גיא לא הבנתי, אתה השופט?
אז לבקשת הקהל, ברשותכם אמשיך את הסיפור.
המשחק מול אלוני הבשן (או אלבש, בפי המקומיים) נערך במוצ"ש, יומיים לאחר משחק ההפסד לקדמת צבי.
למשחק הזה קיבלתי חיזוק כפול: גולן הצטרף אלינו ויוסף היה רענן ומורכז. אני לעומת זאת, הייתי בשלבי פירוק מתקדמים (כזכור, בדיוק סיימתי חודש מילואים, ובגילי המופלג, לצאת כל יום למארב, לשכב על סלעים ולטפס על עצים, משאיר חותם). בנוסף לכל הצרות, שכחתי את מגן הקרסול אז בכלל הייתי מחוץ לתמונת ההרכב (מאמן קפדן), ואולי טוב שכך.
בחמישייה פתחו: יוסף (רכז), רחב (קלע), אליהו (קלע), דניאל (גבוה), יואל (גבוה).
על הספסל: גולן (רכז), עוז (קלע), יוני (קלע).
אז איך שאתם מבינים רוטצית הגבוהים שלי היתה בבעיה (השתמשתי ברחב ואליהו כגבוהים).
המשחק נפתח באופן שקול, כשההובלה מחליפה צדדים. לקח לי בערך רבע שלם להבין שיוסף פשוט ביום מטורף ואני צריך לדאוג שהוא יהיה כמה שיותר על המגרש, יחד עם יואל שפשוט טרף ריבאונדים.
מבחינתנו המשחק היה מאוד אמוציונאלי כי, כפי שאמרתי, אלבש ניצחו אותנו בכל הפעמים ששיחקנו מולם (ובפער ניכר). ודווקא במשחק הזה, מה אתם יודעים, הצלחנו לא רק להוביל, אלא את החצי אנחנו מסיים ביתרון (כבר לא זוכר כמה).
לכל אורך הרבע השלישי, אנחנו מצליחים לשמור על יתרון קטן של 5-6 נקודות, אבל לקראת סוף הרבע, אלבש מוחקים את ההפרש. בשלב הזה, אני כמאמן בדילמה לא קטנה. מצד אחד, הכל די נזיל. מצד שני, המשחק הצמוד, לא מאפשר לי לשתף את כולם.
אלבש "פתרו" לי את הדילמה די מהר. אלבש עלו ליתרון ואני עליתי עם ההרכב החזק שלי.
במשך כל המשחק שמרנו אזורית (2-3, כלומר שניים לפנים), אבל היה הבדל עצום אם שני הגארדים שלי הם יוסף וגולן או ציוות אחר. יוסף וגולן פשוט סגרו הרמטית את הקשת וכמעט חיסלו לבדם את ההתקפות. כשאיכשהו אלבש הצליחו לעשות משהו, היה לי את יואל שיקח ריבאונד או יפריע לזריקה.
עם ההרכב החזק, הצלחנו לעלות ליתרון 6 שתי דקות לסוף, אחרי סל גדול של יוסף והמשחק נראה היה גמור, אבל אז התחילה הדרמה.
אלבש הלכו לקו, קלעו את הראשונה והחטיאו את השניה. יוסף, שהתקפה לפני כן, קלע שלשה גדולה, ריחף לשניה וזה הספיק לאחד האלבשים לגנוב את הריבואנד ולדפוק שלשה. כך, במחי התקפה אחת, היתרון הצטמק לשתי נקודות בלבד.
המהלך ההתקפי שהכי עבד לנו היה פיק נ' רול פשוט, לכן אחרי פסק הזמן, הלכתי על המהלך הזה. כמובן ששום דבר לא יצא לפועל וההתקפה התבזבזה. אלבש הלכו לקו, וקלעו נקודה. אנחנו- חושך. העצבים דיברו חזק אצל שתי הקבוצות ו10-12 שניות לסוף, אלבש הולכים לקו (כשהם בפיגור נקודה). על הקו עומד השחקן הכי טוב שלהם ואני מתחיל להתפלל לאלי הכדורסל מבטיח להעלות את צוד כקורבן אם וכאשר.... מה נגיד, עבד! הבחור קלע אחת משתיים ואני טס לקחת פסק זמן.
עכשיו, זוכרים שאמרתי לכם שיוסף ביום מטורף? אז טמבל שכמוני, החלטתי ללכת עם גולן (שהוא מקבל ההחלטות הטוב בקבוצה) על דאבל אלבו. כהמשך ישיר לכל ההתקפות שלנו, הכל התחרבש וגולן לקח זריקה קשה והחטיא והנה אנחנו בהארכה.
אלבש יורדים עם המומנטום ואנחנו עם התסכול. כאן הגיעה שעתי הגדולה (בכל הצניעות). הרגעתי, ניחמתי, דיברתי, הקשבתי, אשמתי, בגדתי, ייעצתי עצות רעות... אה לא, זה לא שייך
. הבאתי נאום סטייל ויליאם וואלאס ושלחתי את הבחורים לקרב.
בתחילת ההארכה עוד הוחלפו שני סלי נימוסין, אבל אז החבר'ה של קשת התחילו להראות למה לוחמי UFC באים לסדנת קשיחות במושב. יוסף וגולן פשוט אכלו את ההתקפות של האלבשים כשיוסף צולף מכל פינה, התקפות מתפרצות פתאום התחילו לזרום (עד אז זה פשוט זה היה נגמר באיבוד כדור או בעצירת ההתקפה) ולפני שהצלחתי להרגע, אלבש פשוט הרימו ידיים.
מבחינתנו הניצחון הזה, מול הקבוצה הזו, הרים אותנו לגבהים חדשים. את האלבשים הוא פירק לחלוטין. למעשה, הם שיחקו עוד משחק אחד ואח"כ פשוט התפרקו ונגרעו מהבית.
המחזור השלישי היה אמור להפגיש ביננו לבין מרום גולן, אבל אני ועוד כמה שחקנים לא יכולנו להגיע וכך גם אצל מרום גולן, לכן המשחק נדחה בהסכמה.
בפרק הבא, יסופר וידובר על המשחק מול מג'דל שמס....