|
הכתבה השלישית בסדרה והפעם לעמדה המוזרה מכולם. עמדה בה יש ארבעה סופרסטארים מובהקים (גם אם אחד אולי גמר את הקריירה), כולל שני השחקנים הטובים בעולם, כך או אחרת (מי ראשון? תגלו בהמשך, או תגללו למטה או תגגלו באלפי הכתבות שמדברות על כך, כך או כך סביר להניח שחצי לא יסכימו) וגם את הMVP של הפלייאוף האחרון, אבל משם הרשימה מתדרדרת המון, עדיין שחקנים נחמדים ועדיין רשימה טובה בהרבה מאשר רשימת הסקנד גארדים, ועדיין רשימה עם תנודה מרשימה בין איכות מאד מאד גבוהה לבין איכות אפעס... קצת פחות גבוהה. בסופו של דבר, מדובר בעמדה טובה עם שחקנים לא רעים בכלל שאפילו נשארו בחוץ.
ותחילה, כהרגלנו בקודש לאזכורי הכבוד, גם קצת בסימן צמדים
דנילו גאלינרי + ווילסון צ'נדלר. שני החבר'ה של דנבר יהיו קצת להיות או לחדול. גאלינרי לא שיחק איזה שנה וחצי, אבל הוא היה בדרך להיות אולסטאר של קבע, ואולי עוד יחזור להיות כזה. צ'נדלר היה פעם מצוין בדנבר, ואז נעלם קצת בסין, וגם מתחת לגאלינרי בדנבר, עד ששנה שעברה הוא לקח שוב את המושכות וחזר להיות אחלה שחקן שבעולם, גם אם רחוק מאד מלהיות כוכב. השנה אני מקווה השניים יהיו בריאים וילמדו להשתלב ביחד. כשלמעשה, יחד עם אפללו ועם פאריד המשופר, דנבר תרצה להיות הסוס השחור של המערב, ויש סיכוי שעוד תהיה כזו.
סטטיסטיקות (של צ'נדלר): 62 משחקים, 13.6 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 2 שלשות למשחק ב 35 אחוז מהשדה
דמאר קארול+קייל קורבר: שניהם מבחינתי יותר סמול פורוורדים מאשר כל דבר אחד, ושניהם למרות גודל די דומה בסך הכל, לא יכולים להיות שונים יותר. קארול הוא הסטופר ההגנתי, האיש עם רעמת השיער והכשרון ההתקפי הלוקה בחסר, שבכל זאת יודע לקלוע את כדורי הזבל ואת הזריקות החופשיות מהשלוש ובכל זאת יודע להיות שחקן מאד תורם בקבוצה שהיתה בסך הכל טובה למדי השנה אם אם לא גדולה. את הטיקט שלו הוא קיבל בצד ההגנתי והוא החזיר יופי. קורבר הוא בדיוק ההיפך, אבל הוא רק משתפר במה שהוא עושה. אולי הקלעי הנקי בהיסטוריה. שיאן המשחקים הרצופים עם לפחות שלשה במשחק. קצת כבד והאמת היא שלו הוא היה משתפר מעט במשחק בלי הכדור שלו (שהוא טוב אבל לא גדול) שלא לדבר על ההגנה הוא היה יכול להיות גדול הרבה יותר, אבל כך או כך, הוא הוביל את הליגה באופן מובהק באחוזים מהשלוש וקלע המון. גם השנה, אטלנטה תסתמך על היכולות המשותפות של השניים האלה.
סטט' קארול: 73 משחקים, 32 דקות למשחק, 11.1 נקודות, 5.5 ריבאונדים, 1.8 אס' 1.5 חטיפות ואפילו 1.3 שלשות ב 36 אחוז סבירים מאד.
סטט' קורבר: 71 משחקים, 34 דקות למשחק, 12 נקודות, 4 ריב', 2.9 אס', חטיפה ו 2.6 שלשות ב 47.5 אחוזים פנומנליים (ראשון בליגה, כמובן)
טרבור אריזה – בהכנה לכתיבה כאן, ראיתי שחלק גדול מהאתרים המדרגים שמו אותו בקלות בין עשרת הראשונים, אולי בגלל סיום העונה המצוין בוושינגטון, אבל אני סקפטי. כן, הוא שחקן הגנה מצוין, אתלטי מאד, יודע לקלוע את השלשה. אבל אני לא רואה ואף פעם לא ראיתי בו הרבה יותר מאשר סוג של טיישואן פרינס, קצת יותר טוב בהתקפה אולי, קצת פחות טוב בהגנה אולי, אבל לא שחקן מהסוג שאמור להיות באף רשימת 15 (טוב, אולי אם הוא היה סקנד גארד) השנה הוא יקבל את המשימה של לשפר משמעותית את ההגנה של יוסטון ולהפוך אותה יחד עם הכוכבים שלה לקבוצה נורמלית. נראה.
