תקשיבו רגע, לפני שאתם שואלים שאלות.
נכון – בדרך כלל במצ' אפים האלה אני שם שני שחקנים מעמדות דומות (טוב, פחות או יותר. ע"ע שאקיל מול דאנקן), והפעם מדובר בשני שחקנים שונים לגמרי. אחד סנטר מוחלט, השני 3 שהיה הרבה יותר 2 מאשר 4.
אבל, שני דברים מבחינתי גורמים למצ' אפ הזה להיות תקף
1. בראש ובראשונה – שניהם סייד קיקים מובהקים. נכון, הסיטואציות היו מאד מאד שונות. רובינסון היה השחקן המוביל של הספרס במשך עשור, אבל תמיד נעלם בפלייאוף והצליח לקחת אליפויות רק כשהוא קיבל תפקיד משני לדאנקן. פיפן לעומתו מעולם (כמעט) לא הוביל קבוצה, אבל תמיד היה הרובין של מייקל ג'ורדן (וגם אח"כ ביוסטון ובפורטלנד, התפקיד שלו לא היה ראשי. למעשה, הוא היה "ראשי" רק בעונה וחצי של ג'ורדן בבייסבול). אז כן, סיטואציות שונות לגמרי, ועדיין השניים הוכיחו את עצמם כסייד קיקים מצוינים, כאמור – כרובינים ולא כבאטמנים.
2. אפשר לומר הרבה דברים, אבל השניים האלה הם אולי שחקני ההגנה הטובים ביותר בעמדות שלהם בשנות התשעים, ומהטובים בכלל. על פיפן יש מספיק יוטיובים שמראים עד כמה הוא היה מגן עצום, נמצא בכל מקום, חוסם, חוטף, מסוגל לשמור על 4 עמדות, (לפעמים בו זמנית). וללא ספק אחד משחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה של הליגה, אם לא הטוב שבהם. לרובינסון לעומת זאת, הקייס כסנטר ההגנתי הטוב של שנות התשעים קצת יותר חלש, כי בכל זאת גם אולג'ואן היה שם, ועדיין, אין ספור בחירות לחמישיות ההגנה. מספרי הגנה אדירים, חסימות. האיש היה, יותר מדוויט האוורד אחריו אפילו, חיית הגנה בצבע שאין דברים כאלה. וזה מספיק.
יופי, אז יש דמיון. עכשיו אפשר להמשיך?
דייויד רובינסון מבוגר בכ-50 יום מידידו הסקוטי, ולכן מקבל את הכבוד להיות הראשון כאן במצ' אפ הנוכחי. דיברתי עליו קודם כחיית הגנה בצבע, אבל רובינסון היה יותר מזה – הוא היה חיית סטטיסטיקה, וזאת למרות אופי נוח ולא דורסני במיוחד (ע"ע פלייאופים). ואולי חשוב מכך – למרות שתכל'ס משחק הלואו פוסט שלו היה יכול להיות טוב יותר. לא שהוא היה רע, אבל לרובינסון למרות כל המספרים לא היה אף פעם סיגנצ'ור מוב של ממש.
אבל בשני דברים הוא היה אולי הסנטר הטוב בהיסטוריה (לפחות מאז שנות השמונים, כרגיל). הראשון הוא הידיים, אני לא חושב שיש ביג-מן עם ידיים כל כך טובות. הוא הצליח לתפוס הכל, בתנועה. דייויד רובינסון בעיניי הוא הרג'י מילר של הסנטרים – גם ידע בדיוק תמיד לזוז בלי הכדור, וגם תמיד תפס אותו. בדרך לדאנק או ללי-אפ, זה לא באמת חשוב, הידיים שלו היו שם. הדבר השני שאיפיין את רובינסון, זאת אתלטיות אדירה. בטח עדיפה על זו של שאקיל ויואינג (שלמרות גודלם, היו אתלטים מצוינים אף הם), ובעיניי גם יותר מזו של אולג'ואן. האיש היה מהיר מאד לגודלו, מה שכמובן עזר לו להתמקם בלי הכדור, וקפץ עד השמיים. הכלי השלישי שהיה לו, אבל בזה היו טובים ממנו הוא יכולת הקליעה, לאיש היתה יכולת קליעה נקייה עד חצי מרחק. הוא לא היה יואינג, אבל הוא בטח היה מהטובים במשחק.
ועל ההגנה שלו כבר דיברנו. עזבו את כל מספרי הריבאונדים והחסימות שלו. בתקופה שלו, הספרס עונה אחר עונה היו אחת מחמש קבוצות ההגנה הטובות בליגה (ואפשר לחשוב מי שיחק איתו? שון אליוט ווויני דל נגרו?), פעמיים הוא הוביל את הספרס למקום הראשון בליגה בהגנה, ופעמיים נוספות למקום השלישי בליגה. כאמור, מרשים מאד לדעתי. האיש שינה זריקות, גרם לשחקנים לפחד להיכנס נגדו, ובאופן כללי היה שומר קבוצתי עצום. כשומר אישי הוא היה קצת פחות טוב מהזכור לי, ועדיין לא רע בכלל. אבל האפקט העיקרי שלו היה ברמה הקבוצתית. חשוב מכך הוא במקום הרביעי בכל הזמנים ב DEFENSIVE RATING של באסקטבול רפרנס (לשאלתכם – על פי ההגדרה של האתר, ומבלי להיכנס לחישובים הסטטיסטיים, מדובר במספר העצירות של כל שחקן, כפי שנמדד בחסימות, חטיפות וריבאונדי הגנה, בנוסף להערכה לגבי התרומה הנוספת ההגנתית של השחקן ל"עצירה" שלא נמדדת באופן ישיר על ידי החסימות והחטיפות. די בכך, אני מניח.
ויש עוד דבר אחד, שהוא בעיניי הדבר הכי מרשים אצל האדמירל – המאזן של הספרס בלעדיו. בעונה לפני שהוא הגיע, הספרס ניצחו 21 משחקים. כבר בעונת הרוקי הם ניצחו 56, שיפור עצום. בהמשך הם גם תמיד הגיעו למספרים יפים (כולל עונה של 62 נצחונות ב 94-95). ובצד השני – בעונת 95-96, עם רובינסון הספרס ניצחו 59 משחקים, עונה אחר כך, כשרובינסון נפצע – רק 20. הבדל של 39 נצחונות. אמרתי בעבר שלברון כבר הוכיח את עצמו היום כאחד משחקני הליגה הרגילה הטובים בהיסטוריה. ובכן, כסנטר ליגה רגילה – רובינסון לא נפל מאף אחד, וכנראה גם עלה על שני הגדולים האחרים של דורו, אולג'ואן ויואינג. הבעיה שלו היתה כמובן הפלייאוף, אבל היי – אם זה לא היה כך, לא היה לי כאן מצ' אפ.
הישגים קבוצתיים:בלי דאנקן – גמר מערב שהסתיים בקול ענות חלושה מול אולג'ואן היה הישגו הגדול ביותר. פרט לכך, הגיע לסיבוב השני של הפלייאוף שלוש פעמים. אם כי יצוין שהגיע לפלייאוף בכל העונות בהן שיחק (בעונה שלפני שדאנקן הגיע, הוא לא שיחק בגלל פציעה, והספרס סיימו עם 20 נצחונות)
עם דאנקן – שתי אליפויות. אחת כשחקן מס' 2, והשניה כסנטר הפותח, אבל לא באמת ככוכב. בדרך הוא הגיע לעוד גמר מערבי מול הלייקרס, פעמיים סיבוב שני ופעם אחת סיבוב ראשון.
כך או כך – פלייאוף בכל העונות בהן שיחק בליגה. הישג מרשים בהחלט.
הישגים אישיים:MVP בעונת 94-95
היה מס' 2 בריצה לMVP, בעונה שלפני ובעונה שאחרי ה MVP שלו. בסך הכל, היה בחמשת הראשונים חמש פעמים, ובעשרת הראשונים 9 פעמים.
שחקן ההגנה של הליגה בעונת 91-92
רוקי השנה בעונת 89-90 (למרות שנבחר בדראפט 87, אבל בחר להישאר בצי האמריקאי).
4 פעמים בחמישייה הראשונה של הליגה (וזה בתקופה של יואינג, אולג'ואן ושאקיל. כן?)
פעמיים בחמישייה השניה
4 פעמים בחמישייה השלישית
4 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה
4 פעמים בחמישיית ההגנה השניה
10 פעמים אולסטאר
אחד משני השחקנים היחידים בהיסטוריה, לצידו של קארים, שהיה גם מלך החסימות של הליגה, גם מלך הריבאונדים של הליגה, וגם מלך הסלים של הליגה. בכל אחד מהתארים האלה, הוא זכה פעם אחת.
סטטיסטיקותממוצעי קריירה של 21.1 נקודות, 10.6 ריב', 2.5 אס' ו-3 חסימות.
קלע יותר מ-20 נקודות למשחק בכל 8 עונותיו הראשונות (פרט כאמור לעונה הפצועה, בה שיחק 6 משחקים בלבד).
קלע יותר מ-25 נקודות למשחק, 4 פעמים.
היה מלך הסלים עם 29.8 נקודות למשחק בעונת 93-94. פעמיים נוספות היה אחד מחמשת הקלעים המובילים בליגה. ובסך הכל היה 8 פעמים אחד מעשרת הקלעים המובילים בליגה.
הוריד יותר מ-10 ריבאונדים למשחק בכל 9 עונותיו הבריאות הראשונות. כולל מלכות ריבאונדים עם 13 כאלה בממוצע בעונת 90-91. היה סגן מלך הריבאונדים בליגה פעמיים נוספות, בין חמשת הראשונים בקטגוריה חמש פעמים, ובין עשרת הראשונים – תשע פעמים.
חסם יותר מ-3 חסימות למשחק, בכל שבע עונותיו הראשונות, כולל שיא מדהים של 4.5 חסימות ותואר מלך החסימות בעונת 91-92, אז גם זכה בתואר שחקן ההגנה של העונה. בסך הכל, היה אחד מחמשת החוסמים הטובים בליגה שמונה פעמים, (בכל שמונה העונות הבריאות הראשונות שלו), כשגם כשדאנקן הצטרף, הוא הצליח לסיים כאחד מעשרת המובילים בקטגוריה, שלוש פעמים נוספות.
מסר שיא מרשים מאד של 4.8 אסיסטים באותה עונה בה קלע 29.8 נקודות, וזכה ב MVP.
מצד שני, חטף 2.3 כדורים, בדרך למקום החמישי בליגה, באותה עונה בה חסם 4.5 חסימות וזכה בתואר שחקן ההגנה. אין, פנומן.
בסך הכל בקריירה קלע יותר מ 20,500 נקודות (40 בכל הזמנים), כמעט 10,500 ריב' (33 בכל הזמנים), וכמעט 3,000 חסימות (6 בכל הזמנים)
והנה הבעיה – ירד בפלייאוף כמעט בכל המספרים, בכך אין ספק. רק 18.1 נקודות, 10.6 ריבאונדים ו 2.5 חסימות ב-123 משחקים. גם הפלייאוף הטוב ביותר שלו, זה שבו הוא הגיע לגמר המערב מול אולג'ואן, תוך שהוא קולע 25.3 נקודות ו 12.1 ריבאונדים בקמפיין, הוא נעלם ונאלם לגמרי באותו מפגש קלאסי מול הסנטר הניגרי העצום. מה לעשות. אבל כאמור, בלי זה לא היה מצ' אפ.
אמרנו חיית סטטיסטיקה? אמרנו. את מדד ה PER, הוא הוביל 3 פעמים (אם כי לברון, שאקיל ומייקל הובילו אותו יותר פעמים). את מדד ה IBM לעומת זאת, הוא הוביל יותר פעמים מכל אחד אחר – 5 פעמים.
ושני מספרים שבלעדיהם, אף סקירה על רובינסון לא תהיה שלמה:
(א) אחד מארבעת השחקנים היחידים בהיסטוריה של הליגה שרשמו קוודריפל דאבל במשחק עם 34 נקודות, ו-10 בתחום הריבאונדים, החסימות והאסיסטים מול דטרויט.
(ב) אחד מחמשת השחקנים היחידים שקלעו יותר מ 70 נקודות למשחק, עם 71 במשחק האחרון של עונת 93-94 בדרך למלכות הסלים של הליגה. אז נכון, ששיחקו עליו. אבל עדיין, מעט מאד שחקנים יכולים לעשות משהו כזה – הוא עשה. ועוד בלי סיגנצ'ור מוב.
סקוטי פיפןאני לא מכיר את ההיסטוריה כל כך לעומק, אבל אני די בטוח שאם הוא לא הראשון, אז הוא לפחות אחד מהפוינט פורוורדים הראשונים בהיסטוריה . כלומר, כן, בירד. אבל בירד לא הוליך כדור, אלא ניווט את ההתקפה אחר כך. פיפן אשכרה הוליך את הכדור יותר מחצי מהזמן. כמו שלברון עושה היום.
סקוטי פיפן, איזה שחקן, איזה אול אראונדר, איזה שחקן הגנה. האמת היא שכמעט ולא היו לו חסרונות במשחק. טוב, בעצם הקליעה מהשלוש שלו היתה בעייתית (מצד שני, גם זו של ג'ורדן, כשחושבים על זה), אבל פיפן היה אתלט עצום, בגודל מצוין לעמדה וכאמור, בעיקר עם אתלטיות אדירה לעמדה. קצת כמו ג'ורדן לעניים, הוא היה חודר ענק, ידע לקלוע את הג'אמפ שוט מצוין. אול אראונדר אדיר, שכמעט תמיד הוביל את רשימת המוסרים של הקבוצה הגדולה ביותר של שנות התשעים, ואולי גם בכלל. ריבאונדר טוב. למעשה, אפשר לטעון עד מחר שהמספרים של ג'ורדן באסיסטים ובריבאונדים היו יכולים להיות טובים יותר אם הוא היה מתאמץ כמו שפיפן התאמץ מהבחינה הזו, ויכול להיות שזה גם נכון. אבל העובדה היא שעונה אחר עונה, דווקא פיפן הוריד יותר ומסר יותר מאשר ג'ורדן. פיפן, הוא הסיבה המרכזית שבגללה אי אפשר לומר שהשיקגו בולס היתה רק ג'ורדן, כי היי, גם הוא היה שם.
ואת ההגנה כבר הזכרנו. חטף בלי סוף. בלי שום ספק אחד הסווינגמנים החוסמים הטובים בכל הזמנים. יכול היה לשמור על כמה שחקנים בו זמנית, וכמעט בלי חשיבות לתיפקודם במגרש או לגובה שלהם. הצליח לשמור על גארדים נמוכים כמו גם על פאוור פורוורדים, והיה חלק אינטגרלי ממי שכנראה היתה קבוצת ההגנה הטובה בהיסטוריה, שיקגו של שתי העונות שאחרי חזרתו של ג'ורדן מהבייסבול.
ולמרות הכל, תמיד תמיד נתן למישהו אחר להוביל. אז נכון, ברור שהוא היה צריך לתת לשחקן הטוב בהיסטוריה להוביל, ועדיין – כשהוא היה צריך להוביל, בשתי עונות, זה בהחלט נראה פחות טוב. האמת היא גם שהדומיננטיות שלו בשתי העונות האלה, לא היתה מהמרשימות שהיו (פחות מזו של רובינסון למשל). אז כן, אי אפשר להאשים אותו בכך שג'ורדן היה האיש של שיקגו תמיד, כי בכל זאת.. ג'ורדן. אבל גם כשג'ורדן פרש, פיפן בחר להיות שחקן משני, במקום לנסות ולהוביל שוב את שיקגו. הוא עבר ליוסטון שם שיחק מאחורי אולג'ואן ובארקלי, ואחר כך לפורטלנד, שם שיחק מאחורי שיד וסמית' וכאלה. כי ככה זה, סייד קייק הוא סייד קיק – זה באופי. עכשיו, אני יודע שלא מעט יטענו שלפחות בעונת פורטלנד הראשונה הוא היה השחקן הטוב בקבוצה והדבק שלה, וזה כנראה נכון. זה לא משנה את העובדה שאת המושכות ההתקפיות לא הוא לקח – כי שוב, סייד קיק.
הישגים קבוצתיים:בלי ג'ורדן: גמר מערב עם פורטלנד בעונת 99-00, סיבוב שני עם שיקגו בעונת 93-94. פלייאוף ב-6 מתוך 7 עונות בהן שיחק ללא ג'ורדן (ואם מחשיבים גם את עונת 95, אז 7 מתוך
עם ג'ורדן – נו באמת, שש אליפויות היסטוריות. עוד פעמיים גמר מזרח, ועוד פעמיים (כולל עונת 95) סיבוב שני.
הישגים אישיים:שש פעמים קיבל קולות בבחירה ל MVP. פעמיים היה בין חמשת הראשונים בהצבעה, ופעם אחת (בעונת הבייסבול), היה שלישי.
שלוש פעמים בחמישייה הראשונה של הליגה
פעמיים בחמישייה השניה
פעמיים בחמישייה השלישית
שמונה פעמים בחמישיית ההגנה של הליגה
פעמיים נוספות בחמישיית ההגנה השניה
מלך החטיפות של הליגה בעונת 94-95
7 פעמים אולסטאר
סטטיסטיקות:ממוצע רב עונתי של 16.1 נקודות, 6.4 ריב', 5.2 אס', 2 חטיפות ו-0.8 חסימות למשחק.
המספרים שלו בשיקגו היו מרשימים הרבה יותר, במשך שמונה העונות שבין האליפות הראשונה של הבולס, לאליפות האחרונה שלהם, הוא לא ירד מ-18 נקודות למשחק (טוב, 17.8 פעם אחת) ובדרך כלל גם הוסיף לזה משהו כמו 7 ריבאונדים ו 6 אסיסטים למשחק, באותן עונות.
4 פעמים קלע יותר מ 20 למשחק (בשיא-22 נקודות בעונת הבייסבול, שמיני בליגה באותה עונה), שתיים מהן לצידו של ג'ורדן.
עונת השיא הסטטיסטיתשלו היתה כאמור עונת הבייסבול, 22 נקודות, 8.7 ריב', 5.6 אס' ו-2.9 חטיפות. העונה הטובה ביותר שלו לצד ג'ורדן היתה עונת 91-92, אז רשם 21 נקודות, 7.7 ריב', 7 אס' ו 1.9 חטיפות.
בכל 17 העונות שלו בליגה, פרט לראשונה והאחרונה (כלומר, 15 בסה"כ) קלע בדאבל פיגר.
פעמיים הוריד יותר מ-8 ריבאונדים למשחק. שלוש פעמים מסר יותר מ-6 אסיסטים במשחק, שש פעמים חטף יותר מפעמיים במשחק, וחמש פעמים חסם יותר מחסימה אחת למשחק (כאמור, סווינגמן).
פעם אחת מלך החטיפות (עונת 94-95), 3 פעמים נוספות היה אחד מחמשת המובילים, ופעמיים נוספות סיים בעשירייה.
פעם אחת סיים בעשיריית הקלעים המובילים בליגה (עונת הבייסבול) ופעם אחת בין עשרת המוסרים הטובים (91-92)
בסך הכל, קלע בקריירה כמעט 19,000 נקודות (54 בכל הזמנים), כמעט 7,500 ריבאונדים (86 בכל הזמנים), למעלה מ 6,000 אסיסטים (26) , למעלה מ 2,300 חטיפות (שישי בכל הזמנים), ונמצא גם בין מאה הראשונים בהיסטוריה עם 947 חסימות בקריירה.
מס' 1 בחטיפות בכל הזמנים בפלייאוף עם כמעט 400 כאלה, אף אחד אפילו לא קרוב אליו. אם כי תכל'ס, לברון יכול תיאורטית לעקוף אותו מהמקום ה-15, בעוד 5-6 עונות ככה.
בניגוד לחברו במצ' אפ הנוכחי, המספרים שלו בפלייאוף דווקא עלו ל-17.5 נקודות, 7.6 ריב, 5 אסיסטים ו-1.9 חטיפות למשחק.
בכל הפלייאופים שלו פרט לאחרון קלע בדאבל פיגר. שלוש פעמים קלע יותר מ-20 נקודות למשחק בפלייאוף, כשלשיאו הסטטיסטי לצד ג'ורדן הגיע באליפות הראשונה של הבולס עם 21.6 נקודות, 8.9 ריבאונדים, 5.8 אס', 2.5 חטיפות ו 1.1 חסימות למשחק.
מדד נורטון:במדד שלי, פיפן מוביל בגאון – הוא שלישי בין כל הסמול פורוורדים עם 36.2 נקודות (לברון עבר אותו כבר למרות 7 עונות פחות, ובירד מוביל). רובינסון רביעי מבין הסנטרים (אחרי שאקיל, אולג'ואן ומוזס) עם 23.6 נקודות.
סיכום:מצ' אפ מאולץ או לא, זה המצ' אפ, ולפחות בפנקסי יש גם מנצח, ולא - זה לא האיש שמנצח במדד נורטון, אלא דווקא רובינסון.
למה? אם אני צריך משפט אחד פשוט, אז זה בגלל שרובינסון היה פרנצ'ייז, ופיפן לא. כלומר, כן, במשך עונת הבייסבול הוא כן היה השחקן המוביל של הבולס, אין ספק. אבל לי זכור שלמרות הדאנק ההוא על יואינג והכל, הוא לא הרגיש מאד בנוח עם כל הסיטואציה. לעומת זאת, לצידו של ג'ורדן הוא פשוט פרח.
אז נכון, תגידו – זה לא הוגן. אם פיפן היה בסיטואציה בלי ג'ורדן לצידו, אלא עם שון אליוט ואייברי ג'ונסון, גם הוא היה השחקן המוביל והפרנצ'ייז, וזה נכון. אבל אני בספק גדול אם הוא היה מצליח להוביל את הקבוצה הזאת להישגים, לפחות בליגה הסדירה שרובינסון עשה. אני ממש לא חושב שפיפן היה יכול להיות ההבדל בין קבוצה של 20 נצחונות לבין קבוצה של 55 נצחונות באף קבוצה. מצטער.
אם אני צריך להגדיר באופן אחר את ההבדל אז הנה הוא – לפיפן היה מאד נוח כשחקן שני מאחורי ג'ורדן. בדיוק כמו שהיה לו נוח להיות מאחורי אולג'ואן ובארקלי, ובדיוק כפי שהיה לו נוח להיות מאחורי שיד וסמית'. לרובינסון מצד שני, היה מאד נוח להיות השחקן המוביל, אבל הוא היה צנוע מספיק (ובכך אולי גם גדולתו) לתת למישהו אחר להוביל, כשהוא קלט שהמישהו האחר הזה פשוט טוב ממנו.
ואולי אני גם עושה לעצמי חיים קלים. פיפן היה חלק מקבוצה, כנראה הגדולה בהיסטוריה. הרבה יותר קשה למדוד בדיוק את חלקו בקבוצה. במה למשל בדיוק השפיעה עליו העובדה שעל ג'ורדן התמקדו הרבה יותר בהגנה. (והנה אנקדוטה – כאמור, בשתי העונות בלי ג'ורדן הוא אמנם קלע קצת יותר מבדרך כלל, אבל לא בכל כך הרבה. אחרי הכל, גם עם ג'ורדן היתה לו עונה עם 21 נקודות, ובעונה הטובה שלו ביותר בלי ג'ורדן הוא קלע 22. מבחינתי זה אומר שהוא כן היה קצת מוגבל בהתקפה. אולי בגלל הטווח, ואולי בגלל סיבות אחרות. אבל ג'ורדן הוא לא היה יכול להיות, גם אם לא היה לו ג'ורדן לפניו). כן, שחקן הגנה עצום – אבל קל יותר להיות שחקן הגנה עצום כשעליך לא מתמקדים בהתקפה. ובכלל, כל הקבוצה היתה משופעת בכמה מהשומרים הטובים בהיסטוריה. האם פיפן היה שומר טוב יותר מג'ורדן? מרודמן? לא יודע. הכל אמביגיואטי משהו. ובכלל, התחושה שלי היא שאילולי ג'ורדן, המעמד של פיפן בהיסטוריה, היה איפשהו בין פול פירס לדומיניק ווילקינס. משהו כזה.
אצל רובינסון, הכל כל כך הרבה יותר חד. ברור כמה משחקים הספרס ניצחו בלעדיו וכמה איתו, וברורה גם התקרה הסטטיסטית שלו (בעצם, כמעט ולא היתה לו תקרה כזאת. לפיפן – כן).
אפילו בהגנה,המקום בו פיפן הוא ללא ספק אחד הגדולים בהיסטוריה, עומד מולו רובינסון – עוד אחד מהגדולים בהיסטוריה, גם אם באופן קצת פחות "פוטוגני" ומרשים (כי בכל זאת, זה יותר מרשים כשסווינגמן עושה את זה, מאשר כשסנטר עושה את זה, גם אם ההשפעה של השני על המשחק גדולה יותר).
ובסופו של דבר, זה מגיע לזה – גם רובינסון לקח אליפויות. אולי לא היה לו את האופי לקחת אותם לבד, אבל אתם יודעים מה – הוא לפחות ניסה.