רועי כהן ממשיך עם כתבות הצבע הנפלאות שלו, והפעם על דשון באטלר -
http://www.sport5.co.il/HTML/Articles/A ... 90369.htmlציטוט:
שחקנים רבים מדברים על כך שברוב המקרים, יש רגע או חוויה מכוננת אחת שעיצבה את הקריירה שלהם. במקרה של דשון באטלר, הרכש החדש של הפועל ירושלים, לא מדובר בחוויה חיובית למדי.
3 באפריל, 2010. ווסט וירג'יניה של באטלר מגיעה לרגע האמת הגדול ביותר שלה, פיינל פור ראשון זה 51 שנה. חצי הגמר זימן להם את אימפריית הכדורסל של דיוק. בבוקר אותו יום באטלר התבשר כי הוא הזוכה בפרס ה-CLASS היוקרתי של ה-NCAA, המוענק לספורטאי המצטיין שנשאר לשנה רביעית בקולג'. העתיד היה נראה ורוד עבור באטלר, שבאותו טורניר קלע לא פחות משישה סלי ניצחון והרשים בשנתו האחרונה עם 17.1 נקודות, 6.2 ריבאונדים וכמעט חטיפה למשחק. במירוץ לתואר, אגב, הוא הקדים את ג'ון שאייר, אקס מכבי ת"א, שכיכב במדי דיוק.
בתחילת המחצית השנייה זה קרה. ווסט וירג'יניה פיגרה בהפרש דו ספרתי ובאטלר החליט לקחת את המשחק על עצמו. הוא חדר לסל וברך שמאל שלו התנגשה בברך של הסנטר בריאן זובק. התוצאה בטווח המיידי: קרע ברצועה הצולבת. המשמעות לטווח ארוך: משחקן שנחשב "באנקר" לבחירת סיבוב ראשון בדראפט, באטלר הידרדר לבחירה ה-42, באמצע הסיבוב השני (מיאמי). זה לא הפריע לאתר "בליצ'ר ריפורט" הנחשב להכתיר אותו ל"גניבה הגדולה ביותר של הדראפט" - נבואה שלא הגשימה את עצמה.
אבל דווקא אותה חוויה מכוננת סיפקה את אחד הרגעים האנושיים והמרגשים ביותר בתולדות הפיינל פור. בעודו נאנק מכאבים, מאמנו של באטלר בוב האגינס, שהיה ידוע בכינוי "האג בר" - "מחבק הדב" - ניגש אליו, כרע ברך והחל לחבק ולהרגיע את באטלר הדואב. האגינס תמיד היה ידוע כדמות אב עבור שחקניו, והסצנה הזאת המחישה יותר מכל עד כמה הוא מזדהה עם כאבו של באטלר, כאילו יודע שממש באותו רגע נגזר גורלו של שחקנו לצאת לקריירה מעבר לים, במקום להילחם על מקומו ב-NBA.
אביו איירה, שליווה אותו מהרגע שהחזיק כדור, סיפר אז בבכי: "תמיד אמרתי לדשון שכל מה שישתבש - אני אהיה שם כדי לתקן את זה. זה הדבר היחיד שלא יכולתי לתקן". באטלר עצמו סיפר: "אחרי הניתוח הכאב היה כל כך גדול שכבר חשבתי לפרוש לאימון. לא הצלחתי לדמיין את הרגע שבו אחזור לשחק, זה היה נראה בלתי אפשרי".
פרשת הפיצה
באטלר נחשב ל"אגדה" בווסט וירג'יניה. הוא הקלע השלישי בטיבו בכל הזמנים, ובטקס הענקת התואר, מי שנאם היה לא אחר מאשר נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, שקיבל אף הוא תואר של כבוד מהאוניברסיטה, ואת נאומו בחר לפתוח כך: "היו לי שני רגעים מסעירים היום. הראשון הוא קבלת התואר, והשני הוא שיצא לי לדבר עם דשון באטלר".
אבל לפני שהפך לאתלט שבנוי היטב, לבאטלר הייתה "שריטה" של ממש, שלדעת אביו אף גבלה בהפרעת אכילה: הילד היה מכור לפיצה. בשנת הפרשמן שלו בקולג' אביו איירה נתן לו כרטיס אשראי והורה לו להשתמש בו "במצבי חירום בלבד". בסוף החודש הראשון, בזמן שהאב התאושש מניתוח קטן שעבר בבית חולים, אשתו ואמו של דשון, קורינה, ניסתה להסתיר ממנו את חשבון האשראי, כדי שלא יתרגז יתר על המידה בזמן ההתאוששות. אבל איירה הבין שמשהו לא בסדר, פתח את המעטפה וחשכו עיניו: החשבון עמד על 750 דולרים, כולם בוזבזו על… פיצה. "הוא הזמין פיצה מכל פיצרייה אפשרית באזור שלו", סיפר מאוחר יותר בראיון ל"ניו יורק טיימס", "הילד הזה יכול לאכול ארוחת שמונה-מנות, ועדיין יישאר לו מקום לפיצה".
