|
זה מצ' אפ שהבטחתי מזמן, כמו עוד כמה. אז הנה הזמן, שני הקלעים הטהורים הגדולים בהיסטוריה באחד מול אחד, מי לוקח?
האמת היא שאי אפשר להבדיל לכאורה בין המשחק של השניים. מדובר כנראה בשני השחקנים הטובים בהיסטוריה במעבר בין חסימות. שני סקנד גארדים שהם לגמרי לגמרי שוטינג גארדים. קלעי השלוש מס' 1 ו-2 בהיסטוריה (אם כי יתכן וזו תשוכתב מחדש, אם סטפ קארי ימשיך בשלו). אחד הישגי יותר, אבל ככינור שלישי, השני הישגי פחות אבל ככינור ראשון ובאותה קבוצה תמיד. שניהם מעולם לא נחשבו לשומרים גדולים, אם כי אלן בשנים האחרונות בהחלט השתפר בתחום. אין יותר דומה מזה? או שמא...
רג'י מילר:
אגיד זאת מעכשיו – מדובר כנראה בשחקן האהוב עליי בכל הזמנים. כלומר, ברור לי שהוא לא באותה סקאלת כישרון של מייקל או קובי או לברון, אבל כמה ביצים וכמה סגנון היו לאיש הזה. וכמה רגעים זכורים? הדחיפה של מייקל בדרך לשלשה עם הבאזר, ואותן 8 נקודות בלא הרבה יותר מזה שניות מול הניקס. האיש הזה בעצמו היה לא רק במוקד יריבות חצי העשור בין הניקס לפייסרס, אלא היה היריבות עצמה, כשחושבים על זה. טראש טוקר טוב, אופי אדיר.
אבל כאמור, להיות צלף שלשות מדופלם, שיודע לזוז הכי טוב בעולם בין חסימות, זה כנראה לא מספיק בשביל להגיע להישגים קבוצתיים משמעותיים, לא שגמר NBA זה רע, אבל עדיין. שיחק כל חייו באינדיאנה, ויש כאלה שיאמרו שעמד בצל אחותו הגדולה, שריל. אז אמרו, לי זה לא משנה, בכל מקרה אהבתי אותו מאד.
משחק 4 בגמר הפייסרס-לייקרס עומד לעד עבורי, לא רק כאחד המשחקים הגדולים שראיתי, אלא גם כמשחק בו הבנתי, שיכול להיות שאפשר גם לאהוד אחד אחר, קובי ברייאנט. ועדיין, קובי לעולם לא יהיה רג'י, כי ככה זה.
הישגים קבוצתיים:
גמר נ.ב.א עם אינדיאנה בעונת 99-00
5 גמרים אזוריים, אותם הפסיד לניקס של יואינג, אורלנדו של שאקיל ופני, שיקגו של מייקל, הניקס של לארי ג'ונסון ואלן יוסטון, ודטרויט של האליפות.
בסך הכל 15 פלייאופים ב 18 עונות, ולמעשה מהעונה השלישית שלו בליגה, הגיע לפלייאוף בכל עונה, פרט לאחת.
ניו יורק ניקס:3, רג'י מילר:3
הישגים אישיים:
קלעי ה-3 מס' 2 בהיסטוריה, אחרי ריי אלן
שלוש פעמים בחמישיית ה NBA השלישית (אבל כאמור, שיחק באותה תקופה של מייקל, שזה כבר מקום אחד פחות, וגם דרקסלר וכאלה)
חמש פעמים אולסטאר (נו, כן, גם ג'ורדן שיחק במזרח)
סטטיסטיקה:
ממוצעי קריירה של 18.2 נקודות, 3 ריב', 3 אס' וחטיפה למשחק
עבר את הדאבל פיגר למשחק בכל עונותיו.
עבר את ה-20 נקודות למשחק בשש מתוך 18 עונות.
קלע שיא של 24.6 למשחק בעונת 89-90
פעמיים הוביל את הליגה במספר קליעות השלוש בעונה
5 עונות היה המוביל באחוזים מהעונשין בליגה
רק פעם אחת נכנס לרשימת עשרת הקלעים הגדולים של הליגה, עם 24.6 נקודות בעונת 89-90 והמקום השמיני בליגה.
