סל ניוז

מ-4 יוצא 1, או אם תרצו, מי ה-4 מס' 2 בהיסטוריה.

אז לא, לא ראיתי את אלג'ין ביילור או בוב פטיט, ובקושי ראיתי את קווין מקהייל, אבל ברור לגמרי שבעשרים, עשרים ומשהו השנים האחרונות היו ארבעה פאוורים שהיו הרבה מעל כולם. כלומר, הם לא היחידים והיו עוד כמה שחקנים חביבים בעמדה, החל בשון קמפ וכלה בכריס וובר, אבל הארבעה שמוזכרים כאן הם בלי שום ספק ארבעת הכוכבים הגדולים של העמדה.
פרט לאחד כמובן, טים דאנקן שמו, שעוד מעט אולי יהיה אלוף בפעם החמישית, ועם כל הכבוד לכל ארבעת החבר'ה הבאמת נחמדים שמוצגים כאן, אף אחד מהם לא מדגדג את רשימת הישגיו ויכולותיו של טים דאנקן. פאוור או סנטר? זה לא חשוב, כשחקן כדורסל הוא טוב, חשוב והישגי מכל אחד אחר בעמדה, בעשרים וחמש השנים האחרונות או בכלל. ה-4 הטוב בהיסטוריה (שהוא אולי 5) הוא טים דאנקן, אבל הוא לא במצ' אפ הזה, כי זה לא הוגן, השאלה כאן איננה מי אלוהים, אלא מיהו סגנו.
כל אחד מהארבעה מציג סגנון שונה למדי. אם תרצו אבטיפוסים שונים, מבחינת האופי (בארקלי מול נוביצקי למשל), ומבחינת סגנון המשחק וסט היכולות שהם הביאו איתם למגרש. וכמו תמיד, בסדר כרונולוגי.

צ'ארלס בארקלי – האציל
משחק ההתקפה של אחד השחקנים האהובים מכל, היה נטול חסרונות כמעט. למרות היעדר רציני בס"מ (195 בערך, יש גם דיווחים על פחות). הוא לא התבייש מכלום. היכולת שלו בחדירה עם הפנים לסל, בטח ובטח כשהוא כבר קיבל את הכדור בתנועה, היתה פנומנלית, תוך כדי שהוא נעזר בפריים הרחב שלו ובכוח הבלתי נגמר. למרות זאת, מהלך הטריידמארק שלו היה בכלל החפירה עם התחת הגדול ביקום. ולחשוב ששחקן כל כך נמוך הצליח בפוסט לגבור על בערך כל שחקן אחר שעמד מולו, שוב בגלל הכוח ובגלל מגוון תנועות מרשים מאד וזריקה מצוינת מחצי מרחק פנימה, היתה מרשימה.
במשך שנה אחת קסומה, הוא היה ה IT MAN, של ה NBA. זה התחיל בקיץ 1992 בו נטל חלק בנבחרת החלומות האמריקאית, אם כי זה היה הרבה יותר מאשר סתם נטילת חלק. בסופו של דבר, אחד הדברים המפתיעים שלא כולם זוכרים או יודעים, לגבי הנבחרת הזאת, היא שהכוכב הגדול באותו קמפיין לא היה ג'ורדן (אם כי היה לו קייס) ובטח שלא בירד או מג'יק. הכוכב הגדול, קצת כמו דוראנט 18 שנים אחר כך, היה בארקלי, שעם הכוח שלו אף יריבה לא הצליחה להתמודד. את אותה שנה קסומה הוא המשיך כשהנהיג את אחת הקבוצות המקסימות בהיסטוריה של הכדורסל האמריקאי, פניקס סאנס של 92-93, שהיתה הקבוצה הטובה בליגה של אותה עונה, ואיתה לקח את ה MVP. בגמר, ג'ורדן כבר הראה לו מאיפה משתין הדג (אם כי לבארקלי אין במה להתבייש, כי גם הוא שיחק מצוין ,הוא פשוט לא ג'ורדן).
אחד הטראש טוקרים הטובים בתולדות המשחק, שחקן שהוציא רבים וטובים משלוותם. פה חד ומושחז שאיתו הוא מפרשן עד היום משחקי נ.ב.א. בעיניי, אין שום ספק שהוא הכריזמטי מבין כולם ברשימה הזו, ובהפרש ניכר. אם כי לדעתי הכריזמה הזו מטעה קצת ואולי גם הופכת אותו לאוברייטד במקצת.
כאבטיפוס, קשה לומר מי בדיוק ממשיכיו. אז נכון, עד היום יש כל מיני אנדרסייזד פאוורים אבל אף אחד מהם לא התקרב אפילו לרמה של הגדול מכולם. בארקלי היה פאוור פורוורד מבחירה (טוב, אולי גם בגלל שהזריקה שלו משלוש היתה בינונית מינוס משהו) בעוד רוב האנדרסייזד פאוורים שמסתובבים בליגה (ובניקס של לפני חצי עשור) עשו זאת בגלל מוגבלויות כאלו ואחרות. במידה כזאת או אחרת, לברון קצת מזכיר את המשחק שלו, ובהחלט אפשר למנות את בארקלי כשחקן שכן סיפק השראה כזאת או אחרת לג'יימס.
ריבאונדר עצום וענק (שוב, תזכרו את הגובה שלו), שחקן הגנה בינוני מינוס (למרות היותו החוטף הטוב ברשימה), שחקן שהקריירה המאוחרת שלו היתה שזורה בבעיות גב ובריאות ובעיניי כשחקן הוא דעך קצת מהר מדי.
ולוזר, מה לעשות – לוזר. זהו צ'ארלס בארקלי.

הישגים קבוצתיים:
גמר נ.ב.א בעונת 92-93 עם פניקס סאנס
שני גמרים אזוריים: בעונת 96-97 עם יוסטון רוקטס, ובעונת הרוקי כשחקן שישי מצוין עם פילי
ב 13 עונות (מתוך 16 בסך הכל) הגיע לפלייאוף עם שלוש קבוצות שונות

הישגים אישיים:
MVP בעונת 92-93
פעם אחת נוספת (89-90) היה סגן ה MVP
11 פעמים אולסטאר
5 פעמים בחמישיית ה NBA הראשונה
5 פעמים בחמישייה השניה
פעם אחת בחמישייה השלישית
14 עונות כאחד מעשרת המובילים ב PER, כולל שתי עונות בהן היה מקום שני.
3 פעמים רצופות עם פילי בסוף שנות השמונים, לקח את ה IBM AWARD שבזמנו מאד אהבתי (כי אהבתי את רובינסון) ושאין לי מושג למה הפסיקו.

