלאש.
או דרון וויליאמס, שגרם לפיטוריו של מאמן אגדי ומוצלח תוך כדי עונה, מהרגע להרגע, ויצר טראומה עצומה בתוך הקבוצה.
בלייקרס, בפועל, למרות כל סיפורי המשתמש פלאש, הוא היה ילד טוב וצייתן. בטח יחסית למצב בו שמו אותו.
נכון שלא הייתה לו עונה מדהימה, בטח לא במונחי דוויט הווארד ומה שאנחנו כבר יודעים שהוא יכול לעשות,
אבל אם ננקה את הרגשות והדיעות שלנו על מה שהיה שם, ואלה דברים שכנראה נשכח בקרוב,
נגלה שמעבר להתאמה המקצועית הבעייתית, ולמפגשי האגו של קובי ודוויט (כאן זה לחלוטין לרעת דוויט, שהיה צריך להבין מהרגע הראשון שהוא מספר שתיים במקרה הטוב),
דוויט נכנס למצב בעייתי, גם באשמתו, היה במצב מנטלי מסובך, היה בערך היחיד ששומר בקבוצה למעט רון ארטסט לרגעים מסויימים וקובי בריאנט לרגעים נדירים,
היה פצוע וכואב במהלך כ-ל העונה, גם בגב וגם בכתף,
ובכל זאת, למרות כל הדברים האלה,
הוא עדיין היה שחקן של 17-12.5 , מלך הריבאונדים, באחוזי יעילות מצויינים, עם 2.4 חסימות, והפסיד בסך הכל שישה משחקים. (וגם נבחר לקבוצה השלישית של הליגה והיה באולסטאר. )
אחר כך, אם מתעלמים מהידיעות הסותרות על הנעשה בערב ההחלטה,
הוא עשה את הבחירה הספורטיבית ביותר, לא דבר נפוץ כל כך בעולם הכספי-שיווקי של ימינו באמריקה,
הלך לקבוצה בה יש לו את סיכויי ההצלחה הספורטיביים הגדולים ביותר, תוך ויתור על לא מעט כסף, ותהילה וחיי סלבריטאות נוחים בלוס אנג'לס.
אם זה לא היה דוויט הווארד שעושה את ההחלטה הזאת, התקשורת הייתה מהללת את הכוכב שמעדיף סיטואציה ספורטיבית וסיכויי אליפות גבוהים יותר במקום זוהר פחות.