|
והפעם, "הפצוע האורלנדואי", שזה אולי לא מדויק לגמרי כי הפציעות של טימאק באו בתקופת יוסטון ולא בתקופת אורלנדו שלו, אבל עדיין. מסתבר שאורלנדו היא אחת מהקבוצות עם הכי פחות מזל בתולדות הליגה. אחרי הכל, אפילו כשהיה להם כוכב על בריא (האוורד) גם הוא היה צריך להיות דוש-באג
זאת הפעם הראשונה (אם כי לא האחרונה) שבה יותר משני שחקנים יעמדו לבחירה. אם כי אני חושב שזה די נכון במקרה הזה. שלושת השחקנים המוזכרים כאן היו סווינגמנים. אמנם אחד היה יותר פוינט גארד ממשהו אחר (פני הארדוואי), אחד נחשב לסמול פורוורד (גרנט היל) ואחד כנראה שיותר לסקנד גארד (טימאק), אבל קשה להגיד שסגנונות המשחק של השלושה היו כל כך שונים. שלושה אתלטים עצומים שבשיאם היו שחקנים מרכזיים ואף יותר מכך בליגה. שלושה מהשחקנים היותר אטרקטיביים בעשרים השנים האחרונות בלי שום ספק.
אבל שלושה שחקנים שהם סיפור טראגי, כולם ראו את סיום הקריירה האמיתית שלהם כסופרסטארים לפני גיל 30, גם אם הם המשיכו לשחק אחרי בהצלחה מרובה יותר (היל) או פחות (טימאק). שלושה שחקנים שבאמת היו יכולים לתת חותם רב שנים על הליגה, לולא היו כל כך פצועים. הליגה של שנות התפר בין המילניומים היתה יכולה להיראות שונה מאד לו רק היל ופני היו בריאים, ושחקן כמו מקגריידי היה בקלות יכול לקחת עוד תואר סלים או שניים אם הפציעות לא היו גומרות אותו. טרגדיות של ממש.
השאלה הגדולה כאן היא אולי הפוטנציאל. מי עשה את המירב בשנים המועטות בהן הם עדיין לא נפצעו. מי מבין השלושה השאיר את החותם ההיסטורי הגדול ביותר בליגה, מיהו הפספוס הגדול מכולם, והאם אחד מהשלושה האלה, היה יכול בעולם מקביל ובסיטואציה אחרת לגמרי, להוביל קבוצה לאליפות (ולא, טימאק, מה שאתה עושה העונה עם הספרס, לא נחשב אפילו בערך).
פני הארדווי:
איזה שחקן. פני היה סוג של טווינר ב 1 ו-2, והאמת היא שהוא היה מרשים מאד בשתי העמדות. הוא בא לליגה על מנת לשחק 1 (אם כי התחיל את הקריירה דווקא בתור ה-2 של סקוט סקיילס, עד שהפך להיות פוינט גארד בשלוש השנים הבאות). וככזה מה שהיה ברור הוא שפני הושפע בעיקר ממג'יק. זה לא שהיו לו את היכולות של מג'יק, לא בריבאונד, ובטח לא במסירה. אבל די ברור שפני רצה וכיוון כל הזמן לשואו-טיים. לסיטואציות של מגרשים פתוחים, בהם היה לו הרבה יותר נוח מאשר בהתקפה המסודרת. שם הוא הצטיין במיוחד. חודר נהדר עם מה שהיה כנראה הזינוק הטוב יותר מבין שלושת השחקנים המוזכרים כאן. סלייסר מצוין שנהנה מאד ממסירות של חבריו, ואסיסטים מרהיבים שהזכירו את מג'יק, אם כי לא באותה כמות (והאמת היא שגם לא באותה איכות). כג'אמפ שוטר הוא היה לא רע, אבל גם לא מדהים ובעיקר סטריקי למדי. בכל מקרה, יחד עם שאקיל בתחילת דרכו, הוא הפך את אורלנדו של אמצע שנות התשעים לאחת הקבוצות הטובות והמהנות (אבל גם החלשות מנטאלית) בליגה. עם צמד קלעים מצוין כמו ניק אנדרסון ודניס סקוט, ובולדוזר הגנתי כמו הוראס גראנט, פני ריכז את הקבוצה כל הדרך עד לסוויפ מול יוסטון בגמר הנ.ב.א בעונת 94-95.
כששאקיל עזב את אורלנדו בשנת 96, פני הפך להיות האלפא דוג של הקבוצה, אם כי יצוין שהוא היה כזה רק עונה אחת לפני שהפציעות התחילו לתת את אותותיהם. פני עדיין הצליח להביא את הקבוצה שלו עד הפלייאוף, אבל רק לסיבוב הראשון, שם באו אולי צמד המשחקים הכי זכורים של פני. באק טו באק של 40+ בנקודות מול מיאמי במשחקים 3 ו-4, למרות שמיאמי של מורנינג וטימי הארדוויי ניצחה בדיסיידר (כשפני מספק עוד משחק על של 33 נקודות). אבל למען האמת זאת היתה שירת הברבור, בעונה שאחריה כבר התחילו הפציעות, והאתלטיות החלה נמוגה לה. בניגוד לשניים האחרים, אני חייב לציין שההתדרדרות של פני היתה איטית יותר, היו לו עדיין משחקים מצוינים, היו לו עדיין סדרות של 20 נקודות למשחק, וגם כשהוא עבר לפניקס בסוף שנות התשעים הוא עדיין היה שחקן מצוין (אם כי עבר לשחק בעיקר ב-2), אבל האקספלוסיביות והאתלטיות נעלמה, השואו טיים עבר לג'ייסון קיד, וזה כבר לא היה זה. סיים את הקריירה כשחקן שולי למדי בניקס בינונית ומטה.
וחבל, כי לפני היה שילוב של מג'יק ומייקל במשחק שלו. לא ברמה של מג'יק ולא ברמה של מייקל, אבל שילוב מעניין מאד בין השניים, עם אתלטיות וחדירות שהיו קרובות מאד לאלו של מייקל, ועם לפחות ניסיון לשואו-טיים, בתור הרכז השני הכי מצליח בהיסטוריה בגובה 2 מטר פלוס, קצת כמו מג'יק.
הישגים קבוצתיים:
גמר ליגה עם אורלנדו בעונת 94-95, והפסד בסוויפ ליוסטון רוקטס
גמר מזרח עם אורלנדו בעונת 95-96 והפסד בסוויפ מול הבולס
5 פלייאופים עם אורלנדו בשש עונות, כשהפעם היחידה שלא (97-98) היתה עונה פצועה בה הוא שיחק 19 משחקים בלבד
סיבוב שני עם פניקס בעונת 99-00 והפסד לאלופה שבדרך, הלייקרס.
הישגים אישיים:
4 פעמים אולסטאר
פעמיים בחמישיית העונה הראשונה ( בתקופה של רכזים כמו פייטון וסטוקטון!)
פעם אחת בחמישיית העונה השלישית
פעם אחת בחמישיית הרוקיז
מקום שלישי בהצבעות ל MVP בעונת 95-96 מאחורי ג'ורדן והאדמירל, אבל הרבה לפני בן קבוצתו, אחד שאקיל אוניל שהיה קצת פצוע באותה עונה.
שלוש פעמים שישי בחטיפות בליגה (93-94 95-96 ו 98-99)
סטטיסטיקות:
ממוצע רב עונתי של 15.2 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו 1.6 חטיפות.
אבל מכיוון שאנחנו מדברים כאן על קריירות מפוספסות, מה שחשוב הרבה יותר הוא הממוצעים שלו כל עוד הוא היה בריא:
בארבע העונות הראשונות והבריאות שלו – 19.7 נקודות, 4.7 ריב', 6.7 אס' ו-1.9 חטיפות למשחק.
בסך הכל בקריירה רשם יותר מ 10,000 נקודות, 3,000 ריבאונדים , 3,500 אסיסטים ו 1,000 חטיפות.
רשם שיא של 21.7 נקודות למשחק בעונת 95-96, ובסך הכל קלע יותר מעשרים נקודות למשחק במשך שלוש עונות.
עבר פעמיים את ה 7 אסיסטים למשחק, בעונות 94-95 ו 95-96
חטף פעמיים יותר משתיים למשחק, בעונת 95-96 ו 98-99
פני בהחלט היה שחקן שהתעלה בפלייאוף, עם ממוצע רב עונתי בשמונה פלייאופים בסך הכל (64 משחקים) של 20.4 נקודות, 4.7 ריב', 6.2 אסיסטים ו-1.9 חטיפות.
באותו פלייאוף מול מיאמי רשם את אחת הסדרות המצוינות שראיתי עם 31 נקודות, 6 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים ו 2.4 חטיפות.
ממוצע הפלייאוף שלו באורלנדו בלבד – 21.7 נקודות, 4.6 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק. בסך הכל, בחמישה פלייאופים ו-45 משחקים.
גרנט היל
אני חייב לציין שאני קצת משוחד. תמיד מאד אהבתי את האיש הזה, שבא ממשפחה מבוססת יחסית, ותמיד היה מן אות ומופת לנימוס. הג'נטלמן הגדול של הנ.ב.א, וזה כשהוא משחק בעיר מלוכלכת כמו דטרויט. שחקן אלגנטי שאין דברים כאלה.
אז מי היה גרנט היל – כתבתי כאן לא מעט פעמים שאני אוהב שחקנים שמראים שכל בכל פעולה, וגרנט היל היה כזה. אני חושב שפני היה מעט יותר אתלטי (אם כי ההבדלים זניחים), אבל החדירות של היל היו יצירות מופת. כמו ג'ורדן לפניו וקובי אחריו הוא היה שחקן שהצליח לנצח בחדירה בראש ובראשונה בזכות חשיבה. מגוון התנועות שהיו לו בכדרור האחרון ובצעד וחצי האחרונים היה שני כמעט לאף אחד. מבחינתי, רק ג'ורדן, קובי ו-וויד בשיאו משתווים אליו ברמת האלגנטיות והמגוון בחדירה. באמת, זה היה פשוט מפעים לראות אותו מתחיל עם הצעד הראשון הארוך ומנצח שניים או שלושה שחקנים בדרך עד הסל.
אבל, כמו תמיד, חבל שהוא לא עשה את זה יותר – הטענה הרווחת על גרנט היל בתקופה ההיא, היתה שהוא פשוט קצת יותר מדי אלטרואיסטי, וזאת האמת. אם פני היה איש השואו טיים, סוג של מג'יק. אז היל היה סוג של בירד. מוסר בחסד עליון, שלמרות הכשרון הבלתי מעורער שלו בצבירת נקודות, חושב תמיד קודם על המסירה ורק אחרי זה, בדרך כלל הרבה אחרי זה על הקליעה. בעיניי, לו הוא היה קצת יותר אנוכי, הוא בכיף היה קולע עוד 5 נקודות למשחק, כשהוא קלע המון גם ככה.
הבעיה המרכזית שלו בתקופות הגדולות, היתה הקליעה. כחודר הוא היה מהטובים בהיסטוריה, אבל כקלעי, לא ממש. זרק מעט מאד מהשלוש ואפילו לא הרגיש נוח בזריקות עמוקות מ-2 או באופן כללי בג'אמפ-שוטים. יצוין שהרבה אחרי הפציעות, וכשכל האתלטיות שלו הלכה, הוא בהחלט שיפר את הזריקה מאד (44% מהשלוש בעונת 09-10) בעיקר מחצי מרחק. אבל כאמור, הקריירה של אחרי הפציעה פחות מעניינת אותנו. אם כי רק השמיים הם הגבול, אם בצעירותו היה לו את הג'אמפ שוט שהיה לו בזקנותו.
היל מבחינתי היה מקביל מאד לקטש. הגיע לאורלנדו בתחילת שנות האלפיים אחרי 6 עונות בריאות מאד בדטרויט, אבל נפצע מיד ומשם הכל אף פעם לא חזר להיות כשהיה. (יצוין שהפציעות באמת התחילת ממש בסוף התקופה שלו בדטרויט, כמה משחקים לפני סוף העונה, אבל חשבו שהוא יחזור כמו שצריך לאורלנדו, מה שכמובן לא קרה) במשך 4 שנים שלו באורלנדו עקבתי אחרי נסיונות החזרה שלו, ואחרי אלו של קטש, ומאד מאד שמחתי כשהיל, בניגוד לכישרון הישראלי, כן הצליח אחרי כל כך הרבה שנים לחזור ולשחק באופן קונסיסטנטי. כמובן שזה ממש לא היה אותו שחקן, אבל עדיין השכל שלו הצליח להשאיר אותו ברמה סבירה במשך 4 עונות רצופות של ממוצעי דאבל פיגר למשחק בפניקס. השנה בקליפרס בגיל 40 הוא כבר לא ממש משמעותי.
הישגים קבוצתיים:
4 פלייאופים בשש עונות בדטרויט, מעולם לא עבר סיבוב. אם כי לזכותו ייאמר שהוא שיחק בהרכבים באמת חלשים ואפורים עם כל מיני לינדזי האנטר, ג'ו דומארס זקן וחבורה של נגרים מתחת לסל. הוא כן שיחק קצת עם אלן יוסטון שעבר מוקדם מדי לניקס, ועם סטקהאוז בתחילת הקריירה שלו שם.
גמר פלייאוף עם פניקס בעונת 09-10, שם הפסיד לאלופה שבדרך, הלייקרס.
הישגים אישיים:
7 פעמים אולסטאר
פעם אחת בחמישיית הנ.ב.א הראשונה (96-97)
4 פעמים, כולן בדטרויט בחמישיית הנ.ב.א השניה
רוקי השנה במשותף עם ג'ייסון קיד בעונת 94-95
מקום שלישי בהצבעות ל MVP בעונת 96-97 (אותה דטרויט סיימה עם 54 נצחונות) אחרי מאלון וג'ורדן
מקום שלישי בטבלת מלך הסלים של הליגה בעונת 99-00 עם 25.8 נקודות.
סטטיסטיקות
ממוצע רב עונתי של 16.7 נקודות, 6 ריב', 4.1 אסיסטים למשחק
בדטרויט בלבד, כלומר כל עוד היה בריא, ממוצעים של 21.6 נקודות, 7.9 ריבאונדים, 6.3 אס' ו-1.6 חטיפות למשחק
בסך הכל, רשם בקריירה עד כה יותר מ 17,000 נקודות, 6,000 ריבאונדים, 4,000 אסיסטים ו-1,200 חטיפת
למרות קריירה בריאה קצרה מאד, עדיין תשיעי בכל הזמנים במספר טריפל דאבלים עם 29 בסך הכל
רשם שיאים של 25.8 נקודות למשחק בעונת 99-00 ועבר את ה 20 למשחק (בהנחה ש 19.9 גם נחשב) בכל שש עונותיו הראשונות, למען האמת גם התקרב לזה מאד בעונה האחת שבה שיחק כמעט בריא באורלנדו (04-05) עם 19.7 למשחק
קלע יותר מדאבל פיגר בממוצע בכל עונותיו בליגה, פרט לזו האחרונה עם הקליפרס.
