|
האמת האמת? לא כזו עמדה נוראית, בטח יותר טובה מאשר עמדת הפאוור פורוורד המזוויעה. כמעט לכל קבוצה יש לפחות סנטר אחד נורמלי. מה זה נורמלי? שחקן שקולע בדאבל פיגר או, אם לא, הוא שומר ממש טוב. קבוצה בלי אחד כזה היא קבוצה עם חיסרון די משמעותי (שלום שארלוט. מה קורה פניקס? ובעיקר... גולדן סטייט, נגמר הכסף?).
מצד שני, בכל העמדה הזאת כולה, יש רק כוכב אחד, וגם הוא מוכח רק ברמות הנמוכות. כל השאר הם או שחקנים שלעולם לא יהיו (ג'ורדן) או כאלה שאולי כן, אבל עדיין לא (טאונס, אמביד) או סתם שחקנים סולידיים. מדובר בעמדה שבה שחקן אחר שחקן הוא השחקן ה 3-4 בטיבו בקבוצה בערך. כמעט אף פעם לא יותר, בדרך כלל לא פחות. הבינוניות בהתגלמותה, אבל יש עומק בבינוניות אז נתחיל.
יצאו מהרשימה: מוזגוב, נרלנס נואל, רובין לופז ורוי היברט היו אזכורי כבוד והשנה מגיע להם פחות או מגיע לאחרים יותר.
צ'נדלר (12) ודאנקן (5) לא יהיו ברשימה, אחד גם לא יהיה באזכורי הכבוד. למרות שאני חייב לומר שאפילו באזכורי הכבוד לא הכנסתי כמה שחקנים לא רעים בכלל כמו הפלאמלי היותר מוכשר והלופז הפחות מוכשר.
אזכורי כבוד:
ההתקפיים:
אל ג'פרסון (שביעי שנה שעברה) – שיחק בשרלוט, ישחק באינדיאנה
הפציעות הגיעו, הגיל כבר לא שם, וממילא גם הדעיכה התחילה. אל ג'פרסון אף פעם לא היה בחור אתלטי במיוחד אבל הוא לפחות היה די עמיד ומאד יציב. אבל צריך להודות על האמת, הוא נראה די מבוגר (למרות שגיל 31 זה לא רע לסנטר). דווקא לא אתפלא אם הוא יחזור להיות סנטר על (לפני שנתיים הוביל כמעט לבד את שרלוט לפלייאוף) אבל סביר יותר שהוא יהיה גבוה שלישי התקפי באינדיאנה מצוינת. עדיין ותמיד אחד משחקני הפוסט האמיתיים הטובים בעולם
סטט': 47 משחקים בלבד (18 בלבד בחמישייה) – 12 נק', 6.4 ריב', 49 אחוז מהשדה
מרסין גורטאט –(HM גם שנה שעברה) וושינגטון
כל שנה אני כותב עליו שהוא נראה יותר מאיים ממה שהוא באמת, וזה נכון. שחקן הגנה בינוני ושחקן התקפה עם טאץ' לא רע, אבל לא כזה שאפשר להסתמך עליו. עושה את השטיק שלו כבר שנים בוושינגטון וגם ימשיך השנה. ריבאונדר טוב, קלעי סביר, לא נגר, לא כוכב, סתם עם זקן.
סטט': 13.5 נק', 9.9 ריב' (11-12 בליגה, עם קווין לאב), 1.4 אס', 1.3 חס', 57 אחוז מעולים מהשדה (5 בליגה)
גרג מונרו – מילווקי
כמו החבר'ה לפניו, גם הוא שחקן התקפה מעולה. מסתמך בעיקר על כוח ועל טאץ' טוב מתחת לסל בשביל לקלוע הרבה נקודות ואת זה הוא עשה בכל קבוצה שהוא היה. אבל השנה האחרונה במילווקי הוכיחה שהוא בעייתי מאד - הוא איטי, הוא לא שומר, הוא לא משתלב בשטף הקבוצתי בהתקפה, ולא יכול להשתלב בהגנה. שחקן כדורסל של פעם בעולם מודרני
סטט': 15.3 נק', 8.8 ריב' (20 בליגה), 2.3 אס', 52 אחוזים מהשדה (11 בליגה).
ג'אליל אוקפור - פילי
גם הוא חלק מעדת השחקנים שבעיקר טובים בהתקפה. יופי של מהלכים בפוסט, בעיניי מהטובים בליגה וכשחקן פוסט הוא טוב יותר מאשר הרוקי ההרבה יותר מוערך ממנו – קרל אנתוני טאונס. יש לו טאץ' נדיר, אבל אם הוא לא ילמד לשחק הגנה הוא יהיה גרג מונרו 2.0. ואם הוא לא ילמד להפסיק להסתבך על המשטרה ועם הקבוצה הוא יהיה גילברט ארנס 2.0. לא נראה לי שהוא רוצה להיות שילוב של מונרו וארנס. אבל הוא צעיר ומוכשר ויכול לתפוס את עצמו ובהחלט לעלות בדירוג. יסבול מעומק בלתי נסבל בדיוק על העמדות שלו בפילי.
סטט': 53 משחקים בלבד, 17.5 נק', 7 ריב', 1.2 חס', 51 אחוז מהשדה.
ההגנתיים:
ג'ואקים נואה – (9 שנה שעברה) עבר משיקגו לניו יורק
לפני שנתיים הוא דורג אצלי לא פחות מאשר במקום הראשון בין הסנטרים. ואחת הסיבות בגללה אני מאמין בניקס השנה היא בגללו, אני חושב שבשיאו הוא נכס עצוום. הדריימונד גרין של הסנטרים. ריבאונדר מעולה, שומר נפלא ובעיקר שחקן קבוצתי נהדר שהוא לגמרי לגמרי פוינט סנטר מושלם. תמיד היתה לו את הבעיה הקטנה של חוסר ידיעה איך להכניס את העור לסל, אבל בקטנה. המהלכים שלו היו שווים לקבוצה 15 נקודות שלא נראו בסטט', ובקלות. הבעיה היא שהוא פציע מאד ויתכן ואיבד את כל היכולות. אי אפשר לדרג אותו ברשימה הקבועה, אבל אפשר בהחלט להיות אופטימי באם הבחור בן ה 31 יחזור לעצמו.
סטט': 29 משחקים בלבד (רובם מהספסל) 4.3 נק', 8.8 ריב', 3.8 אס', 1.8 חס'. 39 אחוז מהשדה....