סטטיסטיקות: 14.4 נקודות, 6.2 ריב', 1.6 חטיפות (13 בליגה) 2.3 שלשות ב 41 אחוז (!)
ג'בארי פארקר: את וויגינס שמתי ב-2, אותו ב-3. אומרים שהוא הדור הבא והמשופר של מלו. הלוואי, מתאים לי מכונת התקפה בלתי עצירה ועושה רושם שהוא גם בחור נחמד. נראה מה יהיה, ואם הוא ייכנס לעשירייה המובילה בדירוג הבא, דיינו.
15. טייריק אוונס –
איך האיש הזה שרק הדרדר והדרדר והפך מגרורה לסרטן, ומשם לסרטן סופני שינה את עולמו בעונה אחת. מדהים. הוא היה אמנם צריך לעזוב את סקרמנטו בשביל זה, אבל הוא לגמרי מצא רדמפשן בניו אורלינס בדיוק במקום שבו הוא יכול לתרום. כשחקן שישי עם אינסטנט אופנס, אבל גם יכולות הובלת כדור, המון עוצמה ואקספלוסיביות. ללא ספק אחת הסיבות המרכזיות לצד גורדון, אנדרסון וכמובן כמובן חדגבה, שבגללה ניו אורלינס יכולה לראות עצמה כמועמדת בכירה לסיבוב שני בפלייאוף וכאחת הקבוצות שאולי ישנו את המזרח. טייריק אוונס התחיל כפוינט גארד את הקריירה, הפך להיות סקנד גארד, ולמרות גובהו, העובדה שהוא כל כך פיזי, והעובדה שתכל'ס אין לו באמת קליעה מהשלוש, הפכה אותו עם הזמן לסמול פורוורד ספסל, שזה בדיוק המקום שלו. סופרסטאר כפי שחשבו שהוא יהיה אחרי עונת הרוקי המצוינת, הוא כנראה לא יהיה, אבל אם הוא ימשיך להשתלב במקום בו הוא נמצא כרגע, ויעשה את זה עם ברגים מחוברים, זה יהיה מצוין לליגה ולו עצמו.
סטטיסטיקות: 72 משחקים, בהם פתח רק ב-22. 14.5 נקודות, 4.7 ריב', 5 אס', 1.2 חטיפות.
14. ג'ף גרין:
לא מבוגר בכלל ובכל זאת עבר כבר כל כך הרבה בליגה. ולחשוב שהאיש הזה לפני איזה 6 שנים הוזכר בנשימה אחת כעתיד הגדול של סיאטל\אוקלהומה יחד עם דוראנט. אז מאז עברו המון דברים, הוא נפצע ונפצע ובקושי שיחק, ואז נעלם מאחורי פול פירס בבוסטון, ורק בעונה האחרונה הוא חזר להיות שחקן חמישייה, ואולי דברים טובים יקרו. אז כמו קודמו ברשימה, גם הוא כבר לא חשוד לסופרסטאריות בעתיד הקרוב, למרות שפעם חשבו שאולי. אבל הוא הפך להיות סמול פורוורד תורם עם יכולות מגוונות בכל צדדי המגרש, גם אם בעיקר בהתקפה. הוא רול פלייר שתמיד יהיה רול פלייר, אבל גם כשחקן המוביל של הקבוצה הוא היה בסדר השנה. מה שכן, בוסטון בהחלט היתה קצת פחות בסדר, ואין ספק שכשחקן מוביל הוא לא יכול להוביל קבוצה להרבה יותר מאשר 20-30 נצחונות גג. אבל הוא עדיין צעיר, עדיין מוכשר, עדיין מסוגל לקלוע מכל בלטה על המגרש ויש לו חדירה טובה למדי. עדיין שחקן די חכם שלא עושה המון טעויות, גם אם לעיתים קרובות סובל מאנמיות. נראה, אולי יום אחד הוא עוד יחבור, הפעם כווטרן ל"אוקלהומה" החדשה. מה שבטוח, הרבה מאד צריך לקרות כדי שזה יהיה בבוסטון
סטטיסטיקות: 82 משחקים מלאים, 16.9 נקודות, 4.6 ריב', 1.7 אס', 1.6 שלשות ב 34 אחוזים.
