|
בעשרים (ושלוש) השנים האחרונות.
אז בעקבות דברים שנכתבו בת'רדים אחרים. הנה משהו שיהיה סובייקטיבי באמת – ניסיון לדרג את העונות האינדבדואליות הגדולות ביותר מאז שהתחלתי למעשה לראות כדורסל (עונת 90-91) ועד היום. ברור ש MVP ואליפויות הם שני פרמטרים מרכזיים, אבל מן הסתם לא יחידים. מהן העונות השלמות (מהמשחק הראשון ועד גמר הפלייאוף) הדומיננטיות ביותר ששוחקו ושאני ראיתי.
מקום של כבוד לעונה הנוכחית:
21. קווין דוראנט 13-14: אז אמנם האיש לא הגיע אפילו לגמר הליגה, אבל בסופו של דבר, כשצריך לחשוב על האיש הדומיננטי ביותר של השנה (אלא אם לברון באמת יעשה משהו מיוחד בגמר), אני צריך לתת את המקום לדוראנט, שקלע הכי הרבה מאז אלוהים יודע מתי, ועשה את זה באחוזים מופלאים. וגם הוביל קבוצה בלי הכוכב המשני שלה (ובעיניי אחד מחמשת השחקנים המרכזיים בליגה) במשך עשרות משחקים למאזן נפלא. 32 נקודות, 7.4 ריב', 5.5 אסיסטים, גמר מערב ו MVP. לא רע בסך הכל.
20. שאקיל אוניל 94-95: לא, לא אליפות. וכן אולג'ואן היה טוב יותר ממני בלי שום ספק באותו גמר. אבל לאחר שתי עונות ראשונות נהדרות, זאת העונה הראשונה בה שאקיל באמת התפוצץ. ובניגוד לאיש שהיה ה MVP באותה עונה, האדמירל, קשה לומר שהוא הושפל בדרך כזאת או אחרת. אז נכון, הוא עדיין לא היה בוגר כפי שהיה בשנים מאוחרות יותר, אבל נראה לי שכבר בעונתו השלישית בליגה הוא שם חותם על כך שמדובר במשהו מיוחד מאד מאד ולא תופעה חולפת. מלך הסלים עם 29.3 נקודות, 11.4 ריבאונדים, גמר ליגה עם סוויפ. ולמרות שהוא אפילו לא סיים את אותה עונה בחמישייה הראשונה של הליגה, הוא כאן במקום ה-19.
19. גארנט 03-04. אציין שמעולם לא הייתי ממעריציו הגדולים ביותר של גארנט, אבל קשה להתעלם שהוא נתן עונת MVP מאד איכותית אז. נכון, זאת היתה בערך הפעם הראשונה והאחרונה שהיתה לו אשכרה קבוצה לידו, עם סם קאסל ולטרל ספריוול, ונכון שאפילו באותה עונה הוא לא הצליח לעבור יותר מאשר שני סיבובי פלייאוף (לא שזה כזה גרוע). אבל בסופו של דבר, זאת היתה העונה היחידה שבה אחד הפאוורים הגדולים בתולדות המשחק היה גם הפאוור הטוב ביותר בעונה מסוימת. הכל התחבר לו, הג'אמפים, האתלטיות. ההגנה האדירה, העובדה שהוא היה הפוינט פורוורד הכי גבוה בתולדות המשחק. הכל. ואפילו ההישג הקבוצתי, היה בעיניי קצת אובר אצ'יברי כשחושבים על זה. 24.2 נקודות, 13.9 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 2.2 חסימות. MVP וגמר מערב.
18. דווין וויד 2005-2006: אז כן, האיש סיים רק בחמישייה השניה של הליגה, אבל מה זה משנה? האמת היא שלכל העונה הזאת היתה סוג של תחושה של עונת מעבר. לא היתה אף קבוצה דומיננטית באמת, אבל ווייד ניצל את זה בשביל לעשות אליפות גדולה. באחד הפלייאופים האישיים הגדולים בהיסטוריה. ובטח ובטח שסדרת גמר עצומה. אישית, אני מאד אוהב את ווייד. הוא אולי פלופר, ואולי (או שלא ) חרא של בן אדם. אין לי מושג למרות עדויות כאלה ואחרות. מה שכן, הוא אלגנטי בטירוף, אלגנטי בהרבה מחברו לקבוצה הנוכחית לברון. אם רק היה לו יכולת קונסיסטנטית לקלוע מהשלוש, הוא בעיניי היה יכול לקרוא תיגר אף על ג'ורדן (אני יודע שג'ורדן לא היה קלעי גדול מהשלוש, וזה לא קשור לנושא). חודר משכמו ומעלה, דרים שייק הכי טוב של א. שחקן שהוא לא אולג'ואן. ב. שחקן בגובה מטר תשעים וקצת. ובעונה הזאת, הוא ניצל את העובדה שיש לו את שאקיל, בשביל להתפוצץ ולקחת אליפות היסטורית פשוט. 27.2 נקודות, 5.7 ריב', 6.7 אס', 1.9 חטיפות. אליפות. קלאסה.
17. טים דאנקן 01-02. 29 נקודות, 17.2 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים, 3.2 חסימות. לא, אלו לא הסטטיסטיקות העונתיות של האיש הגדול הזה, אלא המספרים שלו בתבוסה שהלייקרס הנחילו לספרס באותה עונה בסיבוב השני של הפלייאוף, ולגמרי שלא באשמתו. דאנקן בעונת ה MVP הראשונה שלו היה נפלא לגמרי, ובאמת היה השחקן הטוב בליגה בדרך כלל רק שלצערו הוא נתקל במפלצת בשיאה. שנה אחר כך הוא כבר יזכה באליפות, אחרי שהמפלצת תהיה רק מעט פחות מפלצתית. אבל באותה עונה דאנקן היה אולי בשיאו האישי, ועל כן מקום של כבוד ברשימה הזאת. 25.5 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, 2.5 חסימות, MVP וכמובן הפסד בסיבוב השני של הפלייאוף. סליחה. תבוסה.
16. קובי 07-08. עונת ה MVP של קובי היא לא הפעם האחרונה שבה נראה אותה כאן, אבל קשה להתעלם מכך שבאותה עונה הוא באמת הביא למקסימום גם את היכולת האישית שלו (גם אם זאת לא היתה עונה של 30+ כפי שהיו לו בעונות חלשות יותר של הלייקרס), וגם לראשונה גרם ללייקרס בהנהגתו להיראות כמו קונטנדרית של ממש, שנים אחרי ששאק עזב . אז נכון, הקבוצה הפסידה בגמר נפלא לסלטיקס, אבל אי אפשר לקחת ממנו עונה מצוינת של ממש עם תואר MVP מוצדק ביותר. 28.3 נקודות, 6.4 ריב', 5.4 אסיסטים, וכמובן גמר ליגה.
15. קרל מאלון 96-97. אחרי שתי עונות של שבעים נצחונות של שיקגו, פתאום באה יוטה, פיינליסטית העונה הקודמת והצליחה אשכרה לקחת את הביתיות משיקגו בולס הגדולים. והכל בעיקר בגלל פאוור פורוורד אימתני אחד שנתן בגיל לא צעיר את עונת השיא שלו. באמצע שנות התשעים, מאלון עדיין היה אתלטי מאד, אתלטיות שהוא איבד למעשה, שנה או שתיים אחר כך, אבל גם אז הנשק העיקרי שלו היה כמובן הג'אמפ המופלא מחצי מרחק, והעובדה שהיה לו תמיד את סטוקטון לפיקנרול ופיקנפופ. אבל זאת היתה עונה אחת שבה היה נראה כאילו אולי בכל זאת, מייקל לא ייקח את זה עד הסוף. רק מה – מאלון אולי נתן עונה גדולה, אבל צ'וקר הוא צ'וקר. ומאלון בהחלט השתנק לו ברגע החשוב ביותר, ועדיין 27.4 נקודות, 9.9 ריב', 4.5 אסיסטים. מקום ראשון ליוטה בסוף העונה הרגילה, וגמר ליגה. לא רע בכלל.
14. שאקיל אוניל 01-02. אז כבר יש לנו מישהו בעונה הזאת, שני מקומות אחורה, אבל גם לאלוף מגיע. האמת צריכה להיאמר, זאת היתה בהחלט העונה הפחות טובה של שאקיל מבין שלוש האליפויות, כשגם מי שיטען שקובי היה הלייקרס הטוב ביותר באותה עונה לא יטעה מאד. למעשה, באותה סדרה שבה הלייקרס הביסו את הספרס, דאנקן היה טוב יותר. אבל זה לא משנה את העובדה שהאיש בכל זאת נתן פלייאוף עצום (28.5 נקודות, 12.7 ריבאונדים), ועונה רגילה טובה גם אם קצת יותר עצלנית מכמה עונות רגילות אחרות. הסיבה שאני מעדיף את העונה הזאת של שאקיל, על אותה עונת גמר עם אורלנדו, היא כי בסופו של דבר, בזאת גם אם הוא שמר כוחות פה ושם, הוא לקח אליפות והיה דומיננטי לגמרי כשהיה צריך. ואילו בההיא, לא. למרות אינטנסיביות רבה יותר. כך או כך, 27.2 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 3 אסיסטים וכמובן ת'ריפיט.
13. לברון ג'יימס 2012-2013. העונה הקודמת של לברון, זו שהסתיימה בעוד MVP, ו MVP של הפלייאוף וכמובן בריפיט, היתה עונה לפנתיאון. לברון לראשונה שכלל דברים שפשוט היו פחות טובים אצלו קודם. הקליעה מהשלוש למשל, ובעיקר האחוזים. הוא למד לזרוק רק זריקות טובות. לא שהוא אי פעם היה שחקן טיפש, רחוק מכך. אבל הוא הביא לידי מיקסום כמעט את היכולות שלו בעונה הזאת ולמד לראשונה לשמור כוחות ולהיות סופר דומיננטי גם כשהוא לא מפלצת. הריפיט היה כמובן מרשים מאד גם אם הושג בזכות החלטה אחת שגויה של פופוביץ'. 26.8 נקודות, 8 ריב', 7.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות וכמובן אליפות מתוקה.
12. צ'ארלס בארקלי 92-93. ה MVP של אותה עונה, בעונה שאני די בטוח שרבים כאן יגדירו כאחת המרגשות אישית ביותר. אז כן הוא הפסיד לג'ורדן בסוף, אבל הוא הפסיד לג'ורדן בסוף בסדרת גמר עצומה, כנראה הטובה ביותר לה מייקל שותף. והוא בעצמו היה מצוין באותה עונה. מיד אחרי הטרייד שהעביר את הורנאסק הלבן לפילי ואותו לפניקס, הוא הוכיח לראשונה ולמעשה גם לאחרונה בקריירה שהוא מסוגל להוביל קבוצה לרמות הכי גבוהות שיש גם ממרומי ה 1.95 מ' שלו. וגם כשהוא עושה את זה בלי סנטר למעשה, אבל עם המון כוח, חוכמה, ופוסט אף. 25.6 נקודות, 12.2 ריב', 5.1 אסיסטים וגמר ליגה נותנים לו את המקום ה-12 ברשימה הזאת.
11. מייקל ג'ורדן: 92-93. אבל באותה עונה היה שחקן אחד טוב יותר, אולי לא לכל אורך העונה, ואולי גם סתם נמאס לאנשים לתת לו MVP, והם רצו לתת את זה לשחקן עם העונה המרגשת יותר, אבל בסופו של דבר, מייקל נתן סדרת גמר מהסרטים ועבר את בארקלי בפוטו פיניש, גם ברשימה הזאת כאן. אני חייב להודות שגם אם העונות של ג'ורדן קצת מבולבלות לי בזיכרון, בטח ובטח אלו שלפני הפרישה הראשונה, הרי שהגמר מול בארקלי לא מבולבל לי בכלל. וג'ורדן פשוט היה אלוהים עד הסוף ברגע שבו זה הכי קבע. מייקל עוד יופיע ברשימה הזאת, ויותר מפעם אחת. אבל הוא יסתפק רק בארבע הופעות בעשירייה, והופעה אחת ישר מחוצה לה. 32.6 נקודות, 6.7 ריב', 5.5 אס'. וגם מלכות חטיפות עם 2.8 כאלה למשחק. שלא לדבר על MVP של הפלייאוף. כמובן.
10. קובי 08-09. אז למה מבחינתי העונה הזאת היא העונה הטובה ביותר של קובי בקריירה ואילו העונה שאחריה, עונה שגם בה הוא לקח אליפות, (עם מספרי עונה רגילה טובים יותר), היא אפילו לא בין העשרים (אבל לבטח היתה בין ה 25). כנראה בגלל שהגמר מול אורלנדו מבחינת קובי היה פשוט דומיננטי יותר מאשר הגמר מול בוסטון שנה אחר כך. ואולי גם בגלל שזאת העונה שבה האיש הזה הסיר את הקוף מהגב ולקח לראשונה אליפות כאלפא דוג. כך או כך, זאת היתה עונה מופלאה מבחינתו. עונה שבה הלייקרס לקחה את העונה הקודמת והטובה מאד, ומיצבה את עצמה מקום אחד מעל, כקבוצה הטובה ביותר בליגה בהנהגת מי שהיה מבחינתי אז השחקן הטוב בליגה. 26.8 נקודות, 5.2 ריב', 4.9 אס', 1.5 חטיפות למשחק. וכל זה בעונת 65 נצחונות מאד מאד מרשימה של הלייקרס.
9. שאקיל אוניל 00-01. האליפות השניה של הלייקרס במהלך הת'ריפיט היתה גם הדומיננטית ביותר. למעשה, זאת היתה האליפות הדומיננטית בהיסטוריה עם הפסד בודד בפלייאוף, וגם זה בא בגלל שהם קצת הורידו רגל מהגז. הלייקרס של אותה עונה היתה פשוט קבוצה הרבה יותר טובה מכל קבוצה אחרת. זה היה גם קובי כמובן, אבל זה היה בעיקר שאקיל. אפילו לא MVP באותה עונה, כי הכבוד הזה ניתן לגמד מפילדלפיה. הגמד אותו שאקיל כמובן הרג בגמר. וכמובן, גם זו היתה עוד עונה דומיננטית בטירוף של הסנטר הכי דומיננטי שאני ראיתי בליגה. עונה דורסנית, לא פחות.28.7 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, 2.8 חסימות, ואליפות אחת קלילה קלילה קלילה.
8. לברון 11-12. העונה בה אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה הוריד לראשונה ולאחר כמעט עשור בליגה את הקוף מהגב. עונה קודם לכן, הוא יצא נמושה מול דאלאס, לאחר שהקבוצה שלו הובילה בהפרש ברור. אבל הפעם הוא לא נתן לזה לקרות שוב. ולמרות שפה ושם, עדיין נראתה אצלו הססנות מסוימת, הרי שבאותה מידה גם נראתה אצלו הדומיננטיות הלברונית שהתרגלנו אליה כל כך בשנים האחרונות. בסופו של דבר, זאת היתה אליפות שבעיניי לא הוטלה לרגע אחד בספק, ובסדרה שבה מיאמי בהחלט היתה גדולה על אוקלהומה, בעיקר, גם אם לא רק, בזכות האיש הזה. MVP, MVP של הפלייאוף וכמובן אליפות. 27.1 נקודות, 7.9 ריבאונדים, 6.2 אסיסטים, 1.9 חטיפות למשחק.
7. אולג'ואן 93-94. דוגמה קלאסית לעונה קסומה. ובכלל אולג'ואן היה שחקן קסום, האלגנטי שבסנטרי ההיסטוריה שבקרב עד המוות מול אחד הפחות אלגנטיים שבסנטרי ההיסטוריה, פטריק יואינג ניצח, גם אם לא שלט. ועדיין, זאת היתה עונה מוזרה. עונה שבה לא היה ברור בהתחלה מי תיקח את המושכות משיקגו ללא ג'ורדן, והאם בכלל פיפן יכול לעשות את זה, או בארקלי שהיה כל כך גדול רק שנה קודם לכן, או האדמירל, או הניקס והמכות שלהם. ובסופו של דבר מכל הבלגן הזה צמחה הקלאסה הזאת, וכמה שזה היה משמח. הוא לקח קבוצה די בינונית בסופו של דבר לפני שדרקסלר הצטרף אליה, ובעיקר עם כל מיני שחקנים אפורים עד האליפות המתוקה. MVP עם 27.3 נקודות, 11.9 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו 3.7 חסימות לא מספרים את כל הסיפור. הדומיננטיות והסחיבה של קבוצה שלמה על הגב תוך רפרטואר לא נגמר של מהלכי פוסט – אלה מספרים את הסיפור.
6. מייקל 96-97. אז אמנם קארל מאלון מאותה עונה נמצא כאן איפשהו ברשימה, אבל האמת היא שגם אם למייקל לא הגיע ה MVP באותה עונה של בארקלי, הרי שבעונה הזו, בהחלט הגיע לו. לו ולא למאלון. ובכל זאת, נתנו את זה למאלון, ולכן מייקל הגיע ולקח אליפות, כרגיל על אותו קארל מאלון. אלא מי. שיקגו נתנה את אחת משלוש העונות הטובות בהיסטוריה עד אז עם 69 נצחונות, רק שלוש נצחונות פחות מאשר בעונה הקודמת, והיא עשתה את זה בהנהגת האיש הזה. שאמנם לא היה אותו אתלט על שהוא היה טרם הפרישה הראשונה ,אבל היה אולי קלע החצי מרחק הטוב ביותר בהיסטוריה, שלא לומר הסקורר החכם ביותר שאני אי פעם ראיתי, וכמובן השחקן הכי תחרותי שיש. באליפות כאמור, הוא כבר לא נתן למאלון כלום, ולקח עוד אחת, חמישית במספר עבורו. 29.6 נקודות, 5.9 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות, וכמובן ההובלה של אחת הקבוצות המושלמות ביותר שאי פעם שיחקו את המשחק.
5. מייקל 97-98: עונת הפרישה של מייקל היתה בעיניי התמצית של מייקל. הוא בהחלט איבד עוד צעד באותה עונה יחסית לעונה הקודמת ובטח שיחסית למה שהיה לפני הבייסבול. אבל הוא עדיין היה הווינר הגדול בתבל, ועדיין עשה הכל, אבל פשוט הכל בשביל לנצח. בעיניי, הוא אולי אפילו בכוונה קלע קצת פחות והיה קצת פחות אגרסיבי בעונה הרגילה, בשביל להגיע לעוד פלייאוף עצום. אז המספרים שלו באותה עונה היו החלשים ביותר שלו בקריירה, להוציא את וושינגטון כמובן. אבל את האליפות אי אפשר לקחת ממנו, ואת הווינריות בוודאי שאי אפשר, ומכיוון שהעונה הזאת היתה בהחלט מרגשת מקודמה, היא גם מדורגת מעליה. MVP אלא מה, 28.7 נקודות, 5.8 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 1.7 חטיפות. בהחלט מספרים נמוכים יחסית לג'ורדן. אבל התוצאה היא תמיד אותה תוצאה מתוקה.
4. טים דאנקן 02-03. לאחר עונות רבות של דומיננטיות מהלייקרס, דאנקן בא להוכיח שהאליפות הזאת ב 99 בעונתו השניה בליגה, לא היתה מקרית. והוא כמובן הצליח ובגדול. אנשים פה מדברים על ההבדל בין בירד לדאנקן, ואני לא יודע. לא ראיתי את בירד בשיאו במשך עונה שלמה. אבל אני כן יודע שדאנקן בשיאו היה שחקן סופר דומיננטי , לא פחות מאף שחקן אחר שראית משחק את המשחק (כמעט, שאקיל ומייקל בכל זאת , קצת יותר דומיננטיים). אנשים לא סופרים אותו כי הוא משעמם, אבל אותי הוא תמיד מאד מאד עניין, דאנקן הוא שחקן עצום, והעונה הזאת היתה העצומה שבהן. האליפות השניה שלו, ה MVP השני שלו ועונה שבה הוא עשה פחות או יותר כל מה שבא לו. 23.3 נקודות, 12.9 ריבאונדים, 3.9 אסיסטים, 2.9 חסימות. אליפות. מה עוד אפשר כבר לרצות?
3. שאקיל 99-00 הדומיננטית ביותר שבעונות שאקיל. העונה שבה הוא הוכיח לראשונה שהוא לא רק מפלצת כדורסל, אלא גם מפלצת כדורסל שיכולה לקחת אליפות. האליפות בה ההפרש בין שאקיל לבין קובי היה הגדול ביותר, כך שבהחלט היה אפשר לומר שיש שחקן מס' 1 ויש שחקן מס' 2, ולא רק שחקן מס' 1 וקצת ושחקן מס' 1 וקצת פחות. עונה שבה הוא נתן בכיף כל מיני משחקים של 40 נקודות ו 18 ריבאונדים, עונה בה הוא דרס כל מה שזז. וגם אם בעונה הזאת היו כמה סדרות פלייאוף צמודות הרבה יותר מאשר בעונה שאחריה. הסיבוב הראשון מול סקרמנטו, וגמר המערב מול פורטלנד, זאת היתה עדיין העונה של הלייקרס ושל שאקיל, ושל הראשון מהת'ריפיט. ואלו סטטיסטקות מפלציות ל MVP של הליגה, 29.7 נקודות, 13.6 ריבאונדים, 3.8 אסיסטים, 3 חסימות למשחק וכמובן אליפות. אלא מה.
2. מייקל 91-92. אז הבולס של הת'ריפיט הראשון היתה פחות טובה מאשר הבולס של הת'ריפיט השני. אבל דווקא בגלל כך, מייקל סחב אותה אף יותר משהוא סחב אותה לאחר מכן. ואני די בטוח שזאת העונה שבה מבחינה אישית, מייקל היה הכי בשיא, הכי דומיננטי יחסית לקבוצה שלו, שהיא הקבוצה הכי דומיננטית יחסית בליגה. אפילו פורטלנד בגמר לא היתה תחרות של ממש. (אם כי קליבלנד והניקס עשו לה צרות, והאמת היא שהאליפות הקודמת היתה קלה יותר, אבל האליפות הקודמת היתה אליפות בעונת מעבר שהיא תמיד קלה יותר. זאת כבר לא). בכל מקרה, 30.1 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 6.1 אסיסטים, 2.3 חטיפות ואליפות קלה למדי סגרו חותם על כך שכבר באליפות השניה שלו, היה סיכוי טוב מאד שג'ורדן היה השחק ןהטוב בהיסטוריה.
1. מייקל 95-96. העונה הטובה ביותר לקבוצה אי פעם, כשהיא מובלת על ידי העונה הטובה ביותר של השחקן הטוב ביותר. לא צריך יותר מזה. 72 נצחונות לשיקגו, הבסה של סיאטל (למרות שישה משחקים, זה היה 0-3 והניצחון של שיקגו לרגע לא הוטל בספק). עונה מדהימה מדהימה מדהימה, שבה אף אחד לא ידע איך ג'ורדן יחזור, והוא חזר הכי גדול שרק אפשר. עדיין אתלטי לגמרי, אבל הפעם עם אותו ג'אמפ שוט שיהפוך להיות מזוהה איתו (ועם קובי אם להיות הוגנים). זאת היתה עונה עצומה ובכל זאת, עם רק קבוצה אחת בליגה, שיקגו פשוט היתה שלוש רמות מעל כולם, וג'ורדן היה שש רמות מעל כולם. MVP אלא מה. 30.4 נקודות, 6.6 ריב', 4.3 אס', 2.2 חטיפות.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
