|
בישראל של שנות התשעים היו שלושה פוינט גארדים מובילים, אחד מהם היה קטש, אבל הוא קצת אובר-קווליפייד. חוץ מזה, שאין לו מכנה משותף אחר עם השניים האחרים שדווקא כן מופיעים פה במצ'-אפ. הוא לא רוחני.
המצ'-אפ הזה הוא המצ' אפ בין שני ה"גורואים" הגדולים של עולם הכדורסל הישראלי. מצד אחד סמל מובהק, מצד שני, מישהו שהיה יכול להיות סמל, אבל לא היה מספיק זמן באף קבוצה בשביל להפוך לכזה. מצד אחד פוינט גארד בכל רמ"ח איבריו, מהצד השני, פוינט גארד שיכול היה לשחק בעוד לא מעט עמדות במגרש. בכל מקרה, אין ספק שהשניים האלה, הם לא רק שניים מהפוינט גארדים הטובים ששיחקו בישראל בשנות התשעים, (ובמקרה של שפר, גם קצת אחרי), אלא גם שניים מטובי השחקנים בכלל ששיחקו בישראל באותה תקופה.
וכן, השניים האלה גם קצת התפלקו על השכל בשנים האחרונות, אבל נסלח להם. כי הכדורסל הישראלי לא היה נראה אותו דבר, אילולי הם. וכך, מגיע לו – המצ' אפ הישראלי הטהור הראשון שלי.
עדי גורדון:
תשמעו, אי אפשר להשיג סטטיסטיקה ישראלית מאד מוקדמת, ולכן זאת שאביא היא די חלקית. אבל שיהיה. (ואם מישהו יכול להצביע לי על מקור סטטיסטיקה פרט ל "ספסל" אני כמובן מאד אודה לו).
אז מי היה עדי גורדון? אני זוכר שכנער, חשבתי על עדי גורדון כעל סטוקטון הישראלי. אבל האמת היא שלא בדיוק. כלומר כן – יש מצב שמדובר בגדול שחקני הפיקנרול הישראלים ששיחקו כאן. כשאני חושב על עדי גורדון, אני חושב על שילוב בין סטוקטון לאמיר כץ ליותם הלפרין. אז כן – הוא לאו דווקא קיבל את כל התכונות הטובות מכולם, אבל יש לו חלק מהם. החדירה שלו אולי לא היתה מהטובות (אבל היתה בסדר) אבל מה שכן היה לו ברמה הכי גבוהה היא חצי חדירה עם ניתור מאד חזק וקליעה נקייה (לכן הוא מזכיר לי את הלפרין אגב, בשאר הדברים. לא ממש כי הלפרין הוא רכיכה וגורדון בדיוק ההיפך). הקליעה שלו היתה מהטובות במשחק של אותה תקופה (נו, אמיר כץ). והאסיסטים שלו, והפיקנרול שלו... אח, תענוג. וזה היה תענוג עם קולמן ועם בילי תומפסון ועם מספיק שחקנים באותה תקופה. והיה לו עוד משהו שלא היה להרבה שחקנים אחרים – ווינריות.
והנה הדוגמאות: כמו מאיר טפירו אחריו, גם הוא די התחיל את הקריירה (אאל"ט המשחק הראשון שלו במדי הפועל חיפה ) עם סל ניצחון על מכבי.
במשחק הרביעי של חצי גמר הפלייאוף ב 94, הוא קלע סל ניצחון על הפועל תל אביב, שהשווה ל 2:2, רק כדי להפסיד במשחק הבא.
וכמובן, הדוגמה המובהקת מכולן – סל הניצחון בגביע על טום צ'יימברס, בסוג של טיר-דרופ אללה פארקר. אולי סל הניצחון הגדול ביותר שלו בקריירה. קריירה מבריקה, יש לציין.
בסופו של דבר, עדי גורדון הוא האיש שהפך את הפועל ירושלים לקבוצה מס' 2 בישראל, תואר בו היא מחזיקה באופן בלתי רשמי עד היום, וזה בעיניי לפחות, דבר לא קטן.
דעך לגמרי בעונתו האחרונה ופרש מיד אחר כך. אבל לנצח ייזכר כאחד השחקנים הגדולים שגדלו כאן.
הישגים קבוצתיים:
שני גביעים רצופים גדולים, אחד באותו סל ניצחון על צ'יימברס. השני במשחק של 32 נקודות. בעונות 95-96 ו 96-97
שני גמרי סל עם הפועל ירושלים מול מכבי באותן שנים בדיוק.
הישגים אישיים:
ארבע פעמים מלך האסיסטים של הליגה (ע"ע סטוקטון, אבל מצד שני גם קורי גיינס). שלוש מהן רצופות בעונת 91-92 עד 93-94 וגם בעונת 95-96.
פעם אחת שחקן העונה הישראלי (89-90)
באותה עונה, הוביל את אחוזי השלוש בליגה עם 53.55.
פעמיים בחמישיית העונה הראשונה (89-90 ו 96-97)
פעמיים בחמישייה השניה (94-95 ו 95-96 שהיתה גם אולי העונה הטובה שלו בקריירה)
סטטיסטיקה:
במה שמצאתי (רק החל מעונת 90-91) המספרים שלו הם כדלהלן:
ליגה עונה רגילה. ממוצעים של 14.3 נקודות, 5.1 אסיסטים על קצת פחות מ 2 איבודים למשחק.
עונת השיא האישית היתה 91-92 עם 17 נקודות ו 6.1 אסיסטים.
בפלייאוף, למרות קלאצ'יותו, המספרים שלו דווקא ירדו במקצת, 12.3 נקודות, 3.4 אסיסטים ו-1.2 איבודים.
פלייאוף שיא בעונת 96-97 עם 17.4 נקודות ו-4.4 אסיסטים.
בשתי הריצות העיקריות של ירושלים באירופה, הוא קלע 16.1 נקודות עם 4.4 אסיסטים מרשימים מאד בספורטה בעונת 96-97, ו 9.6 נקודות עם 2.6 אס' (2.2 איבודים) קצת פחות מרשימים ביורוליג עונה אחר כך.
באליפויות אירופה, לנצח ייזכר בגלל אותו ניצחון צמוד על יוון באליפות אירופה ב 93, שם קלע 35 נקודות, את האליפות הוא סיים עם 16.3 בממוצע, והיא ללא ספק היתה הקמפיין האירופאי המוצלח ביותר שלו.
קלע 25 מול ספרד במוקדמות אליפות אירופה 95 ו-21 נקודות מול טורקיה באותו קמפיין שאותו סיים עם 16 נקודות ו 4.5 אסיסטים
תכ'לס סבל מהעובדה שקטש ושפר שיחקו בזמנו ואיישו בדרך כלל את עמדות הגארדים הבכירות של ישראל באותן שנים.
דורון שפר:
עוד רוחני מוזר, אבל איזה שחקן. גדול האול-אראונדרים הישראלים בכל הזמנים, מרצ'ליוניוס הישראלי. אני תמיד טענתי שדורון שפר הוא לא 1-2 אלא 1,3, ולא הפסיק לא שם בטעות. כלומר – הוא היה מוצלח מאד כפוינט גארד ומנהל משחק אלגנטי, הוא היה מוצלח מאד כסמול פורוורד בגלל הפוסט אפ הבאמת מרשים שלו, אחד הטובים שראיתי מגארד כלשהו באירופה. אבל כ-2, זה היה פשוט בזבוז שלא לנצל את היתרונות האחרים.
האמת היא שאני כבר לא זוכר את השטויות שהוא עשה עם הפועל תל אביב והגליל עליון, וכל הזיגזגים שלו, בין השנים 2005 ו 2007, אבל כל מה שהוא עשה לפני כן היה פשוט מרשים מאד. בעיניי, מנהל המשחק הישראלי הטוב ביותר שראיתי, יותר טוב אפילו מגורדון, שהיה מוסר גדול ופיקנרולר בחסד, אבל לא מנהל משחק באותה רמה. לדעתי אגב, לשיאו מבחינת ניהול המשחק הגיע בירושלים בעונת 03-04 לצד סלומון דווקא. יותר ממה שהיא אפילו ליד קטש במכבי. ריבאונדר מצוין לגארד (אם כי גם היה לו גודל מצוין לגארד). הישראלי הראשון שנבחר בדראפט ה NBA, גם אם מעולם לא הגיע לשם.
