סל ניוז

הייתה לי אתמול שיחה עם חבר טוב שראה קצת NBA אחרי שלא עקב הרבה זמן, אבל היה בעניינים בתקופת ג'ורדן השנייה, והגענו לכמה תובנות מעניינות.
הוא אמר שההגנות נחