סל ניוז

אין יותר קלאסיקה מזו. הפוינט גארד הגדול בכל הזמנים, מול הסמול פורוורד, שלפחות עד לפני שנתיים נחשב לגדול בכל הזמנים (ובעיניי, עדיין. ללברון יש עוד הוכחה או שתיים לתת בשביל לעקוף. בואו נגיד שכרגע לפחות, לבירד עדיין יש את היתרון בעיניי). מה שמדהים במיוחד בשניים האלה, והופך את זה למצ'-אפ נהדר הוא שהקריירה שלהם חפפה כמעט לחלוטין, החל מאותו משחק בין מישיגן סטייט לאינדיאנה, עד היום (אאז"ן) משחק הקולג'ים הנצפה ביותר, ולבטח המפורסם ביותר שבו מג'יק מהמכללה העשירה יותר ניצח את בירד מהאנדרדוגית. באותה עונה הם הגיעו ל NBA (אם כי עכשיו גיליתי שבירד משום מה נבחר בדראפט 78, אם למישהו יש הסבר למה הוא שיחק ב 79 עדיין באינדיאנה, אני אודה לו). במשך כל עשר השנים הבאות, לפחות אחת משתי הקבוצות שלהם היו בגמר (ושלוש פעמים, שתיהן היו בגמר, אחת נגד השניה). שניהם גם סיימו את הקריירה שלהם מוקדם מדי, בירד בגלל הגב, מג'יק בגלל האיידס. וחבל שכך. שניהם אולי האול-אראונדרים הטובים בתולדות המשחק (כיום, מן הסתם, לברון הצטרף אליהם בתור צלע שלישית). שניהם קונצנזוס כשניים מעשרת, ואולי גם חמשת השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק, קבלו אותם – לארי ומג'יק. לא בדיוק שיחקו באותה עמדה, אם כי גם בירד היה פוינט פורוורד למען האמת (ובמידה מסוימת גם מג'יק). שניהם שחקנים עם מבנה גוף וגובה דומים מאד. מבחינתי אין יותר מצ'-אפ מזה.
יצוין שאני התחלתי להתעניין בכדורסל בערך בנבחרת החלומות הראשונה, כלומר מה שראיתי ממג'יק ובירד, הוא בעיקר ביוטיוב ובמשחקים מוקלטים, בטח ובטח שמה שראיתי משיאם, ועדיין, אני מניח שרוב החבר'ה פה ראו אותם לפחות קצת. אז מצ'-אפ בהחלט יש.

לארי בירד –
מבוגר מעט יותר, ולכן נתחיל איתו. בכל זאת, כבוד. אני מאד אוהב את השחקן הזה, וחבל שאין לנו כאלה היום. אול אראונדר מרשים במיוחד, ריבאונדר נהדר למרות הניתור החלש אך בזכות מיקום מצוין. שחקן הגנה אישי חלש, אבל שחקן הגנה קבוצתי חכם (לא יודע אם טוב, אבל בעיקר חכם). כשחקן קלאץ' שני רק למייקל ג'ורדן, ויש שיגידו שגם מעליו. אולי האיש שהכיר בין קו השלוש לבין הנ.ב.א, עד היום נחשב בעיני רבים לאחד מקלעי השלשות הגדולים בכל הזמנים, והוא שיחק בתקופה בה זרקו הרבה פחות מהטווח הזה. מוסר בחסד עליון, כולל כמה גאוניות במיוחד, ולבטח מוסר שלא נופל מאף אחד שלא קוראים לו מג'יק (ונניח גם סטוקטון) בהיסטוריה. חבל רק שהקריירה שלו . איש עם סטטיסטיקות מרשימות עד וכולל סוף הקריירה, קריירה ממנה פרש בגלל כאבי גב כרוניים.

הישגים קבוצתיים:
שלוש אליפויות, פעמיים מתוכן היה ה FINALS MVP
חמישה גמרים.
הגיע לפלייאוף בכל עונותיו,
הישגים אישיים:
שלוש שנים רצופות MVP (84-86), 4 פעמים נוספות היה שני במירוץ.
פעמיים MVP של הגמר (84 ו-86)
רוקי השנה – כן, כן, באותה עונה שבה גם מג'יק היה רוקי.
12 פעמים אולסטאר
9 פעמים נבחר לחמישייה הראשונה ב NBA, כולל בעונת הרוקי (!!)
פעם אחת בחמישייה השניה
3 פעמים בחמישיית ההגנה השניה
סגן מלך הסלים בעונת 84-85
פעמיים הוביל את הליגה ב PER (84-85 ו- 85-86)
לא פחות משתי עונות של 50-40-90 באחוזים.
59 טריפל דאבלים בקריירה, חמישי בכל הזמנים.


סטטיסטיקות
ממוצע קריירה – 24.3 נקודות, 10 ריבאונדים, 6.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות.
קלע יותר מ-20 נקודות למשחק בכל עונותיו בקריירה, פרט לזו בה שיחק רק שישה משחקים.
קלע שיא של 29.9 נקודות למשחק בעונת 87-88
עבר 4 עונות עם יותר מ 25 למשחק.
בכל שש עונותיו הראשונות הוריד יותר מ 10 ריבאונדים למשחק, וגם בעונות האחרות בדרך כלל הוריד משהו כמו 9
שלוש פעמים בקריירה עבר את רף 7 האסיסטים למשחק.
סיים קריירה של יותר מ 21,500 נקודות, כמעט 9,000 ריבאונדים ויותר מ 5,500 אסיסטים ו 1,500 חטיפות ב 897 משחקים (קצת פחות משמג'יק שיחק בקריירה)

מג'יק ג'ונסון
יצוין שעם השנים שעברו מאז, לא נראה כאילו מג'יק שינה את המשחק, אלא הרבה יותר מכך – היה בגדר של הופעה חד פעמית. עם כל הכבוד לכל מיני פני הארודווים שהגיעו לנ.ב.א (וגם הוא היה די תופעה חד פעמית), לא היו עוד הרבה פוינט גארדים גבוהים, ובעיקר לא היו הרבה אנשים אם בכלל שנתנו את השואו טיים שהלייקרס היתה. אז כן, אפשר לדבר על ה RUN TMC ככזה שהושפע מהלייקרס של אז, בטח שאפשר לדבר על פניקס של נאש, אבל ה PURE SHOW TIME שהיתה הלייקרס של מג'יק, כזה לא היה וספק אם אי פעם יהיה. כמו בירד, אול אראונדר עצום, אולי המוסר הגדול בתולדות המשחק (ובעיניי הוא אכן כזה, עם כל הכבוד לסטוקטון או נאש). שלט בקבוצה שלו ללא עוררין. האיש והחיוך התמידי וללא ספק אחד השחקנים הפופולריים בתולדות המשחק. אדיר.

הישגים קבוצתיים:
5 אליפויות
9 גמרי נ.ב.א בסך הכל, כמעט בכל העונות בהן שיחק.
פלייאוף בכל העונות בהן שיחק, כולל עונת הקאמבק הבודדות שלו ב 95-96 כפאוור פורוורד.

הישגים אישיים:
MVP שלוש פעמים, פעמיים נוספות היה שני במרוץ
MVP של סדרת הגמר – שלוש פעמים
12 פעם אולסטאר, בכל העונות בהן שיחק עד הפרישה, פרט לאחת.
9 פעמים בחמישיית הליגה הראשונה
פעם אחת בחמישיית הליגה השניה
4 פעמים מלך האסיסטים של הליגה
מוביל את הליגה עד היום בממוצע אסיסטים למשחק בקריירה
שני בכל הזמנים אחרי סטוקטון בסך הכל אסיסטים.
פעמיים מלך החטיפות של הליגה
שני בכל הזמנים, אחרי אוסקר רוברטסון, במספר טריפל דאבלים בקריירה עם 138

סטטיסטיקות:
סטטיסטיקה רב עונתית, כולל עונת הקאמבק של 19.2 נקודות, 11.2 אסיסטים, 7.2 ריבאונדים ו-1.9 חטיפות למשחק
ארבע פעמים עבר את ה 20 למשחק כולל שיא של 23.9 בעונת 86-87
9 פעמים עבר את רף 10 אסיסטים למשחק, כולל שיא של 13.1 בעונת 83-84
עונת שיא של 9.6 ריבאונדים (ו-9.5 אסיסטים) בעונת 81-82
סיים קריירה של יותר מ 17,500 נקודות, 10,000 אסיסטים, 6,500 ריבאונדים ו 1,700 חטיפות ב 906 משחקים בסך הכל

המצ' אפ האישי ביניהם
באו משני קונפרנסים שונים לחלוטין, כך שבסך הכל נפגשו 18 פעם במהלך הקריירה במשחקי עונה רגילה. מג'יק מהקבוצה הטובה יותר ניצח 11 מהמשחקים האלה,
בפלייאוף זה כמובן סיפור אחר. הלייקרס והסלטיקס נפגשו לשלושה גמרים קלאסיים, פעמיים מתוכן, ידו של מג'יק היתה על העליונה ב-85 וב-87, ופעם אחת דווקא בירד ובוסטון ניצחו בשנת 84
ב 84, בירד נתן את הפלייאוף הגדול ביותר שלו וקלע 27.5 נקודות עם 14 ריבאונדים למשחק בגמר שבו הסלטיקס ניצחו בשבעה משחקים את הלייקרס. מג'יק תרם 18 נקודות, 13.5 אסיסטים ושני טריפל דאבלים באותו גמר.
ב 85 מג'יק והלייקרס ניצחו בשישה משחקים, ואפשר לדבר על שוויון סטטיסטי מסוים. מספריו של מג'יק לא השתנו כמעט מהפעם הקודמת (18.3 נקודות, 13.5 אסיסטים וכמעט 7 ריבאונדים למשחק) אבל בירד ירד ל 24 נקודות ו 9 ריבאונדים. גם הפעם היו למג'יק שני טריפל דאבלים.
ב 87, שוב הלייקרס מנצחים בשישה משחקים. בירד אמנם נתן גמר מצוין עם 24, 10 ריבאונדים ו 5.5 אסיסטים, אבל מג'יק היה טוב יותר, ולראשונה גם קלע בצרורות עם 26 נקודות, 13 אסיסטים ושמונה ריבאונדים.
בסך הכל במפגשים האלה, למג'יק היו שני משחקים של יותר מעשרים אסיסטים ולבירד משחק אחד של יותר מ 20 ריבאונדים וחמישה משחקים של יותר מ 30 נקודות.

סיכום: אין מה לעשות, המספרים וההישגים הולכים עם מג'יק. הוא קלע פחות, אבל הוא מסר יותר ובעיקר השיג יותר. יותר אליפויות, יותר גמרים. פשוט יותר. ועם זאת, הבחירה שלי הולכת לבירד ולא למג'יק. מבחינתי בוסטון שלו, של מקהייל ופאריש, ג'ונסון ואיינג', וולטון ומקסוול, בסופו של דבר, היתה קבוצה פחות טובה מאשר הלייקרס. בעוד בסלטיקס היתה חמישייה באמת מאוזנת, אבל ספסל חזק פחות (למרות וולטון), הרי שללייקרס אולי היתה חמישייה קצת פחות מאוזנת, אבל היו לה שני כוכבים של ממש בחמישייה לצד מג'יק עם קארים וורת'י, ובתקופות מסוימות גם עם ווילקס. (בעוד בסלטיקס, היחיד שאפשר לקרוא לו כוכב בלב שלם ברמה של החבר'ה האלה, הוא מקהייל). ובעיקר, הספסל של הלייקרס היה טוב יותר עם כל מיני מייקלים למיניהם. נכון, שתי הקבוצות היו חזקות, אבל די להסתכל על הסוויפ שהסלטיקס חטפו ללא בירד ב 89 מול הפיסטונס כדי לעמוד על ההבדלים בין הקבוצות.
בעיה נוספת עם מג'יק מבחינתי היא שבסופו של דבר, הוא היה שחקן מיוחד מאד, לא היו דברים כאלה, אבל הוא לא היה שחקן שלם, ובעיקר סבל מג'אמפ שוט בינוני ומטה. בירד בעיניי, בטח ובטח בשביל מישהו שלא מסוגל לקפוץ כן היה שחקן שלם. הוא היה שחקן הגנה טוב יותר ממג'יק (אם כי לזכות מג'יק ייאמר שהוא היה חוטף טוב יותר, ושבסגנון המשחק של הלייקרס לא נצרכה בדרך כלל הגנה גדולה במיוחד). ובעיקר חכם הרבה יותר בהגנה. והוא גם היה שחקן קלאץ' גדול ממג'יק בכמה מספרים (עם כל הכבוד לאותו הוק-שוט מפורסם כל כך במשחק 4 בגמר 1987). בירד הוא הבחירה שלי, גם אם לא בלב שלם.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

קשה לי לבחור על סמך youtube כי הם מלפני תקופתי, אבל רק רציתי להגיד שאני ממש נהנה לקרוא את ההשוואות שלך וסחטין עליך!

בירד,בלי צל של ספק(הוא גם השחקן החביב עליי בכל הזמנים).

תוציא את מג'יק מהלייקרס של שנות ה80 ועם קארים וג'ייימס וורתי והם עדיין קונטנדרים.

תוציא את בירד ותשאיר את מקהייל ופאריש בתור השחקנים המובילים שלך והם קבוצת פלייאוף,לא הרבה מעבר.

מה שכן,בגלל בעיות הגב של בירד, למג'יק היו יותר שנים ככוח רציני בליגה בעוד שבירד דעך כבר ב1988,אבל בשיאם? בירד היה השחקן הטוב בליגה.

_________________
מה התועלת?

מצטרף לשקי בתגובה שלו, אחלה קריאה!

גם אני ראיתי בדיוק שני משחקים שלמים שלהם (אחד מגמר 87 ואחד מ84), באתי לבחור בבירד בגלל האגרסיביות והאינטנסיביות שלו שעדיפה על זו של מג'יק לטעמי, אבל הדרך שבה מג'יק שיחק עם החיוך שלו... אני פשוט חושב שלא היה בהסטוריה שחקן שיותר כיף לשחק איתו.

בקיצור, בחירה יותר מקשה.

מבחינה אישית חוויתי את השניים הללו כילד וכאוהד לייקרס אז אני משוחד, אבל לדעתי זה צריך ללכת למג'יק בכל מקרה. מעבר לנימוקים המפורטים של נורטון, שוברי השיוויון שלי הם:

1. עצם העובדה שמדובר בשחקן שסגנון משחק שלם, ואולי הסגנון הכי מזוהה עם הNBA, עוצב בדמותו. זה שעד היום ניב רסקין רואה מישהו מטביע וצועק "show time" זה איקוני מספיק.
2. מדברים כל כך הרבה על היכולת של לברון לשמור את כל העמדות, אז צריך לתת קרדיט למג'יק על היותו שחקן שבאמת יכל לשחק את כל העמדות מהרכז עד הסנטר. כולל כמובן סיפור הפלאים של סידרת הגמר שבה הסנטר התותח של הקבוצה נפצע אז הרכז הרוקי עובר לשחק סנטר וקולע 42 נקודות כדי לנצח את הסידרה.
3. ומשהו שתרם לי מורי ורבי לענייני כדורסל כששאלתי אותו למה מג'יק ג'ונסון הוא השחקן האהוב עליו - אלה ממוצעי העונשין של ג'ונסון בשנותיו בליגה (לא כולל עונת הקאמבק): 81, 76, 76, 80, 81, 87, 84, 85, 91, 89, 90, 85. כמה שחקנים הגיעו לליגה כקלעי עונשין סבירים, זיהו שזו בעיה מרכזית אצלם והקפיצו את האחוזים בצורה כזו?

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

The Boston Celtics selected the 6'9", 220-pound Bird 6th overall in the 1978 NBA Draft,[19][20] even though they were uncertain whether he would enter the NBA or remain at Indiana State to play his senior season. Bird ultimately decided to play his final college season, but the Celtics retained their exclusive right to sign him until the 1979 NBA Draft, because of the NBA's "junior eligible" rule (allowing a collegiate player to be drafted when the player's original "entering" class was graduating and giving them one calendar year to sign them, even if they went back to college).[21] Shortly before that deadline, and after bitter contract negotiations, Bird agreed to sign with the Celtics, inking a five-year $3.25 million contract which made him, at the time, the highest-paid rookie in the history of the NBA.[10][22] Shortly afterwards, the NBA draft eligibility rules were changed to prevent teams from drafting players before they were ready to sign.[22] The rule is called the Bird Collegiate Rule.

אני עם נורטון כאן.
אולי זה לא מתיישב עם המספרים לחלוטין, אבל כמי שראה את החצי השני של הקריירה שלהם עוד בלייב, תמיד הייתה ההרגשה שמג'יק הרבה יותר מלהיב (במגרש ובטח ובטח מחוצה לו), בעוד לארי הוא יותר הארד וורקר עם פנים זועפות אחרי יום עבודה ארוך במפעל.
לאור זה, עצם זה שיש התלבטות ביניהם, מטה את הכף מבחינתי לכיוון האיש והשפם.

_________________
"אין לו את הקליעה מבחוץ, הוא לא יציב מחצי מרחק, פוסט אפ לא קיים. אולי לזה דשון סטיבנסון התכוון כשהוא אמר אוברייטד.
ההתקפה שלו די פרימיטיבית."
מאסטר

"האבחנה שהספרס טועים כשהם נותנים ללברון לזרוק-קשקוש של אחד שלא ראה 100% מהסדרה"
פלאש

למרות שהשאלה נראית מאוד קשה, אני חושב שדווקא אפשר להגיע כאן לתשובה שתהיה יחסית קונצנזוס, בירד בשיאו היה שחקן טוב יותר ממג'יק, ממש לא בהרבה, אבל לדעתי בפער מספיק מובהק בשביל שזו לא תהיה מחלוקת גדולה, אבל כקריירה שלמה, אני חושב שהקריירה של מג'יק עדיפה. אז השאלה כאן היא פשוטה, האם עדיף פיק גבוה לזמן יחסית קצר יותר או קריירה ממושכת ואיכותית עם פיק נמוך יותר? כל אחד וטעמו הוא. זה אולי תיאורטי לגמרי כי השיא שלהם לא חפף, אבל בירד בעיני הוא השחקן היחיד שראיתי שבשיאו הוא ברמה של ג'ורדן, אולי קצת יותר, אולי קצת פחות, אבל הוא לגמרי שם, מג'יק בשיאו נמצא לטעמי רבע צעד מאחוריהם (אני מודה-את הפלייאוף הקודם של לברון אני עדיין מתקשה לדרג ברשימת הפיקים הזו, אבל הוא לכל הפחות קרוב מאוד לשם).

_________________
כורסה נוחה זה התחלה של סוף

לא לגמרי ברור לי מה בוחרים פה, מי היה שחקן יותר טוב בשיאו? מי סיים קריירה יותר מרשימה? מי יותר אגדי? את מי יותר אהבנו?

האמת ששנהם נהיו שחקנים אגדיים בצדק, אני לא מרגיש צורך מיוחד לבחור אחד על פני השני..הסיפור והביוגרפיות שלהם גם משולבות אחת בשניה לאורך כל הקריירה כמו שנורטון ציין ואני חושב שתיקו-תיקו יהיה התוצאה המתבקשת פה.