13. גורדון הייוורד –
אחד מאבות הטיפוס לדמות הלבן החדש בליגה. שחקן שאמנם חי על התנועה בלי הכדור אבל גם מסוגל לחדור כשצריך, מתבסס הרבה על האיום שלו מהשלוש (שהוא לא תמיד מוצדק) שגם מאפשר לו לבצע את אותה חדירה. אול-אראונדר שחי מהתנועה. פיזי יחסית, די והותר אתלטי בשביל הליגה, וורסיטלי. כמו פארסונס או גאלינרי, יש גם את היוורד, קצת נמוך מהם, ולדעתי גם קצת פחות מוכשר מהם, ועדיין מספיק בשביל לקבל חוזה מקסימום (או קרוב לזה, לא זוכר בדיוק). הבעיה היא שלמרות שיוטה השנה קיבלה הרבה הייפ בגלל גארדים עם יותר מדי הייפ וגבוהים עם יותר מדי הייפ, ולמרות שהוא היה באמצע, רק בעונתו הרביעית בליגה, ועדיין הכאילו ווטרן שאמור לחבר את הכל, אחרי שג'פרסון עזב, האמת היא שהוא לא ממש הצליח. זה לא לגמרי היה באשמתו, ההייפ של חבר'ה כמו קאנטר או ברק לא באמת מוצדק, והיה לו פשוט יותר מדי על הכתפיים. אז הוא שיחק המון ותרם המון, אבל הוא לא מספיק טוב בשביל להוביל את חבורת ההייפ הבינונית הזאת להרבה. הוא קצת כמו ג'ף גרין, האיש שמדורג ישר מתחתיו. שניהם סמול פורוורדים, וורסיטליים, עם המון איכויות ויכולות לקלוע מבפנים ומבחוץ. אחלה שחקנים, אבל לא מסוגלים כשחקנים מובילים להוביל קבוצה טובה. עם כל הכבוד.
סטטיסטיקות: 77 משחקים, 16.2 נקודות, 5.1 ריב', 5.2 אס'. 1.4 חטיפות, 1.1 שלשות ב 30 אחוז (התדרדרות רצינית מה 1.4 שלשות ב 41.5 % מהעונה הקודמת)
12. לוואל דנג
יא-אללה איזו הזדמנות פז יש לאיש הזה לקנות את עולמו. רק שסביר להניח שהוא לא יצליח. מיאמי עשתה הכל נכון השנה חוץ מאשר להשאיר את לברון. היא הצליחה להשאיר את בוש ואת וויד אבל בעיקר היא הצליחה להביא את לוואל דנג, סמול פורוורד פיזי וחזק כמעט כמו זה שהוא מחליף, רק הרבה פחות מוכשר. אם איכשהו הכל יתחבר ודנג יצליח להשכיח קצת את לברון ולעבור לפחות סיבוב במזרח ואולי אפילו יותר, הוא עוד יקנה לעצמו בצדק דף בספרי ההיסטוריה. אישית, אני לא חושב שהוא יצליח, ושאם מישהו יוביל את מיאמי זה רק ווייד או אף אחד. אציין גם שדנג הוא אחד הפחות מעניינים בשחקנים שאי פעם ראיתי משחק, פשוט אין בו שום דבר מרתק. כן, הוא יודע לקלוע מרחוק, ומחצי מרחק. הוא יודע לנצל את הגוף הגדול גם בשביל לקלוע מבפנים, הוא קבוצתי, ושחקן הגנה טוב מאד והכל אצלו חביב ופרווה שכזה. והכל גם נראה אצלו כאילו הוא נעשה במין חצי הילוך פחות, איטי, אבל גם חזק ויעיל. אפקטיבי אבל גם קצת אנמי, ובעיקר אף פעם אף פעם לא מבריק. שנה שעברה הוא לא הצליח לשפר את קליבלנד כשהוא הגיע אליה אחרי עונות רבות בשיקגו ולמעשה פשוט לא נראה בה טוב לצידם של השותפים החדשים של לברון, וויטרס ואירווינג, אבל השנה, השנה זאת ההזדמנות האמיתית עבורו. אני מהמר נגדו.
סטטיסטיקות: 63 משחקים, 16 נקודות (אבל רק 14.3 במדי קליבלנד), 5.7 ריב', 2.9 אס'
11. אנדרה איגודלה –
יש מצב שהוא השחקן שקולע הכי מעט מכל ה 75 שחקנים ברשימות ה-15 שלי. אבל אני אוהב את האיש הזה שרק מידרדר התקפית מעונה לעונה. זה די מדהים, אבל עד כמה שהוא מידרדר התקפית כך הוא משתפר יותר כדבק קבוצתי וכאחלה שחקן, דבר שהוא תמיד היה. נבחר באותו דראפט של דנג (2004) שני מקומות מאחוריו, ועדיין לא ברור למי מהם היתה הקריירה הטובה יותר. איגודלה בכל מקרה הוא כאמור שחקן של דבק, למרות חבר'ה כמו קליי תומפסון, אין ספק ששחקן ההגנה הטוב ביותר של הווריורס זה הוא, יחד עם קארי הוא גם מנהל את המשחק של הקבוצה, מאט קצת את הקצב המטורף של סטף קארי כשצריך. וכן, גם יודע לקלוע כשממש צריך, למרות שהוא מעדיף שלא. אבל את מה שהוא לא קולע, לפחות הוא עושה באחוזים מצוינים. אמרתי כבר ואומר זאת שוב, אני בעד הווריורס, הם הקבוצה שהכי מעניינת אותי בליגה, ואיגודלה הוא אחת הסיבות. הווטרן בין כל הילדים (לפחות בעמדות האחוריות) האיש שסומכים עליו להיות הסטופר האחרון כשקליי לא מספיק, אם הוא רק יחזור לקלוע בדאבל פיגרים (או אולי קצת יותר) ויפסיק להיות כל כך אנמי במשחק ההתקפה, לווריורס יהיה סיכוי של ממש. אם כי האמת היא שהיא תלויה הרבה יותר בבוגוט מאשר בו. אולי קצת הגזמתי כששמתי אותו במקום ה-11 אבל זה לא כאילו שהתחרות כל כך מבריקה, אז שיהיה.
סטטיסטיקות: 63 משחקים, 9.3 נקודות, 4.7 ריב', 4.2 אס', 1.5 חטיפות, 48 אחוזים מהשדה.
10. פול פירס
זקן זקן אבל עדיין הקלאץ' שעזר לנטס לעבור את הרפטורס בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לא שזה עזר להם יותר מדי אחר כך. תכל'ס, הבחור הזה בסוף הקריירה, אבל יפה לראות שאפילו שהוא איבד צעד כבר לפני חמש שנים בערך, ועוד צעד בשנתיים האחרונות, הוא עדיין חכם מספיק, קולע מספיק ובעיקר ברגעים ממש כואבים (אבל אף פעם לא יפה מספיק) בשביל להיות הגו-טו שחקן בקבוצת פלייאוף (גם אם במזרח, ל"ע). את טרבור אריזה אמנם השארתי ס"מ מתחת לרשימת ה -15 כאן, אבל גם בגלל שהיא מתבסס על שנה שעברה (ועל שנים קודמות) בעיקר, ואני לא בטוח שפול פירס יכול לתת יותר ממנו לוושינגטון, קבוצתו החדשה. אז נכון שהוא מגיע לקבוצה צעירה ויצטרך למנטר את ג'ון וול ואת בראדלי ביל (ואולי אפילו את אוטו פורטר) אבל בסופו של דבר, באיזשהו שלב גם הבלתי נגמרות שלו תיגמר בדיוק כפי שהיא נגמרת לכולם. ושנה שעברה, בחלקים נרחבים יותר מדי מהשנה זה היה נראה שזהו, נגמר. הוא אמנם עדיין היה שחקן חמישייה, אבל שיחק דקות מוגבלות ונתן מדי פעם גם המון תפוקה מוגבלת. השנה וושינגטון תצטרך אותו אם היא תרצה להתקדם עוד צעד ולהתבסס כצעירה הטובה במזרח לפני קבוצות כמו טורונטו, שארלוט וניו אורלינס. דאבל פיגר אני חושב שעדיין יש לו, השאלה היא רק על חשבון מה, והשאלה היותר גדולה היא – האם הוא יודע לחנך, כי אם כן, לוושינגטון תהיה אחלה עונה. מול דנג הימרתי שלא, אבל אני נוטה להמר דווקא בעד פירס.
סטטיסטיקות: 75 משחקים, 13.5 נקודות, 4.6 ריב', 1.5 שלשות ב 37 אחוזים.
9. ניקולה באטום
יש לי תחושה עמומה שאנשים כאן יחשבו שדירגתי אותו נמוך מדי, ויתכן שאכן כך. אבל כאמור, אני מתבסס בעיקר על השנה האחרונה אבל לא רק, ויש פשוט שחקנים שעשו קצת יותר בעבר הלא מאד רחוק גם אם בשנה האחרונה באטום עקף אותם. כמו כן, יש לי בעיה לתת יורת מדי דירוגים גבוהים לקבוצה שתכל'ס הובסה בסיבוב השני במערב כשהוא ללא ספק לא אחד משני השחקנים המובילים שלה. ועדיין, סמול פורוורד תשיעי בעולם זה יפה. אחרי חבר'ה כמו ג'לאבל ופייטרוס שהמציאו את עמדת הסמול פורוורד הצרפתי המאד הגנתי, בא באטום ושיכלל אותה לגמרי, הוא שחקן התקפה טוב מהם ובטח ששחקן הגנה טוב מהם. ובעיקר הוא סוג של דבק קבוצתי, בקבוצה שאמנם לא סובלת מעודף אגו, ועדיין. הוא אולי לא שחקן ההתקפה הכי מלוטש בהיסטוריה ולמרות האתלטיות ויכולות החדירה הבאמת מרשימות וארוכות שלו, תכל'ס מתבסס קצת יותר מדי על היכולת שלו לזרוק מהשלוש בקבוצה שגם כך זה אחד הטיקטים המרכזיים שלה. ובכל זאת, לא על הקליעה שלו מתבססת הקבוצה הזאת. היא מתבססת על ההגנה המדהימה שלו, ועל כך שהוא גם אחד משחקני הדבק הטובים בעולם היום. אול אראונדר עם יכולות מרשימות מאד בריבאונד ומרשימות לא פחות כסוג של מנהל משחק לצידו של לילארד, ואולי אף יותר ממנו. האיגודלה של פורטלנד אמנם, אבל בלי עוד קצת סטרץ' הגנתי מהאחרים, היא תיכנע שוב בסיבובים המוקדמים של הפלייאוף וזה קצת חבל.
סטטיסטיקות: 82 משחקים מלאים, 13 נקודות, 7.5 ריב', 5.1 אס', 0.7 חסימות, 1.8 שלשות ב 36 אחוזים ואפילו 80 אחוז נאים מהעונשין.
8. ג'וש סמית'
נכון, באטום היה הרבה יותר טוב מג'וש סמית' העונה, וג'וש סמית' נכשל לגמרי בדטרויט בינתיים אבל מה – בסופו של דבר, הקרדיטים של סמית', די צעיר עדיין, גדולים בהרבה מאלו של באטום עד היום ולכן הוא מדורג מעליו. בכלל סמית' הוא שחקן שתמיד אהבתי, איש גדול עם נוכחות של הגדולים מכולם. גוף גדול וחזק. שוב, ג'וש סמית' נכשל השנה, הוא הגיע לקבוצה יחד עם עוד שני גבוהים מבטיחים וחבורה של גארדים לא רעים, והקבוצה הזאת לא עשתה כלום. אבל הוא בן 28 ושום דבר לא ייקח את העובדה שיחד עם ג'ו ג'ו הוא הוביל את אטלנטה לכמה וכמה שנים מאד נחמדות בצמרת המזרח. לא שצמרת המזרח היא דבר כל כך סקסי, ועדיין. סמית' הוא לגמרי שילוב של אנטואן ווקר ואנדרי קירילנקו. שילוב מוצלח של 5X5 שכזה. אחד שיודע גם לחטוף, גם לחסום, גם לשמור גם למסור מסירות בלתי אפשריות, גם לקחת ריבאונדים, גם לקלוע מקרוב תוך ניצול כוח עודף וגם לקלוע מרחוק תוך ניצול העובדה שהוא בכל זאת יודע לקלוע גם מרחוק. אבל כמו אנטואן ווקר לפניו גם הוא איש ללא רסן, שלוקח זריקות מטומטמות, שמוסר מסירות מטומטמות ושבאופן כללי עושה לפעמים דברים מטומטמים. כשזה עובד, זה מרהיב כי הכשרון שם לגמרי, כשזה לא עובד זה דבילי. השנה בדטרויט זה לא כל כך עבד. חבל. אבל הוא בן 28 ואני לא הולך להספיד אותו, וכאמור בקריירה הוא עשה יותר מבאטום אז הוא לפניו, בטח בגיל 28.
סטטיסטיקות:77 משחקים, 16.4 נקודות, 6.8 ריב', 3.3 אס', 1.4 חט', 1.4 חס'. נראה מה יהיה בעתיד, אבל אני עדיין חושב שהוא יכול להיות שחקן גדול בקבוצה נפלאה. עוד חזון למועד.
7. רודי גיי
שחקן מושלם על הנייר, מה לעשות. בדיוק בגובה המתאים. אתלטי נורא. אבל כזה שהאתלטיות לא מפריעה לו לקלוע מכל טווח. שיחק כבר בקבוצות שלפחות על הנייר, היו קבוצות מאד קבוצתיות (ממפיס, כמובן) והוביל אותן בקליעות וכאלה. יודע לקלוע מהשלוש, יודע לחדור, יודע לעשות כל מה שסמול פורוורד קלאסי כמו פירס למשל, יודע לעשות, אבל בדרך כלל קצת יותר מהיר. הבעיה היא שהוא כבר שמונה שנים בליגה, ועדיין לא הוכיח שהוא יכול להוביל קבוצה לפלייאוף. מצד שני, מה רע? הוא שמונה שנים בליגה, רובן כשחקן המוביל בקבוצה שלו, ובכולן הוא הוכיח שהוא אולי לא יכול לקחת את הקבוצות רחוק מדי, אבל הוא יכול לקחת אותן רחוק מספיק על סף הפלייאוף או לסיבוב הראשון יחד עם עוד מישהו. משהו שג'ף גרין, היווורד או באטום למשל לא עשו, וכנראה שגם לא יעשו. ובעיקר בגלל שפשוט היכולות ההתקפיות שלו קצת יותר נעלות משלהם. למעשה, היכולות ההתקפיות שלו היו יכולות להיות מהטובות בליגה, אם הן היו קונסטינטיות יותר/ הוא מסוגל לקלוע 20 נקודות בקבוצת סיבוב שני במערב, וגם בקבוצה מחורבנת כמו סקרמנטו השנה וזה לא משנה לו בכלל, אבל זה גם מעלה בספק את היכולות שלו לעשות משהו אמיתי. והגיע הזמן שהוא יצבור את הנקודות שלו גם בקבוצה שאשכרה מצליחה. אני רק לא בטוח שזה יכול לקרות.
סטטיסטיקות: 73 משחקים, 20 נקודות, 6 ריבאונדים. 2.9 אס', 1.4 חט', 45 אחוז מהשדה עם שלשה למשחק ב 34 אחוז. ורסיטלי אך לא גדול. או שאולי פשוט לא היתה לו הזדמנות.
6. צ'נדלר פרסונס
כבר דיברתי על הייוורד בתור האבטיפוס של הלבן החדש, אבל האמת היא שפרסונס שיכלל את זה עוד יותר. גבוה יחסית, אבל גם מאד נייד, בטח יחסית לגובה, זריקה מצוינת ומהירה מכל טווח , בטח ובטח לגובה שלו. משחק מצוין בלי כדור, שמאפיין כאמור את הלבנים של הדור החדש. בכלל בעיניי, פרסונס הוא אחד מהטובים בעולם היום ללא כדור, פשוט שחקן התקפי קבוצתי מופלא. החסרונות? עדיין בצד ההגנתי, עדיין חסר קצת בצד הדריבל בשביל להפוך את עצמו לאיום התקפי ברמות הכי גבוהות שיש. השנה בדאלאס יהיה מאד מעניין לראות אותו לצד נוביצקי המזדקן במהירות. אישית, התחושה שלי היא שהמון תלוי באליס, אבל אם הוא יידע לחלוק את הכדורים במקום הנכון, אז דווקא פרסונס אמור להיות האיש המרכזי של המאבריקס רגע לפני הפרישה של הגרמני. לא יודע אם זה יהיה, אבל נראה לי שכך הם מתכננים שיהיה. אבל הכל כאמור תלוי בתנועה ללא כדור ובכך שקלדון ואליס יחלקו המון פוזיציות של אינטליגנציה בשביל שהכדורים האלה ייתרחשו. מה באמת יהיה? נראה.
סטטיסטיקות: 74 משחקים (כולם בחמישייה), 16.6 נקודות, 5.5 ריב', 4 אס', 1.8 שלשות ב 37 אחוז ובעיקר הבטחה מאד גדולה לעתיד.
5. קאווי לאונרד
מבחינתי זו קפיצה אחת ברמה, למרות שזו עדיין לא הרמה של הגדולים באמת. קאווי היה ה MVP המאד מוצדק של הפלייאוף בעונה האחרונה, ואני מקווה שהוא רק ישתפר בהמשך. הבעיה עם קאווי היא לא רק בסוג של אנמיות שלו אלא גם בכך שהוא פשוט צנוע מדי, טוב לו עם מה שהוא ועם מי שהוא, טוב לי עם מה שהוא תורם. ואני פשוט לא בטוח שהוא רוצה להיות סופרסטאר. וחבל, כי הוא יכול להיות. קלעי מצוין במיוחד אם משאירים אותו פנוי, ועושים את זה לא מעט בקבוצה של סן אנטוניו עם כל האיומים האחרים. אבל הוא גם אחד האתלטים במשחק, איש ארוך שיודע לחדור ולקלוע עם כל האורך שלו, משל היה ניקולה באטום. באופן כללי הוא אחלה שחקן התקפה, שאני רואה בקלות קולע 20 נקודות בעוד קבוצה סתמית בנ.ב.א. ההבדל הוא שהוא כנראה גם שחקן ההגנה הגדול ביותר בעמדות הגארד והפורוורד מאז סקוטי פיפן. עם כל הכבוד לרון ארטסט ולברוס בוואן הוא פשוט טוב מהם. למה? כי הוא הצליח להצר את צעדיו של הגדול מכולם, אחד לברון ג'יימס. הוא מהיר כמעט כמוהו, אתלט כמעט כמוהו, חזק כמעט כמוהו, גבוה כמעט כמוהו, קופץ כמעט כמוהו. הוא שחקן ההגנה המשולם על שני הסופרסטארים הגדולים של דורנו (לברון ודוראנט) וזה כשלעצמו מקנה לו מקום של כבוד כאחד מהסמולים הטובים ביקום. אם נוסיף לכך את העובדה שגם היכולות ההתקפיות שלו לא רעות בכלל, אנחנו מקבלים פיפן משופר. לפחות. אני מת לראות איך הוא יוביל קבוצה, וזה יקרה מן הסתם עוד לא המון זמן, אולי אפילו עוד השנה
סטטיסטיקות: 66 משחקים, 12.8 נקודות, 6.2 ריב', 2 אסיסטים, 1.7 חטיפות (עשירי בליגה), שלשה ב 38 אחוז, ובאופן כללי 52 אחוז מהשדה וכאמור התעלות מבריקה בפלייאוף עם 14.3 נקודות, 6.7 ריב, 1.7 אס' וחט', והתעלות הגנתית על השחקן הטוב בעולם. יופי לו. יופי של שחקן. סופרסטאר.