התזונה הלקויה של באטלר סיכנה את המשך הקריירה שלו בווסט וירג'יניה. במקרה אחר סיפר האב: "באחד מימי ההולדת שלו הבאתי 100 כנפיים חריפות כמעין חגיגת יום הולדת מאולתרת בסוף האימון. היו שם הורים, ילדים ומאמנים, אבל דשון אכל יותר מחצי מהכנפיים. הורה אחד הזדקק למשאף האסטמה שלו כדי לעמוד בחריפות, לדשון זה לא הזיז".
אבל ברגע שהמאמן האגינס, שנראה בעצמו כמו "דובון אכפת לי" חביב, התחיל לטפל בבאטלר, הכל השתנה. הוא בנה עבורו תוכנית אימוני כוח, הצמיד לו תזונאית והפיצה והכנפיים התחלפו בירוקים ובאכילה סדירה. בתוך כמה שבועות המבנה של באטלר השתנה לחלוטין ועודפי השומן הפכו לשרירים מוצקים. "המוכנות שלו לשנות את מבנה הגוף שלו ואת אורח החיים שלו היא העדות הטובה ביותר לחוסר האנוכיות שלו", אמר אז האגינס.
"קלע מחונן, אך לא מספיק מהיר"
באטלר נולד וגדל בניו ג'רזי, וכדי שלא ייגרר למעגלי פשיעה, הוריו הכריחו אותו לקרוא ספר אחד בכל שבוע, וחייבו אותו לכתוב טור קצר על כל ספר שסיים. הספר הראשון שקרא היה "מלתעות", שבאותו זמן היה גם להיט קולנועי היסטרי, וזה הספיק כדי להפוך את באטלר לאוהד מושבע של ז'אנר האימה. בהמשך, באטלר הצעיר נהג לכתוב להנאתו תסריטים לסצנות אימה, אך בהמשך התמתן והפך לאוהד מושבע של סדרת "הארי פוטר". אמו קורינה סיפרה בראיון: "המתיחות האהובות עליו היו קשורות לסרטי אימה. הוא היה נוהג להתלבש כמו פרדי קרוגר ולארוב לי בתחתית המדרגות בכניסה לבית. כשהייתי יוצאת הוא היה מתנפל לי על הרגל ובאחת המקרים ממש הייתי קרובה לקבל התקף לב".
עד מהרה, באטלר למד להריח דם גם על הפרקט. בשנה השלישית בווסט וירג'יניה הוא הפך לסקורר המוביל של המכללה, והחל לעורר עניין בקרב הסקאוטרים מהליגה הטובה בעולם. אחרי הפציעה, שמנעה ממנו להשתתף במחנות קדם הדראפט ובמחנות הקיץ, הוא ניסה את מזלו דרך ליגת הפיתוח, אך עונה אחת הספיקה לבאטלר, שחיפש קריירה יציבה יותר והחליט לצאת לאירופה.
התחנה הראשונה מעבר לים היתה אוקאפי אלסטאר הבלגית, שם רשם 16.1 נקודות, 4.3 ריבאונדים ויותר מחטיפה למשחק. עונה לאחר מכן הצטרף לשאלון הצרפתית ושם קלע 10.6 נקודות למשחק. בשנתיים האחרונות שיחק באולם הגרמנית, שם העמיד ממוצעים דומים, בתוספת לכ-38% משלוש בכל המסגרות, ואף שימש כקפטן הקבוצה.
לירושלים באטלר מגיע על טיקט של שחקן שיכול לשחק לפחות בשלוש עמדות, ויכול לשמור על ארבע, מעמדות 1-4. לאורך כל הקריירה, מהמכללה ועד היום, באטלר מצליח לרשום כמעט חטיפה למשחק, מצרך די נדיר עבור שחקן שידוע בעיקר בזכות הקליעה שלו. בדו"חות הסקאוט הוא מתואר כ"בעל קליעה אבסולוטית עם מכניקת זריקה שקשה לחסום"; "שחקן פוסט אפ לא רע לגודלו, עם איי קיו כדורסל משובח, נע היטב ללא כדור, והאיש שאתה רוצה בצד שלך במאני טיים". עם זאת, בנקודות התורפה מצוין כי באטלר "לא מהיר מספיק עבור העמדות שלו, לוקה בחדירה לסל וצריך לשפר את השליטה בכדור".