נכנס למועדון ה 50-40-90 פעם אחת, בעונת 93-94.
קלע 1.8 שלשות במשחק בקריירה (כולל שיא של 2.8 בעונת 96-97), ב 39.5 אחוז
עבר את ה 40% משלוש ב 10 מתוך 18 עונותיו.
עבר את ה 90% מהעונשין, בשמונה מתוך 18 עונותיו, כולל ב 6 מתוך 7 העונות האחרונות
סך הכל אחוזי קריירה, 47.1% מהשדה, 39.5% מהשלוש, 88.8 אחוז מהעונשין.
במהלך הקריירה קלע יותר מ 25,000 נקודות, 4,000 ריבאונדים ואסיסטים ו 1,500 חטיפות
בסך הכל שיחק ב 144 משחקי פלייאוף, וקלע בהם כמעט 3,000 נקודות, עם 45% מהשדה, 39% מהשלוש ו 86% מהעונשין., ובסך הכל עם 320 שלשות נוספות לרזומה (2.2 למשחק).
בהחלט התעלה בפלייאוף עם 20.6 נקודות למשחק, כולל פלייאופים מרשימים במיוחד של 25.5 למשחק, בריצה עד גמר המזרח ב 95. ו- 24 נקודות למשחק בריצה עד גמר הליגה ב-00
מאזן הפלייאוף של אינדי בעונות שלו היה 71-78 חיובי במשחקים ו 15-14 שלילי בסדרות בסך הכל.
ריי אלן:
עוד אחד שהאסתטיקה היא נר לרגליו, ג'אמפ שוט יפהפה (אם כי בעיניי, זה של מילר יפה יותר עם הדחיפה הנוספת, אבל אולי אני חסיד שוטה), וכמו אצל מילר – שחקן שעובר בין חסימות בשביל לקלוע שוב ושוב ושוב, ולהרוג אותך תמיד.
בשיאו בקריירה, הארסנל ההתקפי שלו היה קצת יותר מגוון מזה של מילר. קרי – הכדרור ויכולת החדירה שלו בהחלט היו טובים יותר מאשר זה של רג'י. הם לא היו ברמה הכי גבוהה שיש, מעולם, אבל הם בהחלט היו טובים יותר מאשר כמעט הג'אמפ שוט נטו של הבחור מאינדיאנה.
בניגוד לרג'י, אלן שיחק בהמון קבוצות בקריירה, ולמעשה גם היה מזוהה עם לא מעט מהן, היה מזוהה לגמרי עם מילווקי ולאחר מכן עם סיאטל במשך שנים. לפני שעבר להשלים טרילוגיה של כוכבים בבוסטון (בה למען האמת היה השלישי בהיררכיה, ובשנתיים האחרונות אף הרביעי אחרי רונדו) ובה גם לקח אליפות ראשונה, ומשם כוטרן מוחלט למיאמי השנה, בה גם לקח אליפות שניה כולל שלשה אחת מתוקה במיוחד במשחק השישי האדיר בסדרת הגמר האחרונה.
פרט ליכולת החדירה העדיפה שלו, גם ההגנה שלו שהתחילה כבינונית למדי, השתפרה עם השנים והפכה להיות בהחלט טובה – יתרון ברור על רג'י מילר, ובכל זאת, בשני קלעים עסקינן, והנה הנתונים:
הישגים קבוצתיים:
שתי אליפויות, אם כי כאמור מעולם לא כמוביל. אלא ככינור שלישי בבוסטון, וכשחקן שישי במיאמי.
גמר נ.ב.א נוסף בעונת 09-10 עם בוסטון מול הלייקרס.
מילווקי: סה"כ 6 עונות, שלושה פלייאופים, כולל גמר מזרח כחלק משלישייה נהדרת שכללה גם את גלן רובינסון וסם קאסל (והפסד באותו גמר מזרח לפילי)
סיאטל: 5 עונות, ורק פלייאוף אחד ,סיבוב שני בעונת 04-05. בעיקרון, חובה לציין ששיאו הסטטיסטי היה באותן חמש עונות
בוסטון: 5 עונות, 5 פלייאופים, אליפות אחת, גמר אחד, גמר איזורי אחד, ושני חצאי גמרים איזוריים.
מיאמי: עונה אחת, אליפות.
הישגים אישיים:
קלעי השלוש מס' 1 בהיסטוריה, לפני רג'י מילר
פעם אחת עם סיאטל בחמשיית הליגה השניה, פעם אחת עם מילווקי בחמישיית הליגה השלישית
10 פעמים אולסטאר
סטטיסטיקה:
ממוצעים בקריירה עד כה של 19.4 נקודות, 4.1 ריב', 3.4 אס' וכחטיפה למשחק
קלע יותר מדאבל פיגר בממוצע, בכל עונותיו.
קלע יותר מ 20 נקודות למשחק ב 8 עונות (מתוך 17 עד כה בסך הכל)
קלע שיא של 26.4 נקודות למשחק בעונת 06-07 עם סיאטל ועבר את רף ה 25 פעם אחת נוספת בעונה קודם לכן
שלוש פעמים הוביל את הליגה במספר קליעות ה-3 בעונה.
4 פעמים היה ברשימת 10 הסקוררים הבולטים בליגה (בשיאו היה שישי בעונת 06-07 עם 26.4 נק.)
עבר את ה 40% משלוש בשמונה מתוך 17 עונות, כולל בשלוש עונותיו האחרונות
עבר את ה 90% מהעונשין ב-9 מתוך 17 עונות
קלע עד כה 2.3 שלשות למשחק בקריירה ב 40.1 אחוז
אחוזי קריירה עד כה של 45.2% מהשדה, 40.1% מהשלוש ו 89.4 אחוז מהעונשין.
עד כה בקריירה קלע כמעט 24,000 נקודות, הוריד יותר מ 5,000 ריבאונדים ,מסר יותר מ 4,000 אסיסטים.
בסך הכל בפלייאוף, שיחק ב 151 משחקים, בהם קלע יותר מ 2,500 נקודות ב 44.5% מהשדה, 40.3% מהשלוש ו 88.1% מהעונשין, ובסך הכל 352 שלשות (2.3 בכל משחק פלייאוף).
קלע בפלייאוף בממוצע 17 נקודות, כשבארבע העונות בהן עשה את זה כשחקן מוביל (שלוש במילווקי, אחת בסיאטל) קלע 22.3, 22, 25.1 ו-26.5 נקודות בהתאמה למשחק.
בבוסטון קלע בארבעת הפלייאופים הראשונים 16-18 נקודות למשחק. בשני הפלייאופים האחרונים שלו (בוסטון ומיאמי) עבר במעט את הדאבל פיגר למשחק.
במילווקי הוביל את הקבוצה ל 14-12 שלישי בפלייאוף עם 3-2 שלילי בסדרות הפלייאוף.
בסיאטל כאמור, רק פלייאוף אחד עם ניצחון בסדרה אחת והפסד בסדרה אחת.
בבוסטון מאזן משחקים בפלייאוף של 39-54 חיובי, כשבסך הכל בסדרות מדובר ב 4-11 חיובי.
פלייאוף HEAD TO HEAD
נפגשו פעמיים בפלייאוף, אינדיאנה מול מילווקי, ופעמיים המנצחת היתה אינדיאנה עם 0-3 ב-99 ועם 2-3 ב-2000.
בסך הכל הם שיחקו מספר דקות דומה, רג'י נתן תפוקה של 25 נק' אבל באחוזים חלשים (42% מהשדה, 28% מהשלוש) לעומת ריי אלן שקלע 22 נקודות ואף הוריד 7 ריב', באחוזים טובים יותר (47% מהשדה, 42% מהשלוש).
אם כי, האמת היא שרג'י ללא ספק היה הדומיננטי מבין השניים במפגשים האלה. במשחק החמישי ב 2000, הוא קלע 41 נקודות אדירות, כשגם במשחק השלישי הוא הוסיף 34. ולמעשה, גם ב99 הוא מחק בשני המשחקים האחרונים את ריי אלן, עם שני משחקים של 30+
האקסל הסטטיסטי שלי:
שניהם צמודים למדי, ריי אלן במקום השביעי מבין כל הסקנד גארדים מאז סוף שנות השמונים ועד היום, ובמקום ה-36 מבין כל השחקנים. רג'י מילר, מקום אחד מאחוריו בשני המדדים, במקום השמיני מבין הסקנד גארדים, ובמקום ה-37 בסך הכל.