אגב שכחתי את שם הסרט אבל ראיתי דוקומנטרי שעשו עלהם, על מערכת היחסים בנהם שהתחילה באיבה והפכה להערכה הדדית ובסוף לחברות נפש עם השנים. סרט מרגש ומאוד מומלץ, במיוחד זכור לי הקטעים שהם מספרים איך הם בדקו באובססיביות את הסטטיסטיקות אחד של השני כי התחרותיות בנהם היתה כ"כ אישית, וגם הקטע שבירד מספר על הרגע שהוא שמע שמג'יק נדבק באיידס והדיבור שלו משתנק מהתרגשות. מג'יק איבד הרבה חברים באותה תקופה (בימים ההם ההיסטריה סביב איידס היתה בשיאה וכולם חשבו שהוא מת מהלך) ודווקא לארי שהוא די, איך לומר, טיפוס כפרי..הושיט יד למג'יק ותמך בו ברגעים הקשים.

אני חושב שמדובר באחת מיריבויות הספורט האישיות הכי משמעותיות, מרתקות ויפות של המאה העשרים. שתי אגדות שהעצימו אחד את השני ואת המשחק כולו בו זמנית.

_________________
רסקה : "צביקה האם זה לא בעייתי ששחקנים ששיחקו נגד מכבי היה מושקעים כספית אצל מוני פאנן באותו זמן ?!"
צביקה שרף : "לא".
מכביזם, כל מילה מיותרת.

גיא פניני, קפטן מכבי, לשחקן הפועל : "אתה נאצי, שיהיה סרטן בראש לך ולאבא שלך".

כהערת פתיחה אני פה בגדול עם מג'יק. בלי קשר להישגי הכדורסל, לסגנון המשחק שהם מבחינתי עדיפים - רק על האישיות הגדולה שלו לעומת הרד-נקיות של בירד (שהסתבך לא פעם עם אמירות אומללות) מגיע לו לנצח. אגב למג'יק יש מעל 52% מהשדה בממוצע - לשחקן נמוך זה נתון בלתי נתפס (לארי גם הוא עם אחוז מדהים - 49%).

הגיע הזמן קצת לשבור את המיתוס בנוגע לבירד והשלשות. אין מחלוקת לגבי זה שהוא היה אחד מהשחקנים היותר אפקטיביים בזמנו מהטווח הזה. הוא גם הגיע לליגה באותה שנה שהקו נכנס לחוקים (79-80) ולכן היה חלק חשוב ובלתי נפרד מהאינטגרציה של הקו לתוך המשחק של הקבוצות. אבל מכאן ועד לאחד מקלעי השלשות הגדולים בכל הזמנים המרחק גדול. המשחק השתנה מאוד מאז, ואם היינו צריכים להשוות אותו לשוטר הממוצע שמסתובב היום בליגה אפילו בקבוצות פח, לצערו של בירד אין כאן מקום להשוואה. מאז כניסת החוק אגב קו השלוש הורחק עוד כמה סנטימטרים מהמרחק שבו הוא היה כאשר החוק יצא). היו לו בהחלט כמה עונות סביב השיא שלו שבהן הוא היה מרשים, אבל אם מסתכלים על הקריירה היא גם לא הכי יציבה וגם לא הכי מרשימה מהבחינה הזו.
הנה קצת מספרים מהעונה הרגילה:
בקריירה של לארי הוא קלע 0.72 שלשות למשחק, (649 שלשות ב897 משחקים), ב37%. אלו נתונים שאי אפשר להגיד עליהם כמעט באף קנה מידה שהם מרשימים.
סתם קצת טיזרים למספרים לגבי המציאות היום:
אחוזים - ב37% בירד היה מתברג איפשהו סביב מקום 100 בין הקלעים של העונה. הרבה אחרי שחקנים כמו קוואי לאונרד, פטריק בברלי, ננדו דה קולו ובוריס דיאו.
כמות שלשות - בעונת השיא שלו מה-3 לארי קלע כמעט 1.3 שלשות למשחק ב-40%. במהלך ההסיטוריה של הליגה היו מעל 300 עונות של שחקנים בהן הם נתנו ביצועים טובים יותר מעונת השיא שלו (או יותר שלשות למשחק, או אחוז יותר טוב, או גם וגם).

לסיכום - בלי להפחית בחשיבות של בירד ובלי קשר שאני בעד מג'יק בויכוח, בפרספקטיבת הזמן בירד היה קלע מעולה, אבל אי אפשר להגיד היום שהוא מקלעי השלשות הכי טובים בכל הזמנים. וכאמור, כבודו במקומו מונח. לדוגמה - ביירון סקוט נתן בלייקרס מספרים כמעט זהים - הוא חפף לבירד במרבית העונות, אחוז הקריירה כמעט זהה, שלשות למשחק זהה וכו'... ולא נראה לי שמישהו אומר על ביירון שהוא אחד מקלעי השלשות הטובים בכל הזמנים כי הוא פשוט לא. לבירד יש מספיק כתרים לקשור לו, השלשות לא צריך להיות אחד מהם.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

ראובן - 80% זה לא אחוז סביר. זה אחוז עונשין טוב.