4. פול ג'ורג':
התלבטתי אם לשים את הפצוע האנגלי לפני כרמלו או אחרי, ובסוף החלטתי שעם כל הכבוד לעונה הבאמת מצוינת שלו, כרמלו הוא לא.. אני רק לא בטוח אם זו לא הפציעה גורמת הקריירה (אולי)שהטתה אותי ואולי לא בצדק. בחלקים רבים של העונה הראה שאולי ללברון ולדרואנט יש תחרות של ממש על תואר הסמול פורוורד הטוב בעולם. דבר אחד בטוח, הוא אלגנטי גם מהראשון וגם מהשני. התנועות שלו פשוט פלואידיות יותר. לא שיש לו איזושהי תנועה שהיא בלתי ניתנת לעצירה, אפילו בשיאו לא היתה לו, אבל הוא מסוג לקלוע מכל טווח, לחדור עם תנועה לחצי מרחק ולקלוע, לחדור עד הסל ולקלוע. הוא מסוגל להיות פוינט גארד של ממש ( והוא היה כזה באינדיאנה, בטח יותר מג'ורג' היל וגם יותר מאשר סטיבנסון) ולעשות את זה במין אלגנטיות נונשלנטית מדהימה שכזו, הוא יודע לקלוע מרחוק ובמפנים, הוא יודע לנצל את הגוף שלו בהתקפה ובהגנה. ואכן, הגנה. סטיבנסון היה נראה כמו שחקן ההגנה של העונה לעיתים קרובות, וכשלא – זה היה פול ג'ורג' (למרות שבעיניי לפחות, לאונרד עקף את שניהם), ארוך, מהיר, תשומת לב אדירה לשומרים שלו, מסוגל להצר את צעדיהם של הגדולים ביותר. פשוט שחקן הגנה גדול, ושחקן התקפה נפלא ואלגנטי אך לעולם לא וירטואוזי, הוא לא קובי ולא טימאק, וגם מעולם לא יהיה. אבל זה הספיק להיות גדול מספיק, עד שהוא נפצע בהכנות לאולימפיאדה, ומה יהיה בעונה הבאה ובכלל? רק אלוהים יודע, אבל אני לא אופטימי, זאת היתה חתיכת פציעה, וקשה לי מאד להאמין שנראה אותו בצמרת הרשימה גם בעונה הבאה או כמובן בזאת שאחריה.
סטטיסטיקות: 80 משחקים (נראה מה יהיה בעונה הבאה), 21.7 נקודות (12 בליגה), 6.8 ריב', 3.5 אס', 1.9 חט' (חמישי בליגה), 2.3 שלשות ב 36 אחוז מרשימים. ובעיקר המון קלאסה ואלגנטיות.
3. כרמלו אנטוני
והנה הסיבה שבגללה מלו מדורג לפני ג'ורג' עוד לפני הפציעה. מלו לדעתי הוא שחקן מהסוג של צ'ארלס בארקלי בעבר, יכול להיכשל כמובן, אבל גם יכול פוטנציאלית להוביל קבוצה עד לאליפות הנכספת. פול ג'ורג' לא. מלו פשוט שחקן התקפי מוכשר יותר, והאמת היא שגם כריבאונדר וכשחקן התקפה פיזי מתחת לסל הוא פשוט יותר טוב מג'ורג'. מלו הוא שחקן שמסוגל לקלוע מכל טווח ובקלות, קצת כבד אולי אבל מנצל את החוזק שלו בשביל לעלות חזק לג'אמפ ולפעמים אפילו בחדירה מול כל שומר ובקלות. אפילו השומרים הטובים בעולם (ג'ורג', לברון) לא באמת מסוגלים לשמור עליו כשהוא רוצה לקלוע, כי יש לו את כל הארסנל. הבעיה היא שלמרות ההצלחה שלו בעונת 12-13 העובדה היא שהוא והניקס נכשלו בעונה האחרונה. אולי בגלל שפתאום האופציה השניה, ע"ע ג'יי. אר. סמית' די נעלמה, אולי בגלל שהוא היה מוקף בקונוסים, שבמקרה הטוב יודעים לשחק הגנה ובמקרה הגרוע גם זה לא, ואולי זה גם היה קצת באשמתו. אבל האמת היא שהוא באמת ניסה לעשות את הכל, נלחם על הקרשים, נלחם על הנקודות, קלע וקלע, וקלע וקלע, אבל זה פשוט לא הספיק עם כל הבינוניות של הניקס. אני הייתי די עצוב כשהוא חתם שוב עם כל הבינוניות הזו, אבל זו הניקס, הקבוצה שלצד הסלטיקס והלייקרס, היא הגדולה מכולם, ואני לפחות, לא כל כך אתפלא, אם הוא בכל זאת יצליח... אולי לא השנה או בשנה אחר כך, אבל בחמש השנים הקרובות, להוביל את הפרנצזייז הגדול הזה לאליפות עם כל הכלים שיש לו.
סטטיסטיקות:
77 משחקים, 27.4 נקודות (שני בליגה) 8.1 ריב', 3.1 אס', 2.2 שלשות למשחק בארבעים אחוז, כשבסך הכל אחוז הקליעה שלו הוא 45 אחוז. מצטער, אבל האיש הוא סופרסטאר ברמה מתחת לגדולים של ממש, ועדיין. שחקן שיכול לקחת אליפות בסיטואציה הנכונה, נראה אם תהיה.
2. קווין דוראנט:
יאללה, קיבלתם את התשובה שלכם. ה MVP עם הנאום המרגש הוא רק במקום השני אצלי, לעומת לברון במקום הראשון (אלא אם כן תהיה הפתעה רבתי. אה אה אה אה. טוב לא) הנה ההבדל בין דוראנט ללברון כפי שכתבתי בעבר וכפי שאכתוב שוב. בעוד שאני תכל'ס לא ממש אוהב אף אחד מהשניים, את לברון אני די מעריך, את דוראנט אני פשוט לא. מדובר באחד מהטפשים שאי פעם שיחקו כדורסל, פשוט שחקן סתום בלי יכולת מינימלית לשחק בלי כדור. אממה – הוא משחרר כדור יותר מהיר מכולם פרט לסטף קארי, הוא גבוה יותר מכולם והוא קולע בקלות מכל טווח על המגרש. מה לעשות. יכול להיות שזה עוד יספיק לו לאליפות מתישהו, כי הכישרון נטו באמת גדול על כולם, אישית אני מקווה שלא. אבל כך או כך, כאמור הכישרון פשוט נעלה. אמרתי את זה בעמדת הפוינט ואומר זאת שוב, דוראנט לא צריך להיות האיש עם הכדור בידיים בקבוצה הזאת, ווסטברוק, אולי לא גאון הדור, אבל עדיין חכם יותר מדוראנט והוא האיש שצריך להיות עם הכדור, אבל הוא צריך לדעת למצוא את קווין ולעזור לו לקלוע את ה 35 נקודות שלו למשחק, כי כאן נמצא היתרון היחסי של אוקלהומה על קבוצה אחרת בעולם. וכמו שכתבתי במקום אחר כאן בפורום, דוראנט הוא השחקן היחיד מאז מייקל שלגמרי לא תלוי ביריב, ויכול תכל'ס לקלוע כמה שבא לו מול מי שבא לו מתי שבא לו.
אילו רק הוא היה יודע לשחק בלי כדור.
סטטיסטיקות: 81 משחקים,MVP . 32 נקודות (מלך הסלים) 7.4 ריב', 5.5 אס', 1.4 חט', 2.4 שלשות ב 39 אחוז ובכלל, אחוזים שמאד קרובים ל 50 (עבר) 40 (כמעט), 90 (גם כמעט). אין, שחקן על, אבל אדיוט. מה לעשות.
1. לברון ג'יימס
והנה השחקן הטוב בעולם, כמו דוראנט עוד שחקן שאני פשוט לא אוהב. מגושם במהלכיו, לא מעניין. מוכשר יותר משהוא טוב או חכם (למרות ששכל דווקא יש לו בניגוד לבחור מאוקלהומה), ועדיין השחקן הטוב בעולם בשנים האחרונות וקשה להתעלם מכך. לא מושלם, ללא ספק, יש לו ותמיד יהיו לו בעיות בקלאץ' וברגעי האמת למרות האליפויות שלו. הוא לעולם כבר לא יהיה שחקן עם הקילר אינסטינקט שהיה למישהו כמו ג'ורדן, זה מה יש. אבל הכשרון שלו מספיק והעובדה שהוא אולי לא ווינר עצום אבל גם לא לוזר עצום, מספיקים בשביל לשים אותו במקום של כבוד כאחד מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה, וכבר היום, כנראה, כסמול פורוורד הגדול מכולם. אני לא יודע אם שני גמרים ושתי אליפויות בארבע שנים במיאמי זו הצלחה, אני גם לא בטוח, אבל אני די בטוח שזה לא כשלון. זה בסדר כזה, משהו שהיית מצפה ממג'יק או מבירד בשנות השמונים או לכל הפחות לא פחות מכך. וזה גם בסדר. מה יהיה השנה בקליבלנד עוד נראה – אבל מדובר בחתיכת הרפתקה של ממש עם שחקנים שאם עוד ישתלבו ביחד עוד יכולים להוות אחת מהמענגות והטובות שבקבוצות ההיסטוריה. אני חושב שהוא כבר לעולם לא יהיה ג'ורדן, השאלה היא רק אם הוא יהיה סגנו. שתי אליפויות ישימו אותו שם, אבל אני בספק אם יש לו עוד שתי אליפויות בקנה.
אולי כן.
סטטיסטיקות: 77 משחקים, 27.1 נקודות (3 בליגה), 6.9 ריב', 6.3 אס' (10 בליגה), 1.6 חט' (18 בליגה, 1.5 שלשות ב 38 אחוז (שזה אגב, ממש ממש ממש לא רע בכל קנה מידה), והכי טוב – 57 אחוזים מדהימים מהשדה. וואו.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