סיכום:
אז לכאורה ריי אלן מנצח. יש לו אליפויות, ואפילו שתיים כאלה, יש לו שלשה שלעולם לא תישכח שהוא עשה רק לפני כמה שבועות. הוא שומר טוב יותר, הוא אול אראונדר טוב במקצת, הוא סקורר מגוון יותר, שחקן שלם יותר ומה שלא תרצו. הוא אפילו מנצח את מילר באקסל שלי.
למעשה, בפנקסי זה פאילו לא קרוב, נוק-אאוט לרג'י מילר. כי עם כל הכבוד לריי אלן, ועם כל הנסיבות המקלות והקבוצות המחורבנות יותר ופחות שהיו לו בסיאטל ובמילווקי, בסופו של דבר, כשחקן מוביל, הוא לא הוביל אף קבוצה לשום מקום. ב -11 עונות כשחקן מוביל, הוא הגיע לפלייאוף רק בשש עונות, ורק לגמר איזורי אחד, וגם זה בעונה בה הוא חלק את הכבוד עם עוד שניים – אחד מהם אחד מגדולי הסרטנים הקבוצתיים בכל הזמנים, מר ביג דוג.
אז כן, הוא הוכיח שהוא שחקן משלים ענק, ושהוא יכול לעזור לשתי קבוצות לקחת אליפויות. אבל את זה גם האסלם וג'יימס פוזי עשו. אני לא באמת יכול לתת את הקול שלי, לשחקן שלעולם לא כיכב בקבוצה שהגיעה לכלום.
רג'י מילר לעומת זאת... רג'י מילר במשך 18 עונות, ולמרות שסטטיסטית היו הרבה טובים ממנו, היה הקבוצה עצמה. בסופו של דבר, האמת היא שאינדי של אותן עונות לא היתה קבוצה באמת גדולה, היה לה סנטר שהיה סקורר לא רע, אבל באופן כללי קצת רך בשם סמיתס. היו לה כמה בולדוגים לידו מתחת לסל, עם הדייויסים ועם מקיי וכאלה. היו שם לפעמים סמול פורוורדים טובים ואף יותר מכך, כמו שרמפף, מאלין ומאוחר יותר ג'יילן רוז (שדווקא איתו, אינדי הגיעה לגמר הליגה), והיו פוינט גארדים סבירים, ובראשם מן הסתם מרק ג'קסון.
אבל אף פעם לא היה להם יותר מכך, בלי רג'י מילר, זאת היתה קבוצה אפורה, סתמית. עוד קבוצה בנ.ב.א – רג'י, לטוב או לרע, הפך את אינדי לאחת הקבוצות הגדולות של עשור שלם (נניח בין 93 ל 04 או משהו כזה), הוא היה הפנים של הפרנצ'ייז האדיר הזה, האיש היחיד שהצליח לגרום לאינדיאנה לאהוב יותר מאשר רק מכללה, אלא גם את הקבוצה המקצועית שלה. הוא היה היריבות מול הניקס, הוא היה אחד היחידים שלא התבייש לרגע אחד ממייקל ג'ורדן.
ועם כל הכבוד לשלשה של ריי אלן, איפה היא ואיפה אותה שלשה מול מייקל של רג'י? איפה היא ואיפה ה 8 נקודות ב 17 שניות? איפה היא ואיפה היריבות בין מילר לספייק לי?
ואם צריך לספר את הסיפור סטטיסטית, פרט לרשימת ההישגים של סיאטל ומילווקי מול זו של אינדיאנה, אז הנה עוד סיפור – מספרי הפלייאוף של השניים.
מי הקלעי הגדול מבין השניים? אתם יודעים מה, יכול להיות שהמספרים אומרים אלן. הוא קלע יותר שלשות, ואפילו באחוזים קצת יותר טובים, מה לעשות.
אבל מי האיש עם הביצים? מצטער, אבל זה היה רג'י מילר? מי היה הפרנצ'ייז העצום? בלי שום ספק, האח של שריל. ומי מבין השניים היה אשכרה יכול להוביל קבוצה מצליחה? רק אחד מהם – ולא, לא קוראים לו ריי אלן.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
