סל ניוז

באשכול קודם ציינתי שלברון עומד בפני מבחן רציני לשושלת שלו - איך יצליח להחזיר את חשיבות התחרותיות לחדר ההלבשה במיאמי, וציינתי שם בקצרה שיש לו מה ללמוד מקובי בעניין זה. נורטון הגיב שלדעתו לא מגיע לקוני קרדיט על זה, ושהוא נהנה מפיל ג׳קסון בחדר ההלבשה יותר מכל דבר אחר.

עם התזמון המצויין הזה ביל סימונס פרסם מאמר ארוך ומעולה לפי דעתי על מנהיגות.

http://www.grantland.com/story/_/id/872 ... tnoteref10

בכתבה סימונס מספר על פילוסופיית המשחק (החיים בעצם) של ביל ראסל (הידוע כאחד המנהיגים הגדולים בתולדות הNBA) שמאמין שכדי להנהיג צריך להכיר בחסרונות כל שחקני הקבוצה, למצוא דרכים להתגבר עליהם עם דגש מיוחד על החסרון של ביקורת לחברים לקבוצה (בין אם זה פומבית או פנים אל פנים)

הוא האמין, וכמוהו גם מג׳יק, דאנקן ולברון בין היתר שעדיף לייצר מטרה משתופת וסביבה תומכת. מנגד יש את ג׳ורדן, אוסקר רובינסון וקובי שמטבעם דרשו מצויינות מכולם ולא פחדו לתקוף חברים לקבוצה כדי להוציא מהם את מה שהם מאמינים שהם מסוגלים אליו.


אני אישית הרבה יותר מסכים ומזדהה עם התפיסה של ראסל על פני זאת של ג׳ורדן, בכלליות בחיים ובכל עבודה, ובפרט בספורט קבוצתי. וזו אחת הסיבות העיקריות שאני אוהב את לברון ולא את קובי.

מאוד מעניין אותי לשמוע דעות הפוכות בנושא, בעיקר מה אנשים שיותר מחבבים את קובי ממני חושבים.

לדעתי מאוד קל ואנושי לחבב את גישת לברון הנחמדה והתומכת לעומת הגישה קשה של קובי/ג'ורדן.
המבחן הוא מה עובד בסופו של דבר, לדעתי גם לא כל שחקן צריך לקבל את אותה גישה, יש לא מעט שחקנים שדווקא כש"נותנים להם בראש" הם מתחילים להתאפס על עצמם ולהבין מה רוצים מהם. לעומת כאלה שייפגעו, יורידו את הראש ויאבדו לחלוטין את הביטחון.
בקיצור לדעתי אסור לבוא בגישה קולקטיבית כלפי קבוצה אלא לדעת להתמודד מול כל שחקן לפי האופי שלו, לדעתי הצוותים העמוסים ב-NBA אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם כל שחקן בקבוצה והאופי שלו.

כמון שחשוב להדגיש שבל קשר לאיזו פילוסופיית מנהיגות בן אדם מאמץ, הוא חייב קודם כל לתת דוגמא ולעבוד הכי קשה. לא מספיק להיות נחמד אם אתה לא מוביל במעשיך (אהממ שאק...)

אני מסכים איתך דובק שצריך להתאים לכל שחקן את מה שנכון בשבילו, אבל בדרך כלל לאנשים יש דפוס התנהגותי שהם פועלים דרכו. קשה לקובי להיות בריון עם שחקן אחד וללטף שחקן אחר גם אם הוא יאבד בדרך כמה שחקנים. אותו דבר נכון גם לגבי לברון.

א יודע, נראה לי שקובי התייחס לוויאציץ למשל או מייקל לפיפן למשל שונה מאשר לשחקנים אחרים. קרייג הודגס למשל

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

את דאנקן אני באמת לא זוכר מתעצבן על שחקן מסוים. אולי כי שם זו לחלוטין העבודה של פופ לצאת על שחקנים. את לברון אני דווקא זוכר מתעצבן על מריו צ'אלמרס לא פעם ולא פעמיים. מאז שהוא הגיע למיאמי הוא מעין "מנהל" הגנה, במיוחד במאני טיים, נותן הערות לשחקנים בזמן אמת על רוטציות/סגירה לריבאונד, אחרי שהם חוטפים סלים. אבל אם צריך לבחור לו קטגוריה, אז הוא בקטגוריה של הלא מבקרים (בטח לא פומבית). אני לא יודע עד כמה קובי מצליח להוציא משחקנים את המקסימום עם הירידות הפומבית והעצבים, אני אוהב את זה רק כי זה מצחיק.

גם לדעתי תחרותיות בעונה הרגילה זו בעיקר עבודה של מאמן, המנהיג יכול לתת מקסימום את כל מה שיש לו (כמו קובי השנה, או כמו שלברון משחק כל משחק עונה רגילה בשיא היכולת)...

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

לצעוק על מאריו צ׳אלמרס לרדת להגנה או להעיר לפארמר שהוא מוסר נמוך מדי זה משהו אחד. בקטגוריית המבקרים אני בעיקר מתייחס לביקורת נוקבת ואישית לגבי שחקן (בין אם היא פומבית או לא)