|
אז הנה סוגיה:
מה תעדיפו שיקרה בקבוצה שלכם בליגת העל, מבחינת מרכז הכובד של הסגל הישראלי של הקבוצה (כלומר, שבמידה ויש שילוב של 1 ו 2, תהיה נטייה לאחד מהם):
1. הבאה של ישראלים מנוסים ומבוגרים, עם עבר מוכח והצלחה יחסית, אבל לאו דווקא מהצמרת שנמצאת בסגל הסופי של הנבחרת, לחוזים קצרים, שיבטיחו עונה שתגמר בפלייאוף עליון עם קומבינציית הזרים הממוצעת. דוגמא לשחקנים מהדרג הזה: יבזורי, בן שימול, יניב גרין (אמרתי לאו דווקא סגל סופי, לא אמרתי לא בכלל), חנן קולמן, יונתן שולדברנד.
או
2. סגל צעיר ורעב, עם פוטנציאל להצלחה, ללא ניסיון ליגת על מוכח, מצטייני ליגה לאומית ונבחרות צעירות, עם חוזה ארוך טווח (או אפילו לפרק זמן של שנתיים), לעונה שעלולה להביא את הקבוצה גם למשחקי תחתית עם קומבינציית זרים ממוצעת. דוגמא לשחקנים מהדרג הזה: עוז בלייזר, תום מעיין, בר טימור (לפני ההוכחה שניפק בשנה האחרונה), צ'וברביץ' (למרות שלא צעיר - מבטיח), רפי מנקו.
עכשיו, לאחר שבחרתם: האם הייתם מעדיפים שמדיניות חלוקת הדקות של הצוות המאמן תהיה הכי מקדמת ניצחונות שאפשר, או שהיא תקדש במידה זו או אחרת את קידום 1-2-3 שחקנים מבטיחים בסגל תוך לקיחה בחשבון שהמעשה הזה עלול לפגוע בסיכויי הניצחון של הקבוצה. כלומר, האם הייתם מעדיפים קידום צעירים עם טולרנס לטעויות צפויות שלהם, או מדיניות קשוחה שמסלקת מפגעים בצורה שעלולה לפגוע בשחקן אך לסייע לקבוצה (חינוך קשוח מדי).
שוט.
_________________
אגנבת, גצה גצה, בא חגודודיל דגס אותה.
החתול על קרפלס: "שישלחו אותו בטרייד לנ"צ... יתאחד עם אחיו חסרי הצוואר האחרים טל דן ואלישי כדיר "
בגאצקיס מפסיד למעיין, די ג'יי ולאומי: “התכוננו לכארם משעור. השחקנים שלי הם לא איירון מן".
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