טריסטן תומפסון – קליבלנד
דווקא התלבטתי אם להכניס אותו לרשימה העיקרית, אבל למרות שהוא כן יודע לקלוע את כדורי הזבל, והוא ריבאונדר מעולה, הוא בסופו של דבר נגר, ויש 15 סנטרים טובים ממנו השנה. כשחקן הגנה הוא טוב אך לא מעולה (8 כזה) והוא לא יודע לחסום, כשחקן התקפה הוא כאמור קצת כמו עוף טורף, חי על שאריות. מתאים בול לדינמיקה של האלופה שבאמת לא צריכה ממנו הרבה יותר מזה.
סטט': 82 משחקים אבל רק 34 בחמישייה. 7.8 נק', 9 ריב' (16-18 בליגה, עם מילסאפ ות'אד יאנג), 59 אחוז מצוינים (ובאופן כללי יעיל בטירוף, 94 אחוז מהזריקות שלו הן מתחת לסל)
סטיבן אדמס – אוקלהומה
אדמס אמנם שיפר מעט את האינסטינקטים שלו השנה ואת היכולת שלו בלי כדור. אין לו עדיין מוב התקפי של ממש למרות כל הגודל שלו. ובכל זאת, שני מאמני כדורסל העדיפו אותו על מכונת הסטטיסטיקה שהיא אנס קאנטר אז כנראה שיש דברים בגו. הוא כן שחקן הגנה מעולה, אפילו במשימות על גארדים. הרגליים שלו זזות היטב. הוא לא חור שחור התקפי מוחלט וכן יקלע פה ושם כשצריך ובעיקר באחוזים מעולים מתחת לסל. הוא לא עושה שום דבר שהוא לא יודע לעשות (16 זריקות כל העונה מחצי מרחק, 0 זריקות מהשלוש). ואולי חשוב מכל – הוא שחקן שחי את המשחק, אנרגטי, ועם המון תשוקה מדביקה. קצת מטורף אבל זה חלק מהעניין.
סטט': 80 משחקים, כולם בחמישייה. 8 נק', 6.7 ריב'. 1.1 חס'. 61 - אחוז שדה מדהים.
רודי גובר (HM גם שנה שעברה) - יוטה
עוד אחד שמפספס את הרשימה העיקרית על הקשקש ולא בטוח שבצדק. אין לו התקפה שהיא לא דאנק. רזה מדי גם בשביל לעשות פוסט אפ יעיל, וחי מזבל ומקצת פיקנרול. אבל שחקן הגנה משובח גם ברמה האישית, אבל בעיקר ברמה הקבוצתית כאחד החוסמים הטובים בליגה. מאד יעיל, לא אגואיסט, עושה רק את מה שהוא יודע ויהיה אחד הסיבות המרכזיות לכך שיוטה בעיניי תקבל ביתיות בסיבוב הראשון של הפלייאוף. הסיבה המרכזית לכך שהוא לא ברשימה העיקרית, היא שהוא קצת נפצע יותר מדי, מה שלא מפתיע אצל אטריה כמוהו.
סטט': רק 61 משחקים שנה שעברה, 9.1 נק', 11 ריב' (6-7 בליגה , עם פאו גאסול), 1.5 אס', 2.2 חס' (3 בליגה), 56 אחוז מהשדה.
ג'ואל אמביד – פילדלפיה
קשה מאד לדעת מה יהיה איתו למרות שנראה שהאוריינטציה של מי שנבחר במקום השלישי בדראפט לפני שנתיים תהיה הגנתית. הישוו אותו לאולג'ואן וממעט הקטעים שראיתי מהקולג'ים, יש דברים בגו. אבל אחרי שנתיים בחוץ יש לו המון המון מה להוכיח. לכו תדעו, אולי הוא עוד יהיה בצמרת הרשימה הזאת בשנה הבאה? למרות שסביר יותר להניח שמדובר בגרג אודן 2.0
ועוד אחד מיוחד
טים דאנקן – (5 שנה שעברה) פרש אחרי 19 עונות בספרס
את קובי הכנסתי לרשימה העיקרית, וזה רק הוגן שאת טים דאנקן אכניס לפחות ברשימת הכבוד. הפאוור הגדול בהיסטוריה פורש כסנטר. השנה הוא בהחלט היה איטי יותר ואתלטי הרבה פחות (ועדיין טופ 20 כסנטר, בניגוד לגארנט נניח). פתאום הוא כבר לא הצליח לסיים את הפיקנרולים שלו או לקחת את השומר שלו לסל והוא נראה חסר אונים לגמרי מול אדמס ואיבקה בחצי גמר המערב. לפני שנתיים עדיין היה אחד מ5 הגבוהים הטובים בעולם, אבל בגילו הכל נגמר. החוויה היתה מדהימה. שלום ותודה.
סטט': 61 משחקים, 8.6 נק', 7.3 ריב', 2.7 אס', 1.5 חס'. 49 אחוז מהשדה
ולרשימה העיקרית:
15. אנס קאנטר – (15 גם שנה שעברה) אוקלהומה
שחקן עם טאץ' אמיתי. אם היו משחקים כדורסל רק בצד ההתקפי של המגרש, האיש הזה היה כוכב, פיקנרולר מצוין, משחק פוסט סביר ובעיקר המון יכולת התמצאות מתחת לסל, במשהו שלפעמים מזכיר לי את ליאור אליהו בשיאו. תסתכלו על המספרים למטה, הוא עושה אותם ב 21 דקות. (כלומר ב 36 דקות המספרים שלו היו מספרים של קאזינס או דראמונד – 22 נק' ו 14 ריב' למשחק או במילים אחרות טופ 10 בקלעים, וטופ 2 בריבאונדים בליגה. עד כדי כך) מצד שני, יש סיבה בגללה הוא בספסל תמיד ושבגללה הוא משחק רק 21 דקות– ההגנה שלו גם ביום טוב, מבישה למדי. מדהים איך לשחקן יכולה להיות כל כך הרבה אינטליגנציה בהתקפה וכל כך מעט בהגנה. ההארדן של הסנטרים.
בסופו של דבר, שני מאמנים העדיפו את אדמס עליו. דבר שבא לידי ביטוי לא רק בכך שאדמס בחמישייה וקאנטר עולה מהספסל, ולא רק בכך שאדמס משחק 4.5 דקות יותר למשחק, אלא גם בגלל שבפלייאוף ההבדלים באים אפילו לידי ביטוי גדול יותר. אבל אני מצטער, אני לא יכול לשים מישהו עם מספרים כאלה לא ברשימה העיקרית. ההתקפה של דוראנט הלכה השנה מאוקלהומה לאוקלנד, והמספרים של קאנטר כנראה יקפצו עוד יותר. הנה העניין – עד השנה אוקלהומה לא היתה צריכה את ההתקפה שלו, פרט לזמן ספסל, בגלל שהיו לה שניים מהסקוררים הגדולים ביותר בליגה. השנה היא כן צריכה אותו, ולא אתפלא אם זה יכניס אותו לרשימה ואם המספרים שלו יעלו ב 30 אחוז בכל קטגוריה. נראה.
סטט': 82 משחקים בהם עלה רק פעם אחת בחמישייה. 12.7 נק', 8.1 ריב',חור שחור באסיסטים ובמדדים הגנתיים. 58 אחוז נהדרים מהשדה (4 בליגה) וזה לשחקן שזורק הרבה מחצי מרחק! תכל'ס, הסטט' שלו מטורפת לגמרי.
14. ניקולה ג'וקיץ' - מתחיל שנה שניה בדנבר
כתבתי בעבר אבל אני באמת מאד מחזיק מהבחור הזה שמחזיק סט כישורים נדיר למדי. קוראים לו ניקולה ולא בכדי, יש בו דברים שמזכירים מאד את ניקולה וויצ'יץ' אבל ג'וקיץ' טוב יותר, הוא חד יותר ובעיניי גם אלגנטי יותר מהסופרסטאר הקרואטי של מכבי. קודם כל ביכולת המסירה, ג'וקיץ' הוא מוסר עצום בעמדת הסנטר והוא יהיה אפילו טוב יותר. לא רק שמעניין אותו למסור ושהוא טוב בזה, הוא גם די מרהיב בזה. יש לו יכולת סבירה עם הגב לסל גם בגילו הצעיר ועם פריים שעוד יכול להתפתח מעט ויש לו גם ידיים טובות לתפוס כדורים. הוא קולע היטב מכל טווח כולל מהשלוש (שם יש מקום לשיפור, אבל 33 אחוז לא רע לסנטר), ולמרות זאת הוא יודע שרוב הנקודות שלו צריכות לבוא מבפנים (70 אחוז מהזריקות). ברגע שיתחזק ויתבגר מעט הוא גם יהיה בלתי עציר בפוסט, מקום שכבר היום הוא לא רע בו בכלל.
לדנבר אין הווה אבל מכל השחקנים שלה יש שלושה שבולטים במיוחד. גאלינרי בגלל סט כישורים נדיר, בארטון בגלל תשוקה ואתלטיות וג'וקיץ' בגלל שמבחינת יסודות כדורסל הוא קרוב לשלמות. בעיניי, יש לו סיכוי טוב להיות אחד מהגבוהים הבכירים והחשובים של העשור הבא בנ.ב.א , ובניגוד לגאלינרי ובארטון, הרף שלו גבוה הרבה יותר. הוא יכול להיות סופרסטאר ועושה רושם שהראש שלו במקום הנכון. אני מאמין בו ודנבר, גם אם השנה לא תגיע לכלום צריכה להתחיל לחשוב על לבנות סביבו.
סטט': 22 דקות משחק בלבד, ב 80 משחקים (55 בחמישייה). 10 נק', 7 ריב', 2.4 אס', חטיפה ו 51 אחוז מהשדה.(18 בליגה לבחור הצעיר).
13. אנדרו בוגוט – (14 אשתקד) עבר מהווריורס לדאלאס
אז להגיד שפתאום מעניין אותו לקלוע? לא אגיד. להגיד שהוא לא נראה כמו אוסטרלי שיכור בן 50 שנמצא במגרש במקרה? לא אגיד. לומר שהוא השחקן הכי נייד בהיסטוריה ושהוא גורם לאולג'ואן להיראות כבד? את זה בטוח לא אגיד. אבל יש בבחור הזה משהו. וגם אם את הנקודות היחידות שהוא עושה, הוא עושה רק אם ממש צריך (ובדרך כלל לא ממש צריך בקבוצה בה משחקים הספלאש בראת'רס) אבל הוא עושה כמה וכמה דברים ברמה הכי גבוהה שיש בנ.ב.א – כסקרינר, אני חושב שהוא שני רק לטים דאנקן בעשור האחרון והסיבה שההתקפה של גולדן סטייט נעה כל כך יפה, היתה גם בגללו. כמוסר הוא עדיין מהטובים והמרהיבים שבין הסנטרים וחלק מובהק מהשטף ההתקפי של הווריורס ובעיקר כשחקן הגנה, למרות שהוא לא מתאים מול כל הרכב הוא עדיין אחד מהשחקנים שהכי מקשים על סנטרים גדולים מולם, מה גם שהוא גם בגילו וללא אתלטיות בכלל, חוסם טוב ומעלה.
אבל אולי מה שהכי מרשים, הוא שזאת השנה השלישית ברציפות בה הוא די בריא ומשחק כ-70 משחקים. אמנם נפצע וחבל מאד שכך בסדרת הגמר (אני מאמין שהתוצאה היתה הפוכה איתו) אבל כבר שיחק עם אוסטרליה באולימפיאדה ויהיה בריא גם שנה הבאה. מי שהיה אחד הפצועים הכי כרוניים בנ.ב.א פתאום מראה יציבות סבירה מאד בבריאות. השנה בדאלאס אין לו ספלאש בראת'רס והתחושה שלי היא שהוא יצטרך כן לנצל את הגוף הגדול שלו בשביל לקלוע קצת יותר, אבל קרלייל יכול להמשיך ולהשתתמש בו גם בתור סקרינר עצום ומוסר נפלא וכך או כך, הוא יהיה נדבך חשוב מאד ברצון של דאלאס להיות בפלייאוף (שם לדעתי הם יהיו מהמקום השמיני)
סטט': 70 משחקים (21 דקות למשחק), 5.4 נק', 7 ריב', 2.3 אס', 1.6 חס' (13 בליגה למרות דקות מוגבלות), 63 אחוז מהשדה.
12. ניקולה ווצ'ביץ' (10 שנה שעברה) – אורלנדו
הניקולה השני פה. ויש שיאמרו שנ. ג'וקיץ' צריך להסתכל על המספרים של נ. ווצ'ביץ' ולשאוף להיות כמוהו. אישית, אני מאמין שהכשרון והתקרה של ג'וקיץ' גבוהה יותר אפילו משמעותית (קלעי שלוש טוב יותר ומוסר טוב יותר למרות שלווצ'ביץ' לא חסר, ואולי גם שחקן פוסט מוכשר יותר) – אבל עוד לא, רק עוד שנתיים שלוש. כרגע ווצ'ביץ' הוא עדיין שחקן טוב יותר. שחקן המטרה המרכזי של אורלנדו ואחד הסנטרים ההתקפיים הטובים בעולם. בסדר מתחת לסל עם יכולת פוסט חביבה, אבל בעיקר קלעי עצום מחצי מרחק משם הוא זורק קצת יותר מחצי מהזריקות שלו וקולע אותם באחוז נפלא של 46%. לא שחקן פיזי, לא בהתקפה ולא בהגנה אבל כן שחקן שיודע לייצר נקודות, הרבה ומהר וגם למסור היטב. והשנה בלי אולדיפו (והאריס) התפקיד ההתקפי שלו רק יגדל. לא אתפלא אם הוא יעבור את ה 20 נקודות למשחק.