ואני דווקא אפתיע ואלך עם מג'יק. לא בגלל שהוא שיחק פעם אחת סנטר וקלע 42 נק' הוריד 15 ריב' ומסר 7 אסיסטים. גם לא בגלל הסיפור וההשראה למיליוני חולי איידס וההבאה לתודעה של המחלה. גם לא בגלל הדרים טים או האליפויות, התארים והסטטיסטיקות.
אלא כי לא היה עוד וכנראה שגם לא יהיה עוד, רכז בגובה 206 ס"מ שעושה הכל על המגרש ומצית את הדמיון עם מסירות וראיית משחק שלא נראו לפני זה. אחד שהגיע לאן בי איי אחרי שלקח אליפות מכללות, וידע מהרגע הראשון שכל מה שהוא רוצה לעשות בחיים זה לנצח בכדורסל. אין ספק, הוא שיחק ליד שחקנים נהדרים - קארים, וורתי, ג'מאל וילקס, ביירון סקוט, קופ ואחרים. אבל כשחושבים הלייקרס של השואוטיים, השם הראשון שעולה זה מג'יק ג'ונסון.

אני חושב שחלק מההילה של בירד (ובצדק) שהוא היה קלעי שלשות מדהים יחסית לשחקן שלא גדל עם קשת שלוש על הפרקט. מעבר לזה, היה לו סטייט אוף מיינד מאוד קשוח במשחק שלו, ראיית משחק, משחק הקרבה. קשה לי לחשוב איך אחד כמו בירד היה מתפקד בליגה של היום, אבל ככל הנראה הוא היה צריך להסתגל לליגה בצורה כזו או אחרת. מג'יק היה מתאים היום כמו כפפה ליד.

שיבר - אתה לא בכיוון. בירד זרק שלשות בתקופה שבה זריקה לשלוש הייתה בגדר מילה לגסה, וקבוצות היו זורקות לשלוש רק במצב של סוף שעון. בטח ובטח שלא היו תרגילים מתוכננים לקליעה לשלוש, אלא זה היה מגיע אם כבר מתוך הנעת כדור על קשת השלוש או פנימה-החוצה. קח לדוגמא את עונת 84/85. דאלאס הייתה הקבוצה שזרקה הכי הרבה שלשות באותה עונה - 5.4 שלשות בממוצע למשחק שלם!!! ומתוכן קלעה 34% (מקום 2 בליגה באותה עונה) כלומר, 1.8 שלשות. היום בליגה סטפן קארי זורק פר משחק 7.7 שלשות וקולע 3.5 מתוכן. בקיצור, 1.3 שלשות ב-40% באותם ימים היה קלעי בלתי עציר. אגב, סטיב קר נחשב גם לאחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה לשלוש, למרות שבשיאו קלע שלשה וחצי למשחק בסה"כ (אבל מעל 50% לשלוש).

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

בירד אחד מהקלעים הכי גדולים בהיסטוריה, אולי בגלל שהוא לא זרק הרבה שלשות, אפשר לתת לו כוכבית על כך, אבל הוא שיחק בתקופה בליגה שהמאמנים פשוט לא האמינו בזריקת השלוש, אלא רק בחוסר ברירה. אין מה להשוות אותו בכלל לביירון סקוט, ספוט אפ שוטר חביב (אפרופו, מייקל קופר היה טוב מסקוט בתפקיד לטעמי). אין ספק שהאגדה על הגדולה שלו כקלעי שלשות התפתחה בשל הזכיה בתחרויות השלשות באולסטאר, כשהסיפור המפורסם היה שבאחת התחרויות בירד הגיע באיחור לחדר ההלבשה בו ישבו המתחרים, זרק מבט מסביב והפטיר "מי מכם הולך לסיים במקום השני?" איינג', ששיחק אותו בבוסטון והתחרה נגדו באותה תחרות אמר שבאותו רגע בירד זכה בתואר.

בכל מקרה אני מסכים עם שימי, השחקנים האלו כל כך קשורים אחד לשני שאני לא חושב שיש בכלל טעם לבחור מי עדיף. מה שעוד יותר מצדיק את הטענה שלי זה שאם תסתכלו על התגובות, אז כל מי שאהד את הסלטיקס באותן שנים, העדיף את בירד, מי שהתחבר ללייקרס, לקח את הצד של מג'יק. אישית העדפתי את מג'יק, רק כי שנאתי את הלייקרס קצת פחות מאשר את הסלטיקס.

The G1 - להציג את הלייקרס כקבוצה של כוכבים לעומת הסלטיקס שהיו קבוצה של בירד ועוד שחקנים טובים לצידו זאת פשוט אי ראיית המציאות. שתי הקבוצות היו עמוסות באולסטארים והול אוף פיימרים. אם כבר הסלטיקס לא החזיקו בחמישיה אף פעם שחקן ברמה כמו רמביס או איי.סי גרין, שהיו שחקנים ממוצעים במקרה הטוב. לצד מקהייל ופאריש היה גם את דניס ג'ונסון, MVP סדרת גמר עם סיאטל ואחד הגארדים ההגנתיים הכי טובים בליגה, את איינג', אחד הקלעים הטובים בליגה וגם את סדריק מקסוול, שזכה ב-MVP בסדרת הגמר של 84, לפני בירד.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

תותח, היו לו גם שתי עונות של 76%. בכל אופן לברון (עם נתונים פיזיים די דומים) קולע 75% ונחשב קלע עונשין די בינוני. בכל אופן מה שסופר מרשים בעניין הזה זו הקפיצה - ההחלטה לעבוד על העונשין שבבת אחת הקפיצה אותו רמה. חמש עונות ראשונות עם לא יותר מ81% ושאר הקריירה עם לא פחות מ84% (ושלוש עונות רצופות סביב ה90%).

אגב, סיפור ההדיפה עדיין ידוע היום או שהוא נשכח (בעצם מה שקרה עם ניק אנדרסון זה איזשהו שריד מאובן של הסיפור הזה).

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

כמה נתונים מעניינים על מי היה שחקן טוב יותר:

1. ב1979 הסלטיקס ניצחו 29 משחקים, ב1980 בירד לקח את אותו הסגל בדיוק (מקסוול קאונס ארצ'יבולד...) ל61 נצחונות, בעונת הרוקי שלו. לעומת זאת מג'יק באותה עונת רוקי הקפיץ את הלייקרס מ47 נצחונות ל60 נצחונות.

2. מ1980 עד 1986 כולל, הסלטיקס הגיעו למאזן עונה רגילה טוב מהלייקרס ב6 עונות מתוך 7, ובירד קיבל יותר קולות לMVP ממג'יק ב7 עונות מתוך 7 (!!). עד אז לבירד היו 3 אליפויות (2 MVP גמר) ולמג'יק היו 3 אליפויות (2 MVP גמר), אבל לבירד היו 3 MVP ולמג'יק 0. כל זה למרות שעד 86 קארים רשם מספרי סופרסטאר וההסנטר הראשון/שני בעולם, לעומת זאת ליד בירד היה סנטר אלסטאר, פאריש (ומקהייל, שהתחיל להיות דומיננטי באותו זמן כמו וורת'י ואפשר להשוות ביניהם).

3. מ1987 עד 1991 כולל, הלייקרס הגיעו למאזן עונה רגילה טוב מהסלטיקס בכל עונה בפער גדול, ומג'יק קיבל יותר קולות מבירד לMVP בכל עונה. 1987 היתה גם הפעם האחרונה של בוסטון בגמר...

4. את 3 אפשר להסביר בכך שמ88 הרביעיה המובילה של בוסטון (בירד מקהייל פאריש וג'ונסון) עברו את גיל 30, ובנוסף בירד נפצע, בזמן שמג'יק וורת'י וסקוט היו צעירים יותר ובפיק.

במשחקים שראיתי שניהם היו מצוינים, הנתונים מראים שעד שהרביעיה המובילה של בוסטון הזדקנה, בירד השיג לא פחות במישור הקבוצתי והיה עדיף (גם אם בקצת) בסטט', פלוס הנתון שעד הפציעה בגב בירד היה טופ 4 בMVP כל שנה, וטופ 2 שישה פעמים, וזה נתון מרשים. בקיצור כמו שאמר רוני, כנראה בשיאו בירד היה עדיף אבל מג'יק נתן עוד כמה שנים מעולות והשגיות אחרי כן (רוני, מהמשחקים שראיתי של ג'ורדן לפני הפרישה הראשונה - רמה אחרת לגמרי מבירד לברון והשאר ).

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

התותח - אם היית קורא בעיון היית רואה שרשמתי שיחסית לתקופה הוא בהחלט היה קלעי מרשים. אבל מה שנורטון כתב זה שבירד הוא אחד מקלעי השלוש הטובים בכל הזמנים, מה שכל נתון שלא מסתכלים עליו לא תומך בו כפי שפירטתי בהודעה שלי.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

כן אבל זה כמו להגיד שדוראנט ולברון הם לא מי יודע מה סקוררים, אם ווילט קלע 50 למשחק וביילור 38 נק' ועבדול ג'באר 35.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

פלאש - ה"למרות" שלך הוא בדיוק הטיעון מדוע מג'יק קיבל פחות קולות. בקבוצה עם שני סופרסטארים בד"כ הסיכוי של כל אחד מהם במרוץ לMVP נפגע (ע"ע פארקר ודאנקן השנה). מה שכן, טיעון המאזן הוא מאוד מרשים. הייתי בטוח שהלייקרס דרסו את הליגה לפחות בחלק מהעונות האלה.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

ב"למרות" הכוונה שבירד הגיע לאותם השגים בפלייאוף - 3 אליפויות, וב6/7 עונות הוביל את הסלטיקס למאזן טוב משל הלייקרס, למרות ששיחק לידו פאריש, לעומת קארים ששיחק ליד מג'יק וקלע 20-25 למשחק (את שאר הסגלים שלהם אפשר להשוות בעיני).

כמובן אתה צודק במשפט על פארקר ודאנקן, מה שמעלה תמיהה על מה הכוונה בסוף החתימה שלך, אבל לא משנה.

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

נו באמת. אני לא חושב שיש איזו דילמה שלברון ודוראנט היו סקוררים גם בתקופה של פעם. לגבי זה שבירד גם היום ייחשב קלעי שלשות יותר מבינוני (שלא לאמר אחד מהטופ 20)? קלוש.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

מה שכתבתי הוא שהוא האיש שבעיקרון הכיר לליגה את החשיבות של קו השלוש. האדם הראשון שאפשר לומר שהשלשות היו חלק אינטגרלי מהמשחק שלו ושחלק מה היי- לייטס שלו כללו שלשות. אחריו הגיעו דל קארי ופקסון ואחרים אבל הם היו אחריו, והם לא היו סופרסטארים.מבחינתי החשיבות של זה בהיסטורית הליגה לא נופלת ואף עולה על השווא-טיים הדי חד פעמי של מג׳יק

_________________
תודה לאלוהי הבירה

נורטון, אני לא חושב שאתה צודק. החשיבות של השלוש התבררה יותר מאוחר. אם כבר לפי זכרוני הקבוצה שנתנה לזריקת השלוש את העידוד הגדול ביותר הייתה אורלנדו של שאקיל עם שני הפאקינג גאנרים ניק אנדרסון ודניס סקוט. אני חושב שעוד אחראי גדול להתפתחות השלשה באן.בי.איי היה ריק פיטינו ובכלל כדורסל המכללות. עד 86, העונה בה נכנסה קשת השלוש למכללות, השחקנים הגיעו לאן.בי.איי כשהם לא מורגלים לזריקת שלוש הנק', סביר להניח שגם לא זרקו הרבה מהטווחים הללו. אחרי שהשלשות הגיעו לכדורסל המכללות ובשל קו השלוש הקצר יותר גם הפכו לנשק כל כך משפיע אז המחשבה באן.בי.איי השתנתה. ריק פיטינו רכב על קבוצה קטנה שזרקה וזרקה שלשות עד לפיינל פור ובכלל השלשה הפכה להיות נשק אינטגרלי בקבוצות הקולג'ים. השחקנים התרגלו להתייחס לשלשה כאל נשק חשוב וזריקה מועדפת וגם מאמני האן.בי.איי לא חיו בואקום והחלו להבין שקליעה מאחורי הקשת נותנת 3 נק', בעוד קליעה בתוך הקשת רק שתי נק', כך שגם אחוזים נמוכים יותר נותנים יעילות גדולה יותר (מסתבר שזה לא היה כל כך טריוויאלי ההבנה הזאת).

בתקופה של בירד השלשה לא הייתה חלק אינטגרלי מהמשחק, גם לא של בירד ואפשר לראות את זה בנתונים שהביא גימל.

פלאש, אתה לא יכול להביא בנק' מספר 1 את השיפור במספר הניצחונות של בוסטון ולשכוח באותה נשימה לספר מה קרה בסוף אותה עונה, כשמג'יק הוביל את הלייקרס לאליפות ראשונה בעידן קארים וגם נבחר ל-MVP של סדרת הגמר.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

חייב להגיד ששווא-טיים זה יופי של ביטוי.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

עמוס, אני חושב שגם הסדרה יוסטון-ניקס עשתה את שלה, היו שם תצוגות קליעה מופרעות של סטארקס מצד אחד ושל קני סמית מהצד השני.

_________________
פעם הייתי Homer.
אף פעם לא תחלו בקדחת!

מופרעות אבל בכיוון השני. עד כמה שאני זוכר בסידרה הזו (בייחוד במשחק השביעי) אלה היו שתי קבוצות שפשוט קיזזו זו את זו באחוזי שלוש זוועתיים.

בכל אופן, לדעתי זה הגיע לפני אורלנדו, לא שאני יודע איפה אמורים למקם את זה באמת. שחקנים כמו רג'י מילר או מרק פרייס או דני איינג' לדעתי כבר היו פעילים מאוד אז, שלא לדבר על סטיב קר.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

היו משחקים לפני המשחק השביעי.

_________________
פעם הייתי Homer.
אף פעם לא תחלו בקדחת!