הוריד שיא של 9.8 ריבאונדים למשחק בעונתו השניה (95-96) ובסך הכל רשם שש עונות עם יותר מ 7 ריבאונדים למשחק
מסר שיא של 7.3 אסיסטים למשחק בעונתו השלישית (96-97) ובסך הכל רשם יותר משישה אסיסטים למשחק במשך חמש עונות
לצערי, קשה לדבר על הישגים משמעותיים או זכרונות מיוחדים בפלייאוף.
טרייסי מקגריידי
הצעיר בחבורה. כשדיברתי על שני השחקנים הקודמים ניסיתי להזכיר שחקנים שהם היו דומים להם. פני וניסיון החיקוי שלו את מג'יק. סגנון החדירות הג'ורדני של היל. את טימאק בשיאו, אני מניח שיותר אנשים ראו, הוא בכל זאת היה בשיאו רק לפני 5-6 שנים. בניגוד לשניים הקודמים שלא הרגישו בנוח עם הג'אמפ שוט שלהם, אצל טימאק זה היה הלחם והחמאה. ג'אמפ שוט מהיר, גבוה, אלגנטי כמו זה של קובי, מדויק. לטימאק לא היתה בעיה לעלות בקאץ' אנד שוט, או לרווח לעצמו מצב אל-לה קובי או לייצר לעצמו מצב מכדרור, כשהוא היה עולה לעוד חצי מרחק קליל.
אם כבר, טימאק הוא ההוכחה שחדירות זה דבר יפה, אבל בשביל להיות מלך סלים, צריך לדעת לייצר ג'אמפ שוט ברמה גבוהה, ואין ספק, כסקורר הוא בהחלט הטוב מבין השלושה ברשימה הזו. עוד אנלוגיות? תחשבו על האורך והאתלטיות של פול ג'ורג', אבל עם כשרון קליעה גדול בהרבה. לפעמים אני גם אוהב לחשוב על טימאק בתור גרסת הבטא של קווין דוראנט, כשכמו דוראנט גם הוא ניצל את הגוף הארוך שלו בשביל לחדור חדירות ארוכות כאלה (אם כי לא וירטואוזיות במיוחד). היתרון האחד הגדול של טימאק על דוראנט שגורם לי לחשוב שבשיאם הוא היה יכול לתת תחרות למכונת הקליעות האוטומטית של אוקלהומה (מכונה שטימאק מעולם לא היה, עם כל הכבוד לג'אמפ שוט האלגנטי), הוא בעובדה שדוראנט, שחקן קצת סתום בעיניי, עד היום לא באמת למד לזוז בלי כדור. אצל טימאק זה בא בטבעיות אלגנטית ומרשימה. טימאק היה גם מוסר ברמה שדוראנט מעולם לא היה, ואולי גם לא יהיה.
הוא התחיל בטורונטו, כבן דודו הלכאורה פחות מרהיב ומוכשר של וינס קרטר, הגיע ישר מהתיכון, ולא קיבל את ההזדמנויות להן הוא היה ראוי כאשר חסה בצלו של הדאנקיסט המופלא ההוא. אבל ברגע שעבר לאורלנדו אחרי שלוש עונות ,הוא הוכיח שהוא השחקן הטוב מבין שני הקרובים, כשהוא נותן 4 עונות סקור ואול-אראונד מופלאות בקבוצה שהדבר האחד שהיה חסר בה זה גרנט היל בריא. רק לחשוב מה השניים האלה היו עושים ביחד לו היל היה משחק כפי ששיחק בדטרויט, גרם לי להזיל ריר כל פעם מחדש.
בעונה השניה שלו ביוסטון ממנה עבר לאחר 4 שנים באורלנדו, הוא החל להיפצע, ולמרות עונה בריאה בסך הכל ב 06-07, הוא המשיך להיפצע גם בעונות שלאחר מכן, ולעולם לא חזר לקדמותו. בעונות הראשונות ביוסטון הוא עדיין היה מכונת קליעות מאד מרשימה, אבל עם הפציעות זה התדרדר מהר מאד. בשנים האחרונות הוא הפך להיות בעיקר האיש השמן שלא מסוגל לקפוץ, וכל כך חבל כי האיש היה סופרסטאר. לא פחות.
ועדיין, עובדה אחת תישאר איתו תמיד. לעולם לא עבר (כשחקן מרכזי, שוב, מה שהוא עושה היום בספרס לא באמת נחשב) סיבוב בפלייאוף. ואותו פלייאוף שבו העולם גילה את טיישואן פרינס ייזכר תמיד לרעתו של מקגריידי למרות שבסופו של דבר, הוא נתן לא מעט הצגות מרשימות מאד בפלייאוף, כולל בק-טו-בק 40+ בנקודות באותו הפסד בשבעה משחקים שגילה את דטרויט ופרינס לעולם.
הישגים קבוצתיים:
האמת שלא המון. 7 פעמים הוא הגיע לפלייאוף כשחקן מרכזי (9 בסך הכל). כאמור, מעולם לא עבר שלב כשחקן תורם. אם כי יצוין שאורלנדו של תקופתו היתה קבוצה של עב"מים, זקנים (יואינג, גרנט) ואיש אחד פצוע כרונית בשם גרנט היל. ושביוסטון הוא בסופו של דבר שיחק עם יאו מינג אחד (עוד פצוע כרוני) ושוב, חבורה של כלום מסביב.
הישגים אישיים:
7 פעמים אולסטאר
פעמיים בחמישייה הראשונה של הנ.ב.א
שלוש פעמים בחמישייה השניה
פעמיים בחמישייה השלישית
השחקן המשתפר בעונת 00-01
פעמיים ברציפות מלך הסלים (02-03 ו 03-04). שלוש פעמים נוספות היה בשמיניית הקלעים הראשונה בליגה
פעמיים סיים במקום הרביעי במירוץ ל MVP (01-02 ו 03-04). שש פעמים בסך הכל סיים בעשירייה מבחינת הקולות.
מקום שביעי בחטיפות בעונת 04-05 עם יוסטון
מקום ראשון ב PER בעונת 02-03. שלוש פעמים נוספות סיים במקום השלישי. יפה.
סטטיסטיקות:
ממוצע רב שנתי של 19.6 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים
ושוב, אנו נדרשים בעיקר לעונות הבריאות. ובמקרה של טימאק, בעונות הבריאות לאחר שגילו אותו. אני אקח את ארבע העונות באורלנדו ואת שלוש העונות הראשונות ביוסטון, בהן הוא סיפק 26.9 נקודות, 6.6. ריבאונדים, 5.4 אסיסטים ו 1.5 חטיפות למשחק.
קלע שיא של 32.1 נקודות למשחק בעונת 02-03. עבר את ה 24 נקודות למשחק 6 פעמים נוספות
בשיאו הוריד כמעט 8 ריבאונדים למשחק (01-02)
שיא של 6.5 אסיסטים למשחק ביוסטון ב 06-07
חסם כמעט פעמיים למשחק בשורות טורונטו בעונת 99-00
בסך הכל רשם בקריירה עד כה יותר מ 18,000 נקודות, 5,000 ריבאונדים, 4,000 אסיסטים ואלף חטיפות וכמעט אלף חסימות בסך הכל.
האמת העצובה היא שלמרות שלעולם לא עבר שלב בפלייאוף, (למרות שלושה דיסיידרים והפסד במשחק 7) הוא היה מצוין בכל הפלייאופים בהם שיחק. 4 פעמים עבר את ה 30 למשחק ופעמיים נוספות את ה 25 למשחק. למעשה, בשש פלייאופים בריאים (אם נוציא את טורונטו גם כן החוצה) הוא שיחק בסך הכל 35 משחקים ורשם ממוצעים מאד מרשימים של 29.5 נקודות, 6.9 ריבאונדים, 6.5 אסיסטים ו 1.4 חטיפות למשחק, מאד מאד מרשים. הגדיל במיוחד לעשות בהפסד בארבעה משחקים עם אורלנדו למילווקי כשקלע 33.8 ומסר 8.3. מדהים
יצוין גם שאפילו כשכבר גילו את טיישואן פרינס, הוא עדיין קלע מולו 37 נקודות במשחק 6 של אותו פלייאוף. אנקדוטה שכזו.
סיכום:
אתחיל בדיסקליימר קטן, התלבטתי מאד אם להכניס את פני לכאן ולעשות את הקרב משולש או לא. בעיניי, למרות הכל הוא לא ברמה של השניים האחרים. מצד שני פני ללא ספק היה השחקן המצליח מבין השלושה בפלייאופים, ולמעשה באופן קבע היה שחקן של משחקים גדולים והתעלה תמיד יותר בפלייאוף מאשר בעונה הרגילה. נכון שהיה לו את שאקיל, ועדיין קשה לקחת ממנו את ההצלחה הקבוצתית של אורלנדו. מצד שני, גם טימאק הצטיין בפלייאופים וזאת לא אשמתו שהוא לעולם לא שיחק עם אף אחד ששווה משהו (חוץ מיאו וזהו ביוסטון)
היל היה שחקן ההגנה הטוב שבהם, אם כי אף אחד מהשלושה לא הצטיין בתחום במיוחד ובעיניי גם האול-אראונדר הטוב ביותר, מהרבה בחינות היורש של לארי בירד ומקדימו של לברון בתור הסמול פורוורד האול אראונדר הגדול, גם אם בסגנון המשחק דמה הרבה יותר לג'ורדן הצעיר מאשר לשניים האלה. מצד שני, קשה להתעלם מכך, שבניגוד לטימאק הוא לעולם לא התעלה כשהמשחקים היו חשובים, ושכמו טימאק הוא אף פעם לא הצליח במיוחד.
וטימאק? טימאק היה חתיכת סקורר, זה מה שהוא היה. יחסית לאנמיות לפעמים של היל ולחוסר היציבות של הרדוואי גם בשיאו, זה בטח לא מעט.
השאלה בסופו של דבר מתנקזת לכך: מה עדיף? הכשרון הגדול ביותר (טימאק), השחקן המצליח ביותר בפלייאוף (פני) או האול אראונדר המרשים ביותר, היל.
כך או כך מדובר בשלושה שחקנים שנגמרו מוקדם וחבל מאד. הם היו יכולים להותיר חותם כל כך הרבה יותר משמעותי לו רק היו נותנים עוד 4-5 עונות בריאות כל אחד. ולמרות זאת אם אני צריך לסכם, אני חושב שהפספוס הגדול ביותר הוא לא של אף אחד מהשחקנים האלה, אלא של אורלנדו מג'יק במשך ארבע שנים בתחילת שנות האלפיים, קבוצה שבה היו אמורים לשחק שניים מהסווינגמנים הגדולים בהיסטוריה, ואולי גם להוליך אותה לקונטנדריות של ממש (ולבטח לקבוצה הטובה במזרח הכל כך חלש באותן שנים), ועם זאת – לא. מקגריידי אמור היה להיות ג'ורדן, היל אמור היה להיות פיפן, והשניים האלה היו אמורים לשחק מול שאקיל+קובי בחתיכת קרב 2+2 אם רק הכל היה עובד כמו שצריך. כל כך חבל.
כאמור, לי אישית ברור שפני הוא לא האיש הראוי. בין טימאק להיל, אני נותן את היתרון הקטן (מאד) למקגריידי. כי מבין השניים, הוא היה האסרטיבי יותר והאנמי פחות. היל היה ג'נטלמן, אבל די ברור לי שאילו בעולם אלטרנטיבי ובמקרה השניים היו לוקחים ביחד אליפות, MVP של סדרת הגמר היה של טימאק, וכך גם הקול שלי.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