רבים יטענו שהשיא שלו הגיע בגליל עליון והאליפות המרשימה ובקונטיקט, ושהחל מהרגע בו דרך במכבי הוא התחיל לדעוך. אני לא מסכים. אני פשוט חושב שהוא כבר אז היה טיפוס קצת לא יציב. קורה. בכל מקרה, ברמה הישראלית מדובר בשחקן על. ואחד מהישראלים הבודדים האלה שגם ברמה האירופאית לא התביישו מאף אחד, גם אם מכבי בתקופתו, תכל'ס - לא הגיעה להישגים של ממש (פרט כמובן לגמר הפיינל פור ההוא בעונתו האחרונה במכבי).
אם אצל עדי גורדון אפשר לדבר על רגעי קלאץ', אצל שפר סתם אפשר לדבר על משחקים עצומים. משחק ה-8 שלשות (או 9, לא זוכר כבר) מול גליל עם מכבי, בגמר שראיתי עם חבר במטבח של אולם האירועים של אביו, על אחת מכוסות הבירה הראשונות ששתיתי בחיים. משחק 35 הנקודות עם גליל מול בודירוגה. עוד משחקי 30 נקודות מול האיטלקיות, המשחק השני האלמותי בסדרה מול סקיפר עם מכבי בעונת 99-00 בו הוא זרק את פוצ'קה לאחד הסלים המצוינים ביותר בתולדות הקבוצה הצהובה. ואולי מעל הכל – משחק ה 40 נקודות, אולי המשחק המושלם ביותר מישראלי בליגה שראיתי אי פעם, מול הפועל תל אביב באותה אליפות דובדבנים מתוקה. יש שיגידו – משחק השיא של שפר. שיא שהוא קבע בגיל מאד צעיר, ולעולם לא יחזור.
הישגים קבוצתיים:
אליפות היסטורית עם הגליל העליון בעונת 92-93, . ללא ספק אחד משני ההישגים הקבוצתיים הגדולים ביותר שלו. אליפות אחרי 23 אליפויות צהובות רצופות.
גביע יול"ב עם ירושלים בעונת 03-04, ללא ספק אחד משני ההישגים הקבוצתיים הגדולים ביותר שלו. ומעניין שאף אחד מהם לא היה עם מכבי.
ובכל זאת – גמר יורוליג עם מכבי בעונת 99-00. גם טוב. אבל בעיניי הישג קצת פחות מפעים עבורו, בגלל התפקיד הקטן יותר שלו יחסית בהישג הזה מאשר בשני ההישגים הקודמים.
5 אליפויות עם מכבי תל אביב.
גביע עם הגליל העליון בעונת 91-92.
4 גביעים עם מכבי תל אביב (98, 99, 00, 03)
שלוש אליפויות ביג איסט רצופות עם קונטיקט, אבל לעולם לא הגיע לפיינל פור במכללות.
הישגים אישיים:
שחקן העונה הישראלי וחבר בחמישיית העונה בעונת הדובדבנים (92-93)
חמישיית עונה בפעם השניה בעונת 97-98 במדי מכבי
נבחר גם לחמישיית העונה השניה במדי מכבי בעונת 99-00
הוביל את הליגה באחוזים מהשלוש עם 55 אחוזים בעונת 96-97 במכבי
סטטיסטיקות
גם אצלו, קשה לדבר על סטטיסטיקות לגמרי מלאות, אבל הן במצב טוב יותר מאשר עדי גורדון ועיקרן:
ליגת העל גברים: ממוצע רב עונתי של 11.2 נקודות, 2.9 ריב', 3.3 אס' ו 1.5 איבודים למשחק. לשיאו הסטטיסטי הגיע בעונת הדובדבנים עם הגליל, אז קלע 13.5 נקודות עם 6 אס' ו 2.7 ריב'. בעונת 97-98 עם מכבי צבר 13.9 נקודות עם 4 ריב' ו 3.5 אס'. ובירושלים, בעונת היול"ב קלע בליגת העל 14 נקודות עם 3.8 ריב' ו 4.3 אס'.
ממוצעיו ביורוליג (שגם הושפעו מחצי עונת הקאמבק אחרי כמעט שלוש שנות העדרות), היו 11.4 נקודות, 3.3 ריב'. 2.2 אס' (כשכאמור, בניגוד למצב בירושלים, מנהל המשחק והאיש עם הכדור היה בדרך כלל קטש). לשיאו הסטטיסטי ביורוליג הגיע בעונתו השניה שם 97-98 עם 14.2 נקודות, 3.6 ריב' ו 2.7 אסיסטים.
ממוצעיו ביול"ב קאפ וקודם לכן בספורטה, בגליל, בירושלים ושוב בגליל, הוא צבר 10.5 נקודות, 3 ריב', 3.3 אס' ו 1.7 איבודים. באותה עונת יול"ב מיתולוגית הוא צבר 13.5 נקודות עם 3.6 ריב' ו 4 אסיסטים למשחק.
במכללות לצד חבר'ה כמו ריי אלן ודוניאל מרשל (איפה הראשון ואיפה השני...) צבר 13 נקודות בממוצע, עם 5.5 אסיסטים, 4.4 ריבאונדים ו 1.9 חטיפות מאד מרשימות, כולל 16 נקודות עם 6 אסיסטים ו 4.9 ריב' בעונתו האחרונה.
גם באליפויות אירופה הרשים מאד. כשכמעט בכל קמפיין קלע דאבל פיגר (טוב, בשני קמפיינים הוא לא הצליח, אבל גם שם קלע 9+ ). לשיאו הגיע בכלל באליפות אירופה 99, שם ישראל הגיעה למקום התשיעי תוך ששפר קולע 16.7, מוסר 3, ומוריד 3.3. באליפויות אירופה ב 1995 ו 1993, עבר את ה 10 נקודות במעט, ובסך הכל גם שם הגיע להישגים סבירים עם ישראל (13 ו-9)
סיכום:
אני חייב לומר את האמת, מבחינתי מדובר במצ' אפ די חד צדדי. שפר היה מוכשר יותר, שחקן הגנה טוב יותר, סקורר טוב יותר, ריבאונדר טוב יותר. שחקן מגוון בהרבה, רשימת ההישגים שלו גדולה בלא מעט, ובאופן כללי זה אפילו לא קרוב. ויותר מכך – זה לא קרוב, למרות שדורון שפר, יטענו רבים, שיחק רק בחצי כוח בתקופתו במכבי. מבחינה התקפית, לגורדון היה יתרון בעלייה מהמקום אחרי כדרור. זהו, פחות או יותר. שפר היה קלעי שלוש לפחות ברמתו של גורדון וחודר טוב בהרבה. מה לעשות.
גם במקום בו אפשר להשוות אותם ישירות, זה היה די ברור – קטש הוא הגארד הראשון של הנבחרת, שפר צמוד אליו מאחוריו. עדי גורדון? זה אפילו לא קרוב.
חוץ מבדבר אחד – עדי גורדון הפך להיות הזוי רק לאחר הפרישה. לדורון שפר זה קרה הרבה לפני. כבר בפרישה הראשונה והמפתיעה שלו בגיל צעיר מאד (28 אאל"ט), כשרק אחר כך התברר שגם לסרטן יש קשר, אבל בעיקר במה שהוא עשה אחר כך, עם כל מיני חזרות ופרישות תמוהות בגליל ובהפועל תל אביב. עדי גורדון לעומתו עשה משהו שדורון שפר לעולם לא עשה – הוא היה סמל. סמל של קבוצה, האיש שהפך במו ידיו (כמובן עם עזרה מכל מיני זרים, וגם מפפי ושפע וכאלה, ועדיין) את ירושלים למה שהיא היתה ב 15 השנים הבאות. דורון שפר אולי הביא לירושלים יול"ב, אבל עדי גורדון הוא האיש שבזכותו ירושלים הגיעה ליול"ב, לפחות באופן סמלי.
ועדיין, בסופו של דבר, די ברור לי שאצביע לדורון שפר. ויותר מכך – קשה לי להאמין שיהיה כאן פייט. שפר פשוט כל כך הרבה יותר מוכשר, מוצלח והישגי. אבל אני מניח שככה זה כשמתחילים להיגמר המצ' אפים.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