אך אליה וקוץ בה, ודווקא כשהוא נפצע שנה שעברה זה היה בולט במיוחד – אפילו סנטר זניח בליגה כמו דדמון, ייצב את ההגנה של אורלנדו כפי שווצ'ביץ' מעולם לא היה יכול כשהוא שיחק. ההגנה שלו שלא טובה בהרבה מזו של הטורקיי שבמקום ה-15 בהחלט נמצאת בעוכריו של הסנטר המאד מוכשר הזה. השנה הוא יהיה במבחן גדול, מצד אחד – נכון, אולדיפו הסקורר הלך ובלי ווצ'ביץ' לא ברור מי יקלע. אבל אורלנדו עמוקה מאד בקו הפנים, ודווקא עם שחקנים שההגנה היא הטיקט שלהם – ביומבו ואיבקה. אישית, אני מאמין שווצ'ביץ' ימשיך לשחקן הרבה ולבלוט כי אחרת אין לאורלנדו התקפה, אבל לא מן הנמנע שאורלנדו תרצה דווקא למצב את עצמה כקבוצת הגנה בולדוזרית, יש לה את הכלים לזה. ובמקרה הזה לווצ'ביץ' אין מקום.
סטט': 18.2 נק' (28 בליגה), 8.9 ריב' (ירידה משמעותית אחרי שתי עונות עם דאבל פיגר בתחום אבל 19 בליגה), 2.8 אס', 51 אחוז מהשדה (20 בליגה).
11. יונאס וולנצ'יונאס (13 אשתקד) – טורונטו
קצת שונה מהטיקט הרגיל של הסנטר האירופאי (ע"ע ווצ'ביץ'). בהחלט מהוקצע ואלגנטי קצת פחות . אבל גוף מאד גדול שמנצל את הגוף הגדול שלו בשביל לקלוע היטב בפוסט גם אם מגוון המהלכים שלו מצומצם יחסית. הוא מנצח את האמריקאים במשחק שלהם – גודל וכוח. אבל חשוב מכך – וולנצ'יונאס הוא שחקן הגנה טוב, לא מדהים, בטח לא חוסם עצום, אבל שחקן הגנה טוב מאד ושחקן די שלם באופן כללי שסובל גם מכך שהוא נמצא בקבוצה עם שניים שאוהבים את הכדור קצת יותר מדי. דווקא בפלייאוף לאור הדו-קוטביות של לאורי את דרוזן, וולנצ'יונאס קיבל הזדמנות להיות גו-טו-גאי בחלק מהמשחקים ועשה את זה יפה מאד, עד שנפצע בין אמצע הסדרה עם מיאמי לבין כמעט סוף הסדרה עם קליבלנד. נראה לי שלולי היה נפצע טורונטו היתה נותנת אף פייט גדול יותר לקליבלנד.
והנה העניין, סגנון האימון הבידודי של דווין קייסי, והיכולות של לאורי ודרוזן, באמת לא מביאות את וולנצ'יונאס לידי ביטוי מספיק, ובטח שלא עושות חסד עם המספרים שלו. קשה לומר שזה לא עבד השנה – טורונטו היתה מעולה אבל וולנצ'יונאס הוא יתרון לא קטן על חלק גדול מהקבוצות והעובדה שהוא יודע לשמור רק מוסיפה לו. השנה אין ביומבו בקבוצה והתפקיד שלו אף יגדל. לא נראה לי שיש לו את האופי לרצות להיות סנטר אימתני, אבל כן נראה לי שיש לו את היכולות וטורונטו תצטרך אותם במזרח המתחזק והולך.
סטט': 60 משחקים בלבד,26 דקות למשחק, 12.8 נק', 9.1 ריב' (15 בליגה9) , 1.3 חס', 57 אחוז נהדרים מהשדה (6 בליגה) לשחקן שזורק 80 אחוז מהזריקות שלו מתחת לסל.
10. דוויט האוורד (3 אשתקד) עבר מיוסטון לאטלנטה
והשאלה היא – האם מי שהוא כמעט ללא עוררין, הסנטר הגדול בליגה בעשר השנים האחרונות – נגמר לגמרי או האם הוא יכול לתת קאמבק מהסרטים בעיר הולדתו. האוורד אף פעם לא היה מתקיף מלוטש. אמנם הוא כן מסיים מתחת לסל באחוזים גבוהים אבל זה הרבה יותר בגלל כוח ואתלטיות (גם היום) מאשר בגלל איזשהו ליטוש התקפי. וזה כמובן עוד מבלי להזכיר את אחוזי העונשין המחפירים ואת העובדה שהוא אפילו לא מנסה לזרוק ממקום שהוא לא המשכן שמתחת לסל (וטוב שכך). המספרים שלו ירדו השנה משמעותית, וזאת לא השנה הראשונה בה זה קורה. האם זה בגלל שיוסטון ובעיקר הארדן לא יודעים להפעיל אותו? יתכן שגם, אבל הוא גם נראה קצת גדול פחות, קצת אתלטי פחות, קצת מאיים פחות.
וגרוע מכך – בסופו של דבר אין ספק ויש מספיק ראיות לכך שהוא גם שחקן די מלוכלך עם מוטיבציה בעייתית וכזה שיוצר בעיות בחדר ההלבשה ובדינמיקה של קבוצות. השנה באטלנטה זה יהיה חשוב, כי אם יש משהו שאטלנטה בנתה עליו בשנים האחרונות, זה שחקנים חסרי אגו (גם אם לא מוכשרים במיוחד), אפורים למדי אבל עם דינמיקה ושילוב מעולה. האוורד מגיע למכונה שעובדת, גם אם איבדה שניים מהחלקים החשובים שלה (טיג והורפורד). הוא לא מאד מבוגר ובגיל 30 הוא יכול להוביל אותה לצד מילסאפ וליצור את הקו הקדמי המאיים בליגה אם רק יחזור לעצמו מעט. ומצד שני, הוא גם יכול להוריד אותה לטמיון. ובאמת שקשה לדעת איך הניסוי הזה ייגמר. הנ.ב.א צריך סנטרים מעולים והווארד היה כזה (גם אם לא ברמה של הדור הקודם), הגיל יכול לאפשר לו עוד 3-4 שנים כאלה לפחות והוא עדיין יכול וצריך להיות סנטר טופ 3-5 בליגה. השאלה היא רק האם הראש גם יאפשר לו את זה.
סטט': 71 משחקים, כולם בחמישייה. 13.7 נק', 11.8 ריב' (3-4 בליגה עם זה שלפניו), חטיפה, 1.6 חס' (15 בליגה), 62 אחוז פנומנליים מהשדה (2 בליגה) אבל 49 אחוז מהעונשין.
9. חסן וויטסייד – (HM שנה שעברה), מיאמי
סיפור הסינדרלה של השנה שעברה, של שחקן שהגיע מכל מיני ליגות מוזרות בלבנון ובסין והפך להיות הסנטר הפותח של קבוצת נ.ב.א רק התעצם השנה. ווייטסייד לא רק היה הסנטר הפותח של קבוצת נ.ב.א אלא גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שמיאמי, גם ללא בוש בחלק גדול מהעונה, היתה אחת הקבוצות הטובות במזרח וקבוצת ההגנה החמישית בטיבה בליגה בספיגת נקודות (ותשיעית בנקודות שספגה פר פוזשן) וזאת למרות שלמען האמת, וויטסייד הוא אפילו לא שומר אחד על אחד כזה גדול. וויטסייד הוא בסופו של דבר שחקן די מוזר בלאנדסקייפ של הנ.ב.א. אין לו יכולת פוסט של ממש והוא גם לא מסיבי מספיק בשביל זה, אבל בכל זאת שילוב בין ידיים טובות לאתלטיות מדהימה גורמים לו להיות שחקן התקפה סביר ומעלה כסנטר. מה גם שבניגוד לכל מיני נגרים חוסמים (ג'ורדן, האוורד, דראמונד) הזריקה שלו מחצי מרחק קיימת, לא גדולה – אבל קיימת, וזה כבר משהו. הוא גם לא מסיבי מספיק להיות שחקן הגנה עצום כמו נניח בוגוט, ועם זאת האימפקט שלו בהגנה מובהק – הוא פשוט ניפץ את טבלת החסימות של העונה כשהוא חוסם 55% יותר זריקות מאשר הבא אחריו ברשימה – נתון לא נתפס. בסופו של דבר קבוצה אחר קבוצה , שחקן אחר שחקן פחדו להיכנס מול הצבע של מיאמי בגלל איש אחד בלבד – חסן וויטסייד, מה שהכריח זריקות רעות יותר והפך את מיאמי גם ללא יכולת הגנתית גדולה אחד על אחד של אף שחקן (פרט לווינסלו) להיות אחלה קבוצת הגנה.
והשנה וויד הלך, גם דנג, בוש כנראה לא יחזור. מיאמי בדרך ללוטרי. ועם זאת, יש לי תחושה שדווקא שילוב פעולה בין וויטסייד לדראגיץ' יכול להיות מבטיח. לא מבטיח מספיק בשביל פלייאוף אבל מבטיח מספיק בשביל כמה היילייטים ובשביל שמיאמי לא תהיה בשר תותחים, וכזאת היא לא תהיה כל עוד וויטסייד וחוזה המקסימום שלו שם בשביל לחסום כל כדור בצבע.
סטט': 73 משחקים (אגב, רק 43 בחמישייה בגלל כל מיני ניסויים עם בוש ואמארה), 14.2 נק', 11.8 ריב' (3-4 בליגה, עם זה שאחריו), 3.7 חס' (1 בליגה בקלות), חור שחור כמוסר (0.4 אס'), אבל 61 אחוזים מעולים מהשדה (שלישי בליגה) לשחקן שזורק חמישית מהזריקות שלו מחצי מרחק ומעלה
8. פאו גאסול (חמישי בפאוור אשתקד) – עבר משיקגו לספרס
נטען פה שאני סובל מאלרגיה לגאסולים. הנה, עובדה, פאו פה והוא רק השני מבין הגאסולים אז אני לא חושב שאני כזה גרוע. והנה השנה פאו מחליף את הגדול מכולם – טים דאנקן בתפקיד זקן השבט שמביא את הניסיון החשוב שלו לקבוצה שרוצה להגיע רחוק מאד ואולי עד הסוף. יש לא מעט דברים בהם פאו בהחלט יכול להזכיר את דאנקן – כלומר, חוץ מהעובדה שמדובר בשני זקנים עם ניסיון של שנים על גבי שנים בנ.ב.א.ושני אלופים מוכחים שיירשמו לנצח בהיסטוריה של הנ.ב.א. גם פאו, כמו דאנקן הוא סקרינר מעולה, גם פאו כמו דאנקן הוא שחקן קבוצתי לעילא (ופאו הוא גם מוסר מבריק יותר), שניהם שחקנים מאד מאד ארוכים שיכולים לנצל תנועת כדור טובה של פופוביץ' בשביל לסיים מהלכים בפיקנרולים או סתם בריבאונד התקפה. ויש גם הבדלים – דאנקן בסופו של דבר היה שומר טוב יותר גם בגיל 40 ודאנקן הכיר את המערכת במשך שני עשורים. פאו הרגע הגיע. ומצד שני, פאו צעיר יותר וכיום גם שחקן התקפה טוב ומגוון יותר, וקלעי טוב בהרבה מחצי מרחק שם הוא למעשה מבסס את ההתקפה שלו בשנים האחרונות עם הזקנה (51 אחוז מזריקותיו אשתקד).
השאלה היא רק האם יהיה מי שיפעיל אותו. אז אמנם פאו יכול לשמש כפוינט סנטר לעת מצוא אבל צריך שמישהו גם יוביל את הכדור וכאן אנחנו חוזרים לדעה שלי – הספרס לא יצליחו השנה במיוחד ובטח שלא ישחזרו את העונה הרגילה הקודמת בגלל שאין לה גארדים בכלל (ובגלל שקאווי הוא לא מוסר גדול, ולמעשה מנהל משחק טוב פחות מאשר באטלר, ה 3&D הגדול הקודם שפאו שיחק איתו). אני כן חושב שפאו יכול להיכנס לנעליו הגדולות של דאנקן ולו לעונה או שתיים, אני רק לא חושב שזה ישנה המון לקבוצה שהבעיה שלה היא לא בעמדות הפנים.
סטט': 72 משחקים, 16.5 נק', 11 ריב' (6-7 בליגה , עם רודי גובר), 4.1 אס', 2 חס' (5 בליגה ללבנבנן הזה), 47 אחוז מהשדה.
7. אל הורפורד (6 אשתקד) – עבר מאטלנטה לבוסטון
אם מוציאים את דוראנט מהמשוואה, אזי יש מצב שהחתימה של הורפורד בבוסטון היא החתימה הגדולה של הקיץ. כבר שנים אחד הסנטרים הטובים בעולם מעביר את היכולות שלו לירוק. הורדתי אותו במקום אחד משנה שעברה וזאת למרות שהסטט' של שתי השנים לא רק דומות אלא פאקינג זהות. אותו ממוצע נקודות בדיוק, עשירית ריבאונד יותר, עשירית חטיפה פחות וחמישית חסימה יותר. זהו, אלה ההבדלים – והוא אפילו לא פספס משחק אחד בעונה האחרונה בעוד בעונה הקודמת לה הוא הפסיד שישה. ההבדל מבחינתי היה שבעוד לפני שנתיים הורפורד ומילסאפ נראו כמו שחקנים ברמה דומה כשני הגבוהים המעולים של אטלנטה, נראה לי שהשנה מילסאפ הפך את עצמו במובהק לכוכב של הקבוצה. אבל זה לא לוקח כלום מהורפורד שהוא שחקן קבוצתי מעולה (ואטלנטה תתגעגע אליו מאד), מוסר אדיר, שחקן הגנה טוב וחזק ואולי הקלעי הטוב ביותר בעמדה מחצי מרחק ואפילו מהשלוש למרות הזריקה המכוערת להפליא. הבעיות? האיש עם ריסי המסקרה קצת נמוך מדי בשביל להיות שחקן פוסט מהשורה הראשונה. הוא אמנם חזק ומסוגל לקלוע משם, אבל הוא בטח לא ברמה הכי גבוהה והוא גם ריבאונדר סביר לכל היותר.
כך או כך, העובדה שהוא עבר לבוסטון היא ענקית. בוסטון מאד חסרה שחקן פנים נורמלי בשנה האחרונה, גם בעקבות הדעיכה של סלינג'ר, והורפורד לכאורה מתאים לשם כמו כפפה. הוא יתאים למערך הקבוצתי שסטיבנס בונה וייתן לראשונה אופצית פוסט טובה שגם יכול לרווח את המשחק, המרווח גם כך של בוסטון. אפילו בשביל אייזיאה תומאס הוא טוב, לא בגלל שהורפורד ימסור לו (כי את רוב המהלכים של תומאס הוא עושה לבד) אלא בגלל שהוא ירווח לו וייצור לו סקרינים שלא היו לו עד היום. אין ספק שבוסטון השתפרה פלאים בגלל ההחתמה הזאת. השאלה היא רק האם היא שווה סיבוב שני, גמר מזרח או אולי אפילו... קצת יותר?
סטט', 82 משחקים מלאים, 15.2 נק', 7.3 ריב', 3.2 אס', 1.5 חס' (18 בליגה), 51 אחוז מהשדה ו 1.1 שלשות ב 34 אחוזים.
6. ברוק לופז (8 אשתקד) ברוקלין
אחד מהשחקנים שהכי עצוב לי עליהם בנ.ב.א. כשרון עצום, עם אחד הגופות הגדולים בנ.ב.א ועם זאת עם כשרון על. כאמור, איש גדול וחזק שדי מדהים לראות אותו עומד גדול מעל כמעט כל שחקן אחר בנ.ב.א, אבל הכשרון שלו בלתי מבוטל – שחקן פוסט מצוין עם המון תנועות מתחת לסל אבל כזה שעושה יופי של עבודה כשהוא צריך לזרוק ג'אמפ שוט גבוה מקצת יותר רחוק. פוטנציאלית שחקן ההתקפה הגדול ברשימה הזאת (פרט לזאת שמוביל אותה). כמובן שלצד ההתקפה תמיד יהיו לו בעיות אחרות. בהגנה הוא לא נוראי, אבל הוא פחות טוב מאחיו (שגם הוא לא מאור הגולה ההגנתי בעיניי) ובעיקר הוא תמיד היה ריבאונדר עצל והוא עדיין כזה. תמיד נתן לכל מיני קריס המפריז להוריד לו את הריבאונדים ולעשות את העבודה הקשה. למרות זאת נראה לי שהשנה ללא ת'אד יאנג מספרי הריבאונדים שלו יקפצו באופן רציני, כי באמת שאין מי שייקח לו אותם כבר (סקולה בן ה 200?)
אבל עצוב לי עליו כי למרות שהוא עושה את העבודה שלו, הוא משחק קריירה שלמה בקבוצה לא מתפקדת וברוקלין עשויה מאד להיות הקבוצה הגרועה בנ.ב.א השנה. כי פרט אליו וקצת לג'רמי לין באמת שאין לה כלום. התחושה שלי היא שהמספרים שלו יקפצו לרמות קווין לאב של מינסוטה או קאזינס (נניח 25+10) אבל זה גם בגלל הוואקום. ועם זאת, כל פעם שאני רואה אותו ברור לי שהוא לא שחקן וואקום, הוא שחקן עם יכולות נדירות שהלוואי שימצא את עצמו יום אחד בקבוצה קצת יותר רצינית מאשר הפרויקט המגוחך הזה של פרוחורוב ואולי אם אכן כך יהיה, הוא גם יזכור שמותר מדי פעם לקפוץ לריבאונד.
סטט': 73 משחקים (ועונה שניה ברציפות עם 70+ למישהו שכבר הפסיד שתי עונות בקריירה בגלל פציעות), 20.6 נק' (20 בליגה), 7.8 ריב', 2 אס', 1.7 חס' (10 בליגה), 51 אחוז מהשדה (19 בליגה).
5. מרק גאסול (2 אשתקד), ממפיס
עם משחק התקפה פחות מלוטש מאחיו אבל גוף גדול יותר, מרק גאסול הוא היום הסנטר הטוב יותר לבית גאסול. בעיקר בגלל שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא ההגנה, אין לו את המטריה האווירית שיש לכמה מהחבר'ה כאן או את האתלטיות שלהם אבל הוא כנראה עדיין אחד משחקני ההגנה 1 על 1 הטוב ביותר מבין הסנטרים גם היום כשהוא גם שומר קבוצתי מעולה שמחליף נכון וטוב. הסיבה השניה היא כי בשנה האחרונה יותר מתמיד היה ברור שהוא האיש של ממפיס, קבוצה שהיתה בצמרת הגבוהה של המערב ובמאזן טוב של 22-30 עד הפציעה שלו (ואז קונלי וכל האחרים בממפיס). ממפיס ככלל היא יחידה הגנתית נהדרת אבל הוא היה הגנרל של הצד היותר דומיננטי של הקבוצה במגרש. בהתקפה – הוא עושה מה שצריך, קצת נקודות זבל, קצת פוסט, קליעה נקייה למדי מחצי מרחק. סקרינים לשחקנים אחרים, מה שצריך, במיוחד לצד שחקן חופר כמו רנדולף. בעיה יותר רצינית היא שאם אצל ברוק לופז עושה רושם שהוא ריבאונדר רע כי הוא לא רוצה, אצל גאסול אני באמת מאמין שזה גם כי הוא לא יכול, בשביל הגודל שלו הוא ריבאונדר נוראי.
כתבתי כבר שאני לא מחזיק ממפיס השנה וגם בגלל גאסול. אמנם עדיין אחד משחקני ההגנה הטובים בתפקידו אבל לפני שנה או שנתיים הוא היה ראשון ללא עוררין, ועכשיו קצת פחות. עדיין צעיר אבל בהחלט מזדקן ולאור העובדה שגם כך הוא כבד ושהוא הרגע עבר פציעה לא קלה– יש בהחלט סיכוי שהקריירה שלו תמשיך קצת כמו זו של בוגוט – אחלה שחקן קבוצתי שהוא מוסר עצום עם יופי של הגנה, אבל זניח בהתקפה. ממפיס הבלתי מוכשרת צריכה כל בדל כשרון שיש לה וגאסול , בטח כאשר רנדולף דועך לו ליד צריך להמשיך לתת את הטון. השאלה היא רק האם הוא יכול, והתחושה שלי היא שכן, אבל קצת פחות.
סטט': 52 משחקים בלבד, 16.6 נק', 7 ריב' בלבד, 3.8 אס', חטיפה, .1.3 חסימות והכל ב- 46 אחוז לא מדהימים מהשדה.
4. אנדרה דראמונד (11 אשתקד) – דטרויט
וכך, אחרי שלושה ריבאונדים בינוניים ומטה ברשימה הזאת, הגענו למי שהוא היום הריבאונדר הטוב בעולם למרות שכשחושבים על זה, זה קצת עצוב שזה מה שמאפיין אותו יותר מכל. כי דראמונד הוא תופעת טבע, גדול, חזק ואתלטי יותר אפילו מאשר דוויט האוורד, רק שכמו הסנטר הגדול הקודם שאומן על ידי סטן ואן גאנדי, גם דראמונד הוא לא העיפרון הכי חד בקלמר, וגם דראמונד קצת מוגבל ביצירתיות שלו בצבע. וזה חבל בעיקר בגלל שאם הוא היה מפתח מוב אחד או שניים הוא היה באמת בלתי עציר. למרות זאת, הוא עדיין בן 22 בלבד, ויש סיכוי שהוא עוד יהיה כזה. אז כשחקן התקפי הוא פחות טוב משהוא יכול להיות, וגם כשחקן הגנתי, כל האתלטיות הזאת מתבטאת במספרי חסימה סבירים אבל לא מדהימים, בקצת עצלנות ובשמירה 1 על 1 בינונית למדי. וזה עוד מבלי להזכיר את העובדה שהוא קלעי העונשין הגרוע בהיסטוריה, מה שבהחלט הופך את השמירה עליו לקלה קצת יותר.
אבל הרף שלו גבוה מאד, והוא ימשיך לעלות כל שנה כפי שהוא עשה עד היום. ובעיקר – גם אם יש לו המון אבל המון לשפר, בדבר אחד הוא כבר היום הכי טוב בעולם – הריבאונדר הכי מרשים מאז רודמן (גם אם הוא גבוה בהרבה מהתולעת), משאבת ריבאונדים שבגללה דטרויט היתה שניה בכל הליגה בתחום (אחרי אוקלהומה). שנה שעברה דטרויט איתו, עם צמד פורוורדים קטלניים מרחוק ועם רג'י גקסון, עשה פלייאוף והפסד לקליבלנד. השנה היא תרצה יותר. אני לא בטוח שג'קסון הוא האיש הנכון בקבוצה, אבל אני די בטוח שדראמונד הוא האיש הנכון. הכשרון שלו בלתי נגמר, אם ואן גאנדי יכול גם להוציא אותו לידי ביטוי ואם דראמונד (שכבר שנה שעברה פיתח הוק לא רע, נשק שלא היה בארסנל בהכרח עד אז) ימשיך להשתפר בשני צדדי המגרש ואולי גם יפסיק להיות חור שחור מוחלט – דטרויט יכולה ובצדק לראות את עצמה כאחת מקבוצות העתיד של הליגה.
סטט': 81 משחקים, 16.2 נק', 14.8 ריב' (1 בליגה), 1.5 חט', 1.4 חס' (לא בין 20 המובילים, קצת בושה לדעתי), 52 אחוז מהשדה (13 בליגה), 38 אחוז מחפירים מהעונשין.
3. קרל אנתוני טאונס (HM שנה שעברה) – מתחיל שנה שניה במינסוטה
סנטר העתיד של הנ.ב.א (רק שהעתיד כבר כאן). דאנקן 2.0 . תקראו לו איך שתרצו, טאונס נתן את אחת מעונות הרוקי הכי מרשימות אי פעם וזה לגמרי ברור שהאיש הזה הולך להיות חתיכת כוכב על. עדיין אין לו פוסט מוב של ממש (בניגוד נניח לאוקפור), למרות שאין לי ספק שעם האינטליגנציה שלו הוא יפתח אחת כזאת. אבל כל דבר אחר יש לו – מהירות ויכולת לסיים כטריילר בגלל ידיים טובות במיוחד. קליעה מהטובות בליגה מחצי מרחק (0.95 נקודות לזריקה, נתון פנומנלי, מחצי מרחק) ואפילו מהשלוש (למרות ששיפור קל לא יזיק, אבל ללא ספק יגיע), גם בהגנה ברור שהוא יודע מה צריך לעשות. למרות גובהו (7 פיט) מאד נייד ומגיע בקלות לכל מקום במגרש. מוסר טוב שרק ישפר את האספקט הזה ככל שהזמן יעבור, שחקן קבוצתי נהדר. כישרון עצום שבהחלט יכול להיות מס' 1 ברשימה כבר שנה הבאה, ואולי לכל העשור הקרוב.
אבל בשביל זה כמה דברים צריכים לקרות. קודם כל ברמה הקבוצתית הגיע הזמן שמינסוטה תיקח את כל הכשרון שלה (הוא וגם וויגינס ולאווין, ועכשיו דאן) ותשתחל לפלייאוף. אני מאמין שהיא תעשה את זה אבל עוד חזון למועד. שאלה נוספת שצריכה להישאל, היא מי יהיה המנהיג של הקבוצה – הוא או וויגינס. לדעתי ולדעת רבים אחרים, לטובת הקבוצה כדאי שהוא יהיה המנהיג. יש לו שקט ובגרות דאנקנית שכזו, ביג פאנדמנטל שצריך להיות המנהיג של מי שעשויה להיות אחת הקבוצות הטובות של העשור הבא. יש לו את כל מה שצריך, עכשיו הוא רק צריך להגשים את זה ברמה הקבוצתית תוך כדי מנהיגות שקטה ויעילה ברמה האישית. הליגה צריכה גבוה כזה ויתכן שהיא סוף סוף מצאה אותו.
סטט': 82 משחקים בחמישייה. 18.3 נק' (26 בליגה), 10.5 ריב' (8 בליגה), 2 אס', 1.7 חס' (11 בליגה), 54 אחוז מהשדה (8 בליגה לשחקן שזורק הרבה מבחוץ!). 0.4 שלשות ב 34 אחוז
2. דיאנדרה ג'ורדן (4 אשתקד), קליפרס
יעילות היא שם המשחק, ולכן למרות שטאונס עשוי להיות טוב יותר מג'ורדן כבר השנה – יש עליו בכל זאת ספקות כשחקן שנה שניה. על ג'ורדן אין. ג'ורדן רחוק מלהיות הסנטר הטוב בעולם, אבל יש סיכוי סביר ומעלה שהוא הסנטר היעיל בעולם וזה לא ישתנה גם שנה הבאה. יציב כמו בטון, שחקן שתמיד אפשר יהיה לסמוך עליו (אלא אם כן חתמת איתו חוזה בטקסס, כמובן). אין לו אפילו מהלך התקפי נורמלי אחד שהוא לא דאנק ובכל זאת – מוביל את הליגה כבר שנה רביעית ברציפות באחוזי שדה, כשהאחוז שלו פנומנלי באמת. מה גם שבניגוד לבוגוט או אדמס, נניח הוא דווקא כן קולע בדאבל פיגרים. גם בגלל שיש לו מוסרים כמו פול וגריפין, וגם בגלל שהוא אתלטי מספיק לעשות האלי הופ מכל כדור שבמקרה נמצא בסביבה. אתלטי מספיק אמרנו? חיה אתלטית, זה מה שהוא באמת, כשהאתלטיות נותנת לו גם את היכולת שלו בהתקפה וגם את מספרי הריבאונד הדי פסיכיים שלו.
אבל יש הרבה יותר מזה. דראמונד לפעמים מנסה לעשות דברים שהוא לא יודע, ג'ורדן – אף פעם. 99% מהזריקות שלו באות מהמטר שמתחת לסל, כמעט כולן בזריקות בטוחות. 26 אחוז בהאלי הופ, ו-36 אחוז בסך הכל כדאנקים. אלו מספרי יעילות פנומנליים. הלוואי על כל סנטר נגרי כמוהו. וכמובן אסור לשכוח את העובדה שעם כל מה שאמרתי על מרק גאסול – דיאנדרה יותר, בעיניי ג'ורדן הוא סנטר ההגנה מס' 1 בליגה, לפני כולם. גוף טוב, חוסם מצוין, נשאר עם השחקן ועוזר לאחרים. אין יותר טוב מזה. הקליפרס בעיקר בגללו היא הקבוצה מס' 5 בליגה בספיגת נקודות פר פוזשן. נטול אגו, הוא החלום של כל קבוצה שבה יש מספיק שחקנים שיודעים לקלוע, ורק צריכה מישהו שיעשה את כל שאר העבודה. הוא רק מסכן גדול בכך שהוא משחק בקבוצה מקוללת שתמיד תהיה אנדר-אצ'יברית בפלייאוף ואף פעם לא תגיע לגמר איזורי, לפחות כל עוד כריס פול, המקולל כפליים משחק בה. ככה זה.
סטט': 77 משחקים, 12.7 נק', 13.8 ריב' (2 בליגה), 2.3 חס' (2 בליגה), 70 אחוז מהשדה (ראשון בליגה) ו ... 43 אחוז בזיוניים מהעונשין.
1. דמרקוס קאזינס (1 גם אשתקד) סקרמנטו
כשחושבים על קאזינס, קשה מאד להשתחרר מהתחושה שראינו את זה כבר פעם, לא מזמן. היה שחקן במינסוטה, קווין לאב קוראים לו, שרק לפני שנתיים נתן עונה (בפעם השניה בקריירה) של 26 נקודות וגם הוסיף 12.5 ריב' ו 4.5 אסיסטים. אותו קווין לאב הגיע למינסוטה והיום הוא מדורג אצלי במקום השישי בלבד מבין הפאוור פורוורדים, כי ככה זה כשאתה לא השחקן היחיד שמסוגל לשחק כדורסל בקבוצה. השאלה היא רק האם מקרה קאזינס דומה? לכאורה לקאזינס יש את כל הכלים. יש סיכוי לא רע שהוא השחקן הכי חזק פיזית בכל הרשימה הזאת (נניח פרט לדראמונד), משחק הפוסט שלו מלוטש יותר מאשר של כל הרשימה הזאת פרט לאיזה זקן אחד שהולך לשחק השנה בספסל של אינדיאנה וחוץ מזה הוא גם קלעי עם טווח הולך וגדל שהשנה לראשונה גם קלע שלשות בכמות מספקת ובאחוז סביר. ואתם יודעים מה, מילא אם הוא היה אגואיסט כמו וויטסייד או דראמונד, אבל הוא גם מוסר מעולה. במבחן העין יש לו הכל. ואתם יודעים מה – המדהים מכל הוא שיש לו עוד מקום להשתפר, זורק יותר מדי מחצי מרחק רחוק. אם יתקרב מטר וחצי או יתרחק מטר וחצי ויפסיק לזרוק את הזריקות האלה (אותם הוא קולע באחוזים לא טובים) – הוא יהפוך להיות מכונת התקפה עוד יותר בלתי עצירה.
אבל גם לקווין לאב היה (ואפילו זריקה משופרת מהשלוש ויכולת ריבאונד טובה יותר), וכל עוד קאזינס לא מצליח להוביל את סקרמנטו לכלום, חובת ההוכחה עליו. מה גם שבניגוד ללאב שהיה בסך הכל בחור נחמד וחיובי, קאזינס הוא חיה רעה ומפחידה, כזה שקשה לשחקנים להסתדר איתו וקשה למאמנים להסתדר איתו. אימפולסיבי כמו דריימונד גרין אבל קצת פחות אינטליגנטי וקצת יותר גדול. הוביל את הליגה ולא בפעם הראשונה בפאולים טכניים. גוש כעס עצום מימדים ושרירים. בכל מקרה, הוא יצטרך להתמתן מעט ולהתחיל להביא את סקרמנטו להישגים. פלייאוף יהיה נחמד למרות שכלים אין שם (שנה שעברה דווקא היו לדעתי, עם רונדו וגיי). הכשרון שלו כל כך גדול שהגיע הזמן שתהיה לו גם מורשת
סטט': 65 משחקים בלבד, 26.9 נק' (4 בליגה), 11.5 ריב' (5 בליגה), 3.3 אס', 1.6 חט', 1.4 חס', 45 אחוז בינוניים למדי בשביל סנטר מהשדה ו 1.1 שלשות למשחק ב 33 אחוזים.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