סטטיסטיקות:
ממוצע רב עונתי של 22.1 נקודות, 11.7 ריבאונדים, 3.9 אס' ו 1.5 חטיפות.
בעונת פניקס המיתולוגית 92-93, צבר 25.6 נקודות עם 12.2 ריב', 5.1 אס', 1.6 חטיפות ואף חסימה למשחק
שיא של 28.3 נקודות בעונת 87-88, בסך הכל עבר את ה-20 למשחק ב-11 מתוך 16 עונות
סיים כסקורר הרביעי בליגה פעמיים, ובסך הכל 9 פעמים היה אחד מעשרת המובילים
שיא של 14.6 ריבאונדים ותואר מלך הריבאונדים בעונת 86-87. סך הכל עבר את העשרה ריבאונדים למשחק בכל עונותיו פרט לעונת הרוקי.
מלך הריבאונדים בעונת 86-87, כאמור בגובה שני מטר מינוס שייבה. שלוש פעמים נוספות היה סגן מלך הריבאונדים כולל בגיל המופלג של 35, עונה אחת לפני הפרישה, בה הוריד 12.3 כדורים חוזרים.
2.2 חטיפות ומקום שביעי בליגה בעונת 85-86, ללמדך שגם את זה הוא ידע לעשות.
סך הכל בקריירה צבר יותר מ 23,500 נקודות, 12,500 ריבאונדים, 4,000 אסיסטים ו 1,500 חטיפות.
ב-123 משחקי פליאוף קלע 23 נקודות עם 13 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק, כולל כמובן פלייאוף מרשים במיוחד בעונתו הגדולה 92-93

קארל מאלון – הדוור
ותחילה דיסקליימר – הפחות אהוב עליי מבין הארבעה. כלומר, אני מנסה לתת כמה שיותר נתונים ולהיות כמה שיותר אובייקטיבי כאן, אבל יש סיכוי לא רע שמאלון הוא השחקן שהכי שנאתי אי פעם בנ.ב.א באחת הקבוצות שהכי שנאתי אי פעם, היוטה ג'אז עם ג'ון סטוקטון, עוד טיפוס די דוחה. הוא היה נותן קטנות (זכור לי למשל האגרוף לרובינסון אי אז, באחד הפלייאופים, והיו גם מקרים עם אייזיאה תומאס וסטיב נאש ועוד), הוא היה לוזר של רגעים. כלומר, שלא כמו בארקלי שלפעמים לא התעלה ברגעים החשובים (כאמור, בשני חצאי גמר מערב מול יוסטון בעונות הפרישה של ג'ורדן), מאלון היה פשוט עושה טעויות מפגרות לפעמים ברגעים המכריעים, כולל אותו איבוד סופר-מכריע במשחק הפרישה של ג'ורדן. בקיצור, לא אוהב אותו. האמת היא שאם יש מישהו שהוא קצת מזכיר מבחינת האופי זה את דוויט האוורד, למרות הבדלים מובהקים מהרבה בחינות אחרות.
אבל קשה להתעלם מהדברים שהוא עשה. שני תארי MVP, העובדה שהוא היה אחד משני השחקנים שיצרו את הפיקנרול הטוב בהיסטוריה (יחד עם סטוקטון כמובן), יכולת הריבאונד שלו, ומעל הכל, הזריקה הכל כך, כל כך נקייה מחצי מרחק, זריקה שאף אחד כמעט לא יכול היה לעצור במשך שנים.
וגם, ובכן גם העובדה שהאיש היה איש ברזל. דוור ש DELIVERED כל יום מחדש. שיחק מאות משחקים ברציפות, וכמעט מעולם לא פיספס משחקים (למשל, חמש עונות רצופות בהן לא פספס ולו משחק אחד, מדהים למדי), מוסר העבודה שלו היה גבוה בהחלט. הרבה יותר אתלטי משהיה ניתן לחשוב (וכשאני אומר ניתן לחשוב, אני מתכוון לעצמי, הוא תמיד היה נראה לי עם כרס גדולה מדי עבור שחקן כדורסל) ומטביע מצוין. בלתי עציר לגמרי מתחת לסל ובסופו של דבר, גם שחקן די הישגי.
כאבטיפוס, הוא מובהק הרבה יותר מאשר בארקלי. קרלוס בוזר ודייויד ווסט למשל, הם שני שחקנים שבוודאות שאבו ממנו השראה והבנה. אם נתייחס לבארקלי כאנומליה מסוימת, יש סיכוי טוב שמאלון הוא האיש שאחראי יותר מכל אחד אחר, על השינוי שחל ב 15 השנים האחרונות במעמד הפאוור פורוורד – מהנגר שעוזר לסנטר, סטייל קווין וויליס ואוטיס ת'ורפ למישהו שבהחלט יכול וצריך להיות הכוכב הגדול של הקבוצה. עמדת הפאוור פורוורד ללא ספק זכתה לעדנה רצינית ב-15 השנים האחרונות, וכאמור, לפחות חלק מהקרדיט צריך להינתן למאלון.
מספרי מכונה, מר דאבל דאבל, איש ברזל. שחקן ואדם די דוחה, זהו קארל מאלון.

הישגים קבוצתיים:
שני גמרי NBA רצופים והפסד לשיקגו של מייקל ג'ורדן בעונת 96-97 ו 97-98
4 פעמים נוספות הפסיד בגמר המערב
פלייאוף בכל 19 עונותיו ב NBA, 18 מהן עם יוטה, אחת בפיאסקו של הלייקרס

הישגים אישיים:
פעמיים MVP (אם כי יש ואני ביניהם, שיגידו, שלפחות הראשון לא הגיע לו, וניתן לו בעיקר בגלל שלא רצו לתת עוד אחד לג'ורדן) בעונת 96-97 ו 98-99. בעיניי אגב, אפילו יותר מכך – השני לא הגיע לו, בעונה בינונית מבחינה סטטיסטית שבה אפילו לא היה אולסטאר, ויוטה ככלל היתה לא משהו. התואר באותה עונה היה צריך לדעתי ללכת לדאנקן, אבל האמת היא שאף אחד לא הבריק יותר מדי בעונה שמיד אחרי פרישתו של ג'ורדן, שהיתה גם עונה מקוצרת וגם עונה מבולבלת... שיהיה
3 פעמים נוספות היה סגן ה MVP
14 פעמים אולסטאר ב 19 עונות
11 פעמים בחמישיית ה NBA הראשונה
פעמיים בחמישייה השניה
פעם אחת בחמישייה השלישית
3 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה
פעם אחת בחמישיית ההגנה השניה
מוביל ה PER בעונת ה MVP הראשונה שלו (96-97), ארבע פעמים נוספות היה שני מתוך 13 עונות בסך הכל, כאחד מחמשת המובילים.
פעם אחת לקח את ה IBM AWARD, הזכור לטוב (לי לפחות) בעונת 97-98


סטטיסטיקות
ממוצע רב עונתי של 25 נקודות, 10.1 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו 1.4 חטיפות למשחק
בעונתו הסטטיסטית הטובה ביותר (89-90) צבר 31 נקודות, ו-11.1 ריבאונדים
עבר את העשרים נקודות למשחק בכל עונותיו פרט לראשונה והאחרונה. עבר את השלושים נקודות פעם אחת, ואת ה 25 ב -12 מתוך 19 עונות.
הוריד יותר מעשרה ריבאונדים למשחק בעשר מתוך 19 עונות, וגם בעונות שלא, בדרך כלל צבר איזה תשעה (אם כי האמת היא שבשביל מישהו בגודל ובאתלטיות שלו, עם דקות המשחק שלו, הוא היה ריבאונדר לא מבריק, בטח לא כמו בארקלי או גארנט).
למעשה, רק ב 8 עונות היה אחד מעשרת הריבאונדרים המובילים בליגה, כשבשיאו היה מקום רביעי (3 פעמים)
מצד שני, סגן מלך הסלים הקבוע של ג'ורדן, חמש פעמים היה סגן מלך הסלים. 13 פעמים היה אחד מחמשת הקלעים המובילים, ופעם אחת נוספת, בעונתו האחרונה ביוטה סיים תשיעי בליגה
בסך הכל בקריירה קלע כמעט 37,000 נקודות (שני בכל הזמנים אחרי ווילט, ובינתיים לפני קובי וכמובן ג'ורדן), כמעט 15,000 ריבאונדים (שביעי בהיסטוריה, אם כי הוא גם שיחק כמעט 1,500 משחקים), יותר מ 5,000 אסיסטים ויותר מ 2,000 חטיפות (11 בכל הזמנים, וזה בקבוצה שבה שיחק החוטף הגדול מכולם, סטוקטון)
ממוצעי פלייאוף של 24.7 נקודות, 10.7 ריבאונדים ו 3.2 אסיסטים ב 193 משחקים

קווין גארנט – הביג טיקט
וכך, אני מספיד לו את אחד מגדולי השחקנים בדור האחרון. סביר להניח שהוא עוד יחזור לעונה אחרונה בבוסטון, בעיקר בגלל שהוא עדיין לא הודיע על פרישה, אבל גם ברור לחלוטין שזה כבר לא זה, ושהוא הרבה אחרי שיאו. בעונה הקודמת (11-12) הוא עוד היה מצוין, אבל העונה האחרונה... הרבה פחות.
בניגוד לשלושת השחקנים האחרים ברשימה, קווין גארנט הוא בראש ובראשונה שחקן הגנה פנומנלי, ללא ספק הטוב מבין ארבעת החבר'ה הנוכחים. למרות שבהתקפה שלו הוא לא תמיד התלכלך בצבע, בהגנה – ועוד איך שכן. חוסם טוב, ריבאונדר מופלא שלקח כמה וכמה תארי ריבאונדים. שחקן שמסוגל לשים גוף על כל סנטר מולו (ועל סנטרים הוא שמר לא מעט) וגם לעזור בלי סוף למאמץ הקבוצתי בהגנה. הוא עשה את זה עם מינסוטה, והוא עשה את זה עם בוסטון. הביג טיקט של הביג טיקט היה בלי שום ספק משחק ההגנה
וזה לא שבהתקפה הוא היה חסר המון. אם כי האמת היא שבסופו של דבר, הוא כן שחקן ההתקפה החלש מבין ארבעת החבר'ה האלה, אז כן – קליעה יפה מאד מחצי מרחק תמיד היתה לו, והיו לו כמה פייד-אוויי מובז שבמהלך חלק גדול מאד מהקריירה (נניח 13-14 העונות הראשונות) עזרו לו תמיד לצבור נקודות, אבל מצד שני היה לו קשה בדרך כלל בדומיין שמתחת לסל, הדומיין הזה שבו בארקלי ומאלון למשל עשו חלק גדול מהנקודות שלהם. גארנט תמיד העדיף את הג'אמפ מחצי מרחק, ואת הפייד-אוויי נטול המגע מאשר את החפירות מתחת לסל, וזה בסדר. קשה גם לדבר לגביו על יכולת חדירה או משהו דומה, כי לא באמת היתה לו.
אבל זה גם בסדר, כי מדובר אולי באול-אראונדר הטוב ברשימה המלאה באול-אראונדרים מצוינים גם ככה. אם בארקלי היה סוג של אבטיפוס לגמד שמנצח את כל הענקים מולו עם כוח, הרי שגארנט היה גם סוג של אבטיפוס, רק הפוך, בעונותיו הראשונות נחשב כ-3 לא פחות מאשר כ-4, שחקן שבמינסוטה שיחק בעמדת הפוינט-פורוורד לא מעט וניווט את כל משחקה של מינסוטה, מוסר בחסד עליון ובכלל שחקן קבוצתי בהחלט. אבטיפוס? היו כאלה שחשבו שהם יכולים להיות גארנט (בנדר, דאריוס מיילס), בדרך כלל הם סיימו את הליגה כבדיחות, כי היו מעטים שהיו קשוחים כמו גארנט והיו מעטים עם סט היכולות הכל כך מרשים שהיה לגארנט.
גם הוא כמו מאלון שחקן מלוכלך, ששיכלל את הקטנות ליריבים לכדי שלמות. משום מה, אני דווקא אוהב אותו הרבה יותר מאשר את מאלון, אולי בגלל אלגנטיות שמעולם לא היתה לדוור, ואולי בגלל שהיה נראה כאילו גארנט רוצה ונלחם הרבה יותר. אחד מהשחקנים האלה, שעברו לא פחות משלוש עמדות בהתפתחות המקצועית שלהם ותוך כדי איבוד האתלטיות – מסמול ענק, לפאוור לסנטר בשנה-שנתיים האחרונות עם בוסטון. שחקן אדיר.

הישגים קבוצתיים:
אליפות ענקית עם הבוסטון סלטיקס בעונת 07-08
גמר נוסף עם הסלטיקס שנתיים מאוחר יותר
שני גמרים איזוריים, אחד עם בוסטון, ואחד ענק במיוחד עם מינסוטה בעונה קסומה למדי.
בסך הכל הגיע לפלייאוף ב -8 מתוך 12 עונות עם מינסוטה, ובכל שש עונותיו עם בוסטון

הישגים אישיים:
MVP בעונה אחת קסומה עם מינסוטה שבה הכל התחבר (02-03)
היה שני במירוץ ל MVP, פעמיים נוספות עם מינסוטה. עם בוסטון בשיאו הגיע למקום השלישי במירוץ בעונת האליפות
15 פעמים אולסטאר
4 פעמים בחמישיית ה NBA הראשונה
3 פעמים בחמישייה השניה
פעמיים בחמישייה השלישית
9 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה
3 פעמים בחמישייה השניה
פעמיים הוביל את הליגה ב PER, היה תשע פעמים בין עשרת המובילים

סטטיסטיקות
ממוצע רב עונתי של 19.1 נקודות, 10.5 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 1.3 חטיפות ו 1.5 חסימות למשחק
בעונתו הסטטיסטית הטובה ביותר (03-04), קלע שיא של 24.2 נקודות (שלישי בליגה) והוריד שיא של 13.9 ריבאונדים, וגם מסר חמישה אסיסטים וחסם שיא של 2.2 למשחק
עבר את ה-20 נקודות למשחק ב-9 מתוך 18 עונותיו (כולן עם מינסוטה)
4 פעמים רצופות מלך הריבאונדים של הליגה בעונת 03-04 עד 06-07
בסך הכל עבר את ה-10 ריבאונדים למשחק ב-9 עונות (שחפפו באופן מושלם עם העונות בהן קלע יותר מ-20)
מסר יותר מ-5 אסיסטים למשחק במשך 6 עונות רצופות עם מינסוטה
בסך הכל בקריירה קלע יותר מ 25,000 נקודות (19 בכל הזמנים), הוריד קרוב ל 14,000 ריבאונדים (עשירי בכל הזמנים), מסר יותר מ 5,000 אסיסטים, חטף יותר מ 1,700 חטיפות, וחסרות לו 30 חסימות בשביל להגיע לאלפיים כאלה בקריירה.
ב-131 משחקי פלייאוף, קלע 19.2 נקודות, 11.1 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 1.3 חטיפות ו 1.4 חסימות למשחק.

דירק נוביצקי – הג'רמנייטור
הצעיר שבחבורה, אך לאו דווקא הפחות טוב שבהם. למעשה, אם להיות הוגנים, הוא היחיד מבין הארבעה שהוביל קבוצה לאליפות. כן, גם גארנט לקח אחת, אבל את ה MVP שם לקח פול פירס. נוביצקי באופן מובהק לגמרי הוביל קבוצה לאליפות מרשימה במיוחד מול לברון ג'יימס ומיאמי, את זה לעולם אי אפשר יהיה לקחת ממנו.
וזה מפתיע, זה מפתיע בעיקר בגלל שבמשך עשור הוא היה נחשב ללוזר די רציני, ולשחקן עם קוף על הגב. קוף שהגיע כמובן לשיאו בהפסד למיאמי בגמר הליגה ב 2006 אחרי שדאלאס כבר הובילה 0-2, והתעצמה ביתר שאת עונה לאחר מכן, כשדאלאס עם 67 נצחונות בעונה הרגילה הפסידה כבר בסיבוב הראשון של הפלייאוף לגולדן סטייט תוך כדי תצוגה מבישה (פחות מ 20 נקודות למשחק) של נוביצקי. שלל הפסדים במשך השנים בסיבוב הראשון של הפלייאוף רק תמכו בכך.
ואז הגיעה אותה עונה מופלאה, שבה אף אחד לא נתן צ'אנס לדאלאס, לא מול הלייקרס, ולא מול מיאמי, ולא בכלל, ודירק נוביצקי הוכיח שבכל זאת הוא עשוי מהחומר שממנו עשויים הגדולים ביותר. אמת אמנם, בשנתיים שעברו מאז, נראה כאילו דירק נוביצקי שבע לגמרי, והוא לא באמת נלחם בשביל עוד אליפות. בטח ובטח שבעונה האחרונה שבה הוא היה פצוע גם כן, במשך חלק ניכר. סביר מאד מאד להניח שעוד אליפות כבר לא תהיה לו, אבל גם אליפות אחת זה יפה.
נוביצקי, בעיניי כשחקן התקפה הוא הטוב, המלוטש והמגוון מבין ארבעת השחקנים שמוזכרים כאן, עם כל הכבוד למאלון. הג'אמפ שוט שלו על רגל אחת, מהלך שהוא עשה אלפי פעמים בקריירה, הוא אחד המהלכים הבלתי עצירים בתולדות המשחק. שחקן בגובה 2.13 שמסוגל לרוץ את המגרש בכדרור, לעצור לקליעה מהשלוש או לחדור עד הסוף. גם אצלו, משחק הפוסט לא מלוטש לגמרי, והוא העדיף לצאת 2-3 מטרים ולזרוק את הרגל האחת, ועדיין. למעט מאד שחקנים היה ארסנל התקפי כל כך מרשים. באותה סדרה מול מיאמי, הוא גם הוכיח שכשצריך הוא יודע להיאבק בפוסט ולקלוע משם באופן קונסיסטנטי. כאבטיפוס, האמריקאים חשבו במשך שנים שכל מה שהם צריכים לעשות זה לבחור בכל מיני לבנים אירופאיים גבוהים שמסוגלים לקלוע מהשלוש והנה, יש להם את נוביצקי הבא. מה שיצא מזה זה כל מיני יאן וסלי ודארקו מיליצ'יץ'. אם כי, בעיניי, זה ממש לזכותו של נוביצקי, כשחקן שבגללו נבחרו הכי הרבה באסטים בדראפט במשך השנים, וללא תחרות של ממש מאף שחקן אחר. אבטיפוס בלתי אפשרי.
ריבאונדר בינוני ומטה (אם כי השתפר מאד בפלייאופים בתחום הזה), ובכלל לא שחקן שמאד אהב להיאבק בהגנה או בהתקפה מתחת לסל (כאמור, פרט לאותה סדרה אלמותית לפני שנתיים). שחקן קבוצתי, אבל רחוק מלהיות אול אראונדר, חוסם בינוני ומטה למרות גובהו, שחקן הגנה בינוני ומטה (אם כי טוב מבארקלי, לא שזה כל כך קשה). ובעיקר בעיקר סקורר.
ובסופו של דבר, בעיניי, גם שחקן קצת מתסכל. כי המלחמה אותה הוא נתן באותו פלייאוף אדיר הראתה שכשהוא רוצה הוא כן יכול להיות 7 פוטר אמיתי, ולא סתם סקורר-על. שחקן שבסופו של דבר הרבה יותר לא רצה מאשר כן רצה בקריירה שלו, והרבה יותר לקח את הדרך הקלה מאשר את הדרך הקשה לאורך כל הקריירה. עם כל הישגיו, וכל יכולותיו, נוביצקי הוא תכל'ס אנדראצ'יבר.
כאמור, פרט לעונה חלומית אחת.

הישגים קבוצתיים:
אליפות אחת נהדרת בעונת 10-11
גמר נ.ב.א בעונת 05-06
12 עונות רצופות בפלייאוף, מתוך 15 עונות בסך הכל בהן שיחק, ולמעשה בכל העונות האלה, פרט לשתי העונות הראשונות בהן עדיין לא היה משמעותי מספיק, ובעונה האחרונה
גמר מערב אחד נוסף בעונת 02-03

הישגים אישיים:
MVP מוצדק בעונת 06-07 (אם כי, בהינתן הצ'וקריות בפלייאוף של אותה עונה...)
פעמיים נוספות סיים שלישי בהצבעות ל MVP
MVP של גמר הפלייאוף בעונת 10-11
11 פעמים אולסטאר
4 פעמים בחמישיית הליגה הראשונה
5 פעמים בחמישייה השניה
3 פעמים בחמישייה השלישית
ראשון ב PER בעונת 05-06, שני בעונה שלאחר מכן, ובסך הכל עשר פעמים כאחד מעשרת המובילים במדד.

סטטיסטיקות
ממוצע רב עונתי של 22.6 נקודות, 8.2 ריבאונדים ו 2.6 אסיסטים למשחק.
בעונת השיא הסטטיסטית שלו (05-06) קלע 26.6 למשחק עם 9 ריבאונדים
עבר את ה-20 נקודות למשחק ב-12 מתוך 15 עונותיו ובכל העונות בהן הגיע לפלייאוף. עבר את ה-25 למשחק, חמש פעמים
מעולם לא הגיע לעשרה ריבאונדים למשחק, ובשיאו, נתן במשך שתי עונות רצופות (01-02 ו 02-03) 9.9 ריבאונדים
סיים כאחד מעשרת הקלעים המובילים בליגה, עשר פעמים (בשיא, מקום רביעי, פעמיים)
סיים כאחד מעשרת הריבאונדים המובילים בליגה, שלוש פעמים (בשיא, מקום תשיעי)
חבר של כבוד במועדון ה 50-40-90 בליגה (בעונת 06-07)
בסך הכל בקריירה, קלע יותר מ 25,000 נקודות, הוריד יותר מ 9,000 ריבאונדים, ומסר כמעט 3,000 אסיסטים. הוא גם מסתובב סביב האלף בחסימות ובחטיפות.
מספרים בהחלט טובים יותר בפלייאוף, כשב 128 משחקים הוא צבר 25.9 נקודות, 10.3 ריבאונדים (עבר את ה 10 למשחק בפלייאוף ב-8 מתוך 12 הופעותיו שם. כאמור לעומת 0 בליגה הרגילה) ו-2.6 אסיסטים.

פלייאוף HEAD TO HEAD
קשה לדבר כאן על יותר מדי כאלה, מאלון למשל נפגש עם בארקלי פעמיים, אבל זה היה כשיוטה ומאלון היו בשיאם הבריאותי, בסוף שנות התשעים, ואילו בארקלי כבר סבל מבעיות גב והשמנה. מאלון אמנם ניצח את שני המפגשים, אבל כאמור, לא הוגן לגמרי.
מאלון נפגש עם גארנט פעם אחת, בעונה האחרונה שלו עם הלייקרס. זה לא באמת רציני.
דווקא על מאלון מול נוביצקי כן אפשר לדבר. הם נפגשו לסדרה מיתולוגית אחת שבה יוטה הובילה 0-2 לפני שהפסידה בשלושת המשחקים הבאים. זה היה קצת אחרי השיא של מאלון וקצת לפני השיא של נוביצקי, כך ששניהם היו קרובים לשיא, אבל לא שם. נוביצקי קלע באותה סדרה אמנם מעט פחות ממאלון (23.8 לעומת 27.6), וגם הוריד קצת פחות ריבאונדים (7.6 לעומת 8., אבל שני משחקי 33 נקודות שלו, במשחק השלישי והרביעי הם אלו שהחזירו את דאלאס לסדרה, כך שאפשר לומר שהיה לו יתרון קל כאן.
בארקלי נפגש עם גארנט לסוויפ אחד של יוסטון על מינסוטה החלשה, כששני השחקנים נתנו מספרים דומים בסך הכל (עם יתרון קל לאציל). כאמור, לא משהו שאפשר לדבר עליו כמצ' אפ אמיתי.
ובאופן מפתיע, גם גארנט ונוויצקי, שניים שלכאורה שיחקו באותו קונפרנס בשיאם, נפגשו רק פעם אחת בפלייאוף שבו הגרמני הסוויפ בקלות את האטרייה האמריקאית וקבוצתו הבינונית, תוך שהוא קולע 33.3 נקודות עם 15.7 ריבאונדים למשחק, לעומת 24 נקודות, 18.7 ריב' ו -5 אסיסטים של גארנט. יפה, אבל לא מספיק בשביל יריבות של ממש.

סיכום:
אז קודם כל, למה כן ולמה לא, לכל אחד מהארבעה:

בארקלי:
+ פאונד פור פאונד, אינץ' פור אינץ', הטוב ברשימה. מפחיד לחשוב מה הוא היה עושה אם הוא היה בגובה של לברון נניח.
+ כנראה השחקן היותר אטרקטיבי ברשימה הזאת, ולבטח הכריזמטי ביותר.
+ משחק הפוסט המלוטש מבין הארבעה. כאמור, ממרומי גובהו הנמוך
+ יחד עם גארנט, הריבאונדר הטוב ברשימה

- לוזר, להפסיד פעמיים ליוסטון אחרי שהובלת זו בעיה
- קריירה מפוספסת בסופו של דבר, בעיות גב כרוניות וכאלה
- שחקן הגנה ממש חלש ומזלזל
- מבחינת הישגי קריירה – הפחות הישגי מבין הארבעה, עם גמר נ.ב.א אחד בלבד וזאת למרות שהוא שיחק בקבוצה שהכי רציתי שתשחק בגמר פוטנציאלי מיתולוגי מול שיקגו, עם אולג'ואן ודרקסלר

מאלון:
+ מספרית, כנראה הטוב ברשימה. הכי הרבה נקודות, הכי הרבה ריבאונדים, הכי הרבה משחקים.
+ בקלות הכי בריא, כמעט אף פעם לא נפצע. חזק כמו שור ושיחק תמיד.
+ חלק מאחד מהצמדים הכי גדולים ומשפיעים בהיסטוריה, ביחד עם סטוקטון
+ יותר תארי MVP מכל אחד אחר ברשימה, עם שניים כאלה לעומת אחד כל אחד.
+ אולי הפסיד שתי אליפויות, אבל בכל זאת, הפסיד אותן לג'ורדן, אז כבוד.

- לכו תדעו איך הקריירה שלו היתה נראית לו לא היה נהנה מאלפי האסיסטים של סטוקטון
- נו, לוזר. אולי לא כמו בארקלי, אבל בכל זאת, לוזר.
- שני הגמרים שלו, היו בכל זאת, בשנתיים חלשות של המערב, בתקופת הדעיכה של הכוכבים הגדולים, אולג'ואן, רובינסון ובארקלי.
- איכס, שחקן מגעיל

גארנט:
+ ללא ספק שחקן ההגנה הטוב מבין כולם
+ הריבאונדר הטוב מבין כולם (אם כי, גם לבארקלי יש קייס, בטח ובטח אם מדובר באינץ' פור אינץ')
+ האול אראונדר הטוב ברשימה, המוסר הטוב ביותר, הפוינט פורוורד היחיד כאן
+ אליפות גם אם לא כ MVP, ואולי יותר מכך – גמר מערב עם מינסוטה, הישג שבהינתן הקבוצה המוגבלת שלו (כן, נו, ספריוול וקאסל וכאלה, ועדיין, כאילו הקנדי מן היה הפאקינג סנטר), זה ללא ספק המקסימום שהוא היה יכול להשיג

- שחקן ההתקפה הפחות טוב ומגוון מבין הארבעה.
- לא יכול להיות שאחד השחקנים הטובים בעולם בשיאו, לא יוביל קבוצה לפלייאוף במשך שלוש עונות ברציפות, עם כל הכבוד לסגל החלש שלו

נוביצקי
+ היחיד ברשימה שהוביל קבוצה לאליפות
+ הטווח הכי גדול ברשימה, בעיניי הסקורר המגוון שבהם.

- שחקן הגנה חלש
- אנדראצ'יבר, לא ברור למה הוא לא שיחק כל הקריירה כמו שהוא שיחק באותו פלייאוף אחד אדיר.
- הוא אולי הוריד את הקוף מהגב עם האליפות, אבל להיות כל כך הרבה שנים עם כזה קוף, זה בטח לא יתרון
- ריבאונדר חלש (ובעיניי, ריבאונדר חלש בעיקר בגלל חוסר מוטיבציה)

ובמדד הסטטיסטי שהצגתי לפני כשבועיים: כזכור המדד הסטטיסטי הזה נותן משקל שווה פחות או יותר להישגים אישיים ולהישגים קבוצתיים, תוך שהוא מנקד כל הישג אישי (בחירה לאולסטאר, MVP, חמישיות עונה וחמישיות עונה הגנתיות) במשקלים שונים. וכן מנקד כל הישג פלייאוף (בתנאי שבאותה עונה הוכח הישג אישי כלשהו, כך שטימאק העונה למשל לא רלוונטי), כך שסיבוב שני גדול מסיבוב ראשון, אך פחות טוב מגמר איזורי, ותוך כדי נתינת נקודות גם לתואר MVP של הפלייאוף
1. מאלון, הטוב ברשימה גם בסך הכל (176 נקודות) וגם בממוצע לעונה (9.3) ובממוצע לעונות השיא- כלומר, בקיזוז עונות רוקי חלשות או עונות זקנות ודועכות באופן מובהק (15 כאלה עם ממוצע של 11.7 לעונה)
2. נוביצקי, אמנם מקום שלישי בנקודות בסך הכל (133), אבל שני בממוצע הכולל (8.9) ובממוצע לעונות ה"אמצע" עם 11.1
3. גארנט, שני בנקודות בסך הכל (140), שלישי בשני הממוצעים עם 7.8 ו-8.2 בהתאמה
4. בארקלי, החלש ביותר סטטיסטית והישגית באופן די מובהק, עם 104 נקודות בסך הכל, וממוצעים של 6.5 ו-8 בהתאמה.

אבל עם כל הכבוד למדד הסטטיסטי הזה, אני לא יכול לבחור במאלון. אישית, נראה לי שאני נותן לנוביצקי את ה EDGE, בעיקר בגלל שהוא הוביל קבוצה לאליפות, קצת לפני מאלון, כשבארקלי, השחקן האהוב עליי מבין הארבעה שלישי, ואילו גארנט, המוגבל התקפית מביניהם רביעי. אבל האמת היא שאני יכול לקבל כל דירוג שהוא, ולדעתי גם הבאתי פחות או יותר את כל הנימוקים הקיימים. כך או כך, אני ממש לא עושה את זה בלב שלם (ולמעשה, עד שאצביע ממש, עוד יכול להיות שאחליט אחרת, ובכל זאת לתת לאציל את הנקודות, גם אם לא מגיע לו).

ואם ממש תרצו, זה בטח יהיה יעיל, אם בנוסף להצבעה הרגילה, כל אחד גם יכתוב מה הדירוג הפנימי בין הארבעה.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

איפה בראיין רנדל?

_________________
נביא השבוע מחזור 5, עונת התשע"ו
Ara ja em puc morir!!!

טוב, אני משוחד מדי, אז בארקלי מקבל את המקום הראשון בלי ויכוחים. מקום שני נראה לי שצריך ללכת לנוביצקי בגלל האליפות הבאמת מדהימה (נראה לי שמאז האקים והאליפות השנייה של יוסטון לא היתה כזו הצגה של שחקן יחיד בהובלת קבוצה לאליפות).

אז בארקלי -> נוביצקי -> מאלון -> גארנט.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

אני הייתי שם מאלון ראשון,העובדה שהוא נתן מספרים במשך תקופה כל כך ארוכה כמו שנתן,סחב את הקבוצה שלו לגמר והוציא לשיקגו את המיץ(לדעתי מבין סדרות הגמר ששיקגו ניצחה בהן,זו של 1998 הייתה הקשה ביותר עבורם).

אחריו נוביצקי בגלל הדרך שבה לקח אליפות.

גארנט.

בארקלי.

_________________
מה התועלת?

פףף...
גארנט לא. אם כי גארנט מראש נמצא בעמדת נחיתות כי רוב הקריירה העביר בקבוצה בלי צוות מסייע, ובשנה הראשונה שכן היה לו צוות מסייע, זה נגמר ב-MVP וגמר מערב שאולי היה נגמר אפילו באליפות אלמלא הפציעה של סם קאסל. בבוסטון הוא נתן עונת אליפות גדולה אבל הוא כבר הגיע אחרי השיא, ובשנתיים האחרונות בכלל משחק סנטר. אבל בשיא שלו הוא יכל ללכת נגד כל אחד. שחקן הגנה מעולה, פייד אוויי מצוין, שייק אנד בייק מדהים, יודע להוביל כדור, יכול מסירה טובה, תזמון מצוין בחסימות. אבלללל מעבר לכל אלה ולעניין של הצוות המסייע, החסרון היחיד של גארנט מול כל האחרים זה פוטנציאל התפוצצות. כלומר, כן, ידעת שאתה לוקח אותו ב-VGM והוא יתן לך 22 נק', 13 ריב', 3 אס' 2 חס' וחט', אבל גארנט לא אחד שבכל משחק נתון יכול לקלוע 30-40 נק'.

בין כל השאר? נוביצקי מבחינתי דווקא שלישי. אין הגנה, ואם הוא היה משחק מול ג'ורדן (ולא מול לברון), גם הוא היה היום עם 0 טבעות.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

קארים ראשון בנקודות בקריירה ולא ווילט.

אתה יכול להגיד את זה על כל אחד(כולל הלייקרס של תחילת העשור הקודם)...

_________________
מה התועלת?

רציתי לבדוק אם אנשים קוראים את הכל.
סתם, לא באמת. התבלבלתי

_________________
תודה לאלוהי הבירה

מאלון הוא כנראה באמת טיפוס דוחה - אבל כשחקן? אדיר.
אני לא יודע מאיפה אתה זוכר כרס, אני זוכר אותו כשריר אחד גדול ומהלך (אני זוכר שהיה לו אח האחוז שומן בגוף הכי נמוך בNBA).
האלגנטיות, המשחק החכם, היעילות....

טוב נו, כמו שאתה שנאת אותם - אני אהבתי אותם (סטוקטון הוא אולי השחקן האהוב עליי בכל הזמנים - ולמרות שהוא היה שחקן מלוכלך, אני דווקא לא חושב שהוא טיפוס דוחה - פשוט שחקן קטן ורזה שנלחם על החיים שלו בכל משחק).

מאלון ראשון - בלי שאלות בכלל.

אחרי זה?

בארקלי-->גארנט-->נוביצקי.

למה? ככה.

_________________
"if life gives you lemons, make lemonade. but unless life also gives you sugar and water your lemonade is gonna suck"

בארקלי > נוביצקי > גארנט > מאלון.

וזה לחלוטין דירוג משוחד.

את מאלון לא ראיתי הרבה.
ראיתי כמה סדרות של בארקלי במהלך השנים האחרונות. הסדרה המפורסמת שלו ב-93 הייתה לא פחות ממדהימה וכיפית מאוד לצפייה. הבידוד שלו פעם אחרי פעם ב-45 מעלות מצד שמאל, והיכולת שלו ליצור משם הייתה מדהימה בעיניי. המנהיגות שלו בסדרה הזאת הייתה אחת הגדולות שיצא לי לראות.

_________________
צריך להילחם בפיינל פור כאילו אין שריון ולהילחם בשריון כאילו אין פיינל פור.

בארקלי בחמישיה הראשונה 5 פעמים מ88 עד 93. מאלון לעומת זאת נבחר 11 פעמים לחמישיה ברצף מ89 והלאה. אותה תקופת זמן. נוביצקי וגארנט-מעולם לא זוכר את גארנט משתלט על פלייאוף כמו שנוביצקי עשה לפני שנתיים, מעולם לא זוכר את גארנט נראה ווינר, אם כבר בעיני גארנט הוא ה-לוזר מהחבורה, לא הייתי זורק לו כדורים במאני טיים.
כך שמאלון>בארקלי>נוביצקי>גארנט. אבל זה צמוד מאוד, בעיני בעיקר בשלישיה הראשונה.

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

אני מוחה נמרצות על ההגדרה של בארקלי כלוזר. נהפוך הוא לחלוטין, בארקלי היה ווינר אמיתי. לרוע מזלו הוא לא הצליח לקחת אליפות בגלל אחד ג'ורדן ובגלל פציעות גב שאיתן הוא עלה גמור לגמרי פעמיים למשחק מספר 7 מול יוסטון.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

עזוב עמוס, הקלדתי את זה עד שהתקפלו לי האצבעות והם לא מבינים.

_________________
The year is 2020: still no peace in the middle east
we are using implants to make voice calls
in other news Tim Duncan scored 15 points and 10 rebounds on another San Antonio win.

אגב, בעיני נוביצקי אובראצ'יבר יחסית לשאר החברה כאן, לא אנדראצ'יבר. קודם כל עונה רגילה:
דירק הוביל את המאבריקס ב11 עונות רצוף (2001 עד 2011) ל50 נצחונות לפחות, כולל עונה שהוא סחב קבוצה ללא סופרסטאר נוסף ל67 נצחונות.
מאלון-11 עונות בקרירה הוביל את יוטה ל50 נצחונות ומעלה, עם סטוקטון, ויוטה אותה כמות נצחונות בערך לפני ואחרי שמאלון נבחר.
בארקלי-7 עונות עם מעל 50 נצחונות, אולי ב5 היה השחקן המוביל.
גארנט- 50 נצ' 4 פעמים עם מינסוטה כמוביל, ועוד 4 פעמים בבוסטון. עד כאן אדג' נוביצקי בעיני, ובפלייאוף:

דירק: אליפות, גמר, גמר מערב, 4 חצאי גמר, 4 סיבוב ראשון, 3 פעמים לא בפלייאוף. מלבד הווריורס אני לא רואה כשלון צורב בקרירה, הפסיד תמיד לחזקות: מיאמי, ספרס, קינגס, סאנס ודנבר, בדר"כ בלי ביתיות, אלו החיים במערב.
גארנט: אליפות, גמר, 2 גמרים אזוריים, חצי גמר, 7 הדחות סיבוב ראשון, 4 פעמים לא בפלייאוף, וברוב ההשגים לא הוביל את הקבוצה כל הדרך כמו דירק.
בארקלי: גמר, 2 גמרים איזוריים, 6 חצאי גמר, 4 סיבוב ראשון, 3 פעמים לא בפלייאוף.
מאלון: 2 גמרים (פלוס אחד בלייקרס), 3 גמרי מערב, 4 חצאי גמר, 9 פעמים עף סיבוב ראשון יענו חצי קרירה ביוטה.

לסיכום דירק השיג יותר מבארקלי וגארנט, וככקבוצה המאבריקס הלכו לא פחות רחוק פר עונה מיוטה של מאלון, מאלון שיחק ליד סטוקטון, ודירק ליד נאש/קיד לא בשיאם.

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

אבל פלאש, אצ'יבריות נמדדת מול הכשרון של השחקן עצמו. (ולא ביחס להישגים של שחקנים אחרים, זה פשוט לא הנושא). בעיניי, נוביצקי הוא המוכשר מבין ארבעת השחקנים כאן, ובהפרש לא קטן. הקליעה שלו טובה יותר, יחד עם גארנט הוא הגבוה ביותר, ועם פריים טוב יותר מאשר זה של גארנט. מסוגל להוליך כדור, פשוט כשרון על.
ועם זאת, בדרך כלל הוא פשוט לא רצה.
אגיד זאת כך, הפעמים שבהם הוא נתן לכשרון שלו לעבוד בשבילו היו רבות הרבה יותר, מאשר המלחמה העיקשת וחסרת הפשרות בשני צדדי המגרש שהוא סיפק באותו פלייאוף 2011.

מבחינתי העובדה שנוביצקי צריך להתמודד מול שלושת האחרים כאן כשווה מול שווה, ולא מול דאנקן כשווה מול שווה, אומרת לי שהוא אנדראצ'יבר.
מה גם שעם כל הכבוד, לדאלאס תמיד היה את הכסף של קיובאן, ובדרך כלל אחלה קבוצות, הרבה יותר מאשר פניקס נטולת הסנטר, יוטה האפורה מאד (מלבד הצמד כמובן) ומינסוטה שהיתה סתם חרא קבוצה. העובדה שהוא ויתר על המלחמה בריבאונד, העובדה שהוא היה שחקן הגנה בינוני ומטה - הדברים האלה הופכים אותו לאנדראצ'יבר. מה לעשות.

ועדיין, עם כל האנדראצ'יבריות שלו, הוא השיג יותר מהאחרים, ולכן בסופו של דבר בחרתי בו. אבל זה לא הנושא, הנושא הוא האם הוא היה יכול להשיג יותר ביחס לעצמו, והתשובה שלי, היא כן מהדהד.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

דאנקן שיחק ליד רובינסון בהתחלה ואז פארקר וג'ינובילי. נוביצקי שיחק ליד שלל שחקנים טובים, אבל כמו לברון בקליבלנד, לא שיחק ליד כוכב. היו לידו פינלי ונאש כשדירק היה צעיר, והוא הוביל אותם רחוק, אבל לא מעבר לספרס ולקינגס החזקות. אאם נתמקד בשנים שהוא היה בשל, שחקן של 25 נק' למשחק, מגיל 24-25, הוא פשוט לא שיחק ליד כוכב. היו לידו ג'וש האוורד/קיד וטרי, במקום פארקר וג'ינובילי. הראיה הכי טובה לטענה היא עובדה פשוטה: ב10 השנים האחרונות, לא היה שחקן בדאלאס (חוץ מדירק) שנבחר לאלסטאר יותר מפעם אחת. האוורד וקיד כל אחד פעם אחת. טרי בכלל לא. זה לא מספיק לעוד אליפויות.

מבחינת התרומה של נוביצקי-מלבד הסדrה מול גולדן סטייט והמיני היחנקות בפיינלס שנה לפני, הוא תמיד נראה מעולה בפלייאוף-גם כשהפסיד. שחקן שעשה בפלייאוף ממוצע קרירה של 26 נק' ו10.3 רב', לעומת 22.6 נק' ו8.2 רב' בעונה הרגילה. האחוזים שלו כמעט ולא נפלו בפלייאוף מכל הטווחים-נדיר לראות שחקן שבקביעות לא נופל באחוזים בפלייאוף. אפשר להגיד על שחקן שדופק הופעות בפלייאוף בקביעות, ומשפר את הרב' שלו ככה (נניח, מאלון לא קפץ ברב' כלל בפלייאוף), שהוא לא רצה מספיק?

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

גם 03-04 היה כשלון, היתה לו קבוצה אדירה לצידו עם צמד האנטואנים, סטיב נאש ומייקל פינלי, והם לא הגיעו לכלום.

כך או כך, אני מצטער. אני פשוט מחזיק מהכשרון של נוביצקי יותר ממך, ולכן כשאני רואה שהוא לא נזכר באותה נשימה עם דאנקן, זו בעיה. אני מסכים כמובן, וגם כתבתי שבפלייאוף בדרך כלל הוא היה טוב יותר מבעונה הרגילה. האם הוא היה מספיק טוב? לא, לא חושב.

חוץ כמובן מאשר ב 2011

_________________
תודה לאלוהי הבירה

הלכתי על נוביצקי
בעיניי העובדה שהוא לא אמרקאי, היא מכשול נוסף שהוא התגבר עליו
אני לא מסכים שההגנה שלו חלשה, זאת יותר סטיגמה מאשר מציאות והסתכלתי לא מעט על ההגנה שלו, הוא עובד עם הרגלים ולא סתם דוחף ידיים להפריע, כשהוא מלווה שחקן התקפה הגוף שלו בינו לבין נתיב החדירה הצפוי שלו, בטח אי אפשר להגיד שהוא עצלן ולא עושה חילופים
זה שאין לו גגות מהדהדים לא עושה אותו שחקן הגנה פחות טוב

שלושה שחקנים שאני מאוד מאוד אוהב, וקרל מאלון.

הדירוג שלי הוא:
1. גארנט - השחקן עם המזל הרע מבין כולם. היה עם קבוצה נוראית יותר מדי משנות השיא שלו. אבל בגדול ווינר ענק. השחקן הכי אינטנסיבי בליגה (אולי בהסטוריה יחד עם ג'ורדן), שומר אדיר גם על גבוהים, גם בהגנה קבוצתית וגם בחילופים על גארדים (בעיקר מדבר פה כמובן על העידן שבו הוא היה היחיד שקצת האט את מקגריידי), ריבאונדר ענק, פליימייקר בהתקפה - למרות שהחלש מבין הארבעה בכל הנוגע ליצירת נקודות לעצמו. אם אני בונה קבוצה, אני מתחיל עם גארנט מבין כולם כאן.

2. בארקלי - אני לא מת על השימוש לך נורטון בביטו פאונד-פור-פאונד. נכון שבארקלי העלים את חסרון הגובה שלו עם העוצמה, האתלטיות והנחישות. אבל בכדורסל גובה קובע. אני לא הולך לתת קרדיט לבארקלי על זה שהוא היה ריבאונדר טוב למרות גובהו, כי מבחינתי גובהו הנמוך זה חסרון (בדיוק כמו העדר האתלטיות של דירק, או חוסר האסרטיביות של מאלון).

3. דירק - הסקורר הטוב מבינהם (מאלון עם מספרים עדיפים, אבל הוא לא יוצר לעצמו ברמה של דירק), אף אחד לא ייקח ממנו את האליפות האדירה ב2011, ואף אחד לא ייקח ממנו את הניצחון (שלא מוזכר מספיק) הענק במשחק 7 בחצי גמר המערב של 2006 בסאן אנטוניו - http://espn.go.com/nba/boxscore?gameId=260522024

4. מאלון - גם אני לא מת עליו. אני מודה שיצא לי לראות אולי 4 משחקים מלאים שלו (ביוטה, עוד כמה בלייקרס), כולם נגד הבולס. היתה לי הרגשה שיש לו הכי פחות סטאר פאוור מכל הרשימה. שהוא לא באמת שחקן שינהיג את קבוצתו לניצחון או אליפות ברמה של השאר.

מה שנשמט מהמידע הזה זה שפעמיים (אאל"ט - הפעם השנייה בודאות) פניקס היתה ביתרון 3-1, ככה שנמנע מהם לסיים סידרה בקלות יחסית במשחק ביתי, ובלי להוציא את בעיות הגב מרבצן.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

מעבר למספרים האישיים המטורפים שלו, קארל מאלון ביסס את יוטה בצמרת במשך שנים ארוכות, ובמקרה הזה באמת רק ג'ורדן (ורודמן) עמדו בינו לבין האליפות. וביוטה, למעט סטוקטון והורנסק הלא יציב (וכמובן גם סלואן), שיחקו אז קליברי על כבריון ראסל, אנטואן קר, הווארד איסלי, ושאנדון אנדרסון (וגם דייויד בנואה).

את בארקלי הייתי ממקם מיד אחרי מאלון או אפילו יחד איתו ועם כל הכבוד לאליפויות, אני לא חושב שגארנט ונוביצקי נמצאים באותו לבל. אם נוביצקי לא היה לוקח אליפות לפני שנתיים הוא בכלל לא היה נכנס לרשימה הזו.


אגב נורטון, אתה בטוח שלא בלבלת בין קארל מאלון לג'ף מלון?
כרס? האיש היה חתיכת שרירן.
קליעה נקיה? המהלך שלו היה פשוט לקחת את הכדור לסל ולא באמת היו הרבה שיכלו לעצור אותו (רודמן, נו).
בקשר לאישיות הנחמדה, אני מודה שכמעט לא יצא לי לשתות בירה עם מי מהם אבל מעניין אותי לדעת למה לדעתך דווקא מאלון הוא בלתי נחמד בצורה חריגה. ואגב "שחקן מלוכלך", הייתי בטוח שהאתוס הקפיטליסטי דווקא רואה בעין יפה מיצוי של כל האפשרויות החוקיות כדי להשיג יתרון, יכול להיות שהכל מתחיל ונגמר בבטן?

אז ככה: ואציין כמובן שראיתי עשרות משחקים של מאלון.
כמו שאמרתי, אני יודע שלא היתה לו כרס, (מן הסתם, עם האתלטיות שלו והכל), אבל לא יודע, יש לו מבנה גוף שתמיד נתן לי אשליה של כרס.
קליעה נקיה - בהחלט. הקליעה שלו מחצי מרחק ופנימה היתה מהנקיות שראיתי, תמיד הוא היה עולה ב 3-4 מטר מהסל לג'אמפ שאף אחד לא יכול היה לעצור. במילים אחרות, כשמדברים על הפיקנרול בין סטוקטון לבינו, מדברים המון פעמים על פיקנפופ בכלל, שבו מאלון זז, אמנם קרוב לסל, אבל לא עד הסל ממש. אני מצטער, אבל לאיש היתה פשוט קליעה אדירה ,גם אם הטווח שלו מעבר ל 3-4 מטר לא היה קיים במיוחד.
לגבי האישיות קודם כל, המכות שהוא נתן (רובינסון, אייזיאה, נאש), אבל הרבה יותר מכך, בעובדה שיש לו ילדה מאישה שהוא בעל בגיל 13. האתוס הקפיטליסטי כמובן לא מתיר אלימות, וכמובן אין לו דבר או חצי דבר עם בעילת קטינים.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

לא אמרתי שלא היתה לו קליעה נקיה אלא שהמהלך העיקרי שלו לצבירת נקודות היה לקיחת הכדור לסל בצורה חזקה ובלתי עצירה, זה היה "כרטיס הביקור" שלו.

בכל מקרה, לדעתי ברמת הכדורסל נטו, אני חושב שהוא צריך להיות ראשון.

תומר, אתה מדבר על החלק הראשון של הקריירה שלו. בחלק המתקדם יותר, בעיקר בשנים שהג'אז הגיעו לגמר האן.בי.איי הנשק הראשי הפך להיות הקליעה מחצי מרחק מהפינה, בערך מהיכן שהאסלם או אוקלי ידעו להתמקם. ההבדל הוא כמובן שמאלון לא לקח רק את הזריקות הפנויות, אלא שהמהלך השכיח של הג'אז היה בידוד של הדוור בפינה הזאת שהסתיים ברוב המקרים בקליעה לסל של מאלון מעל לשומר.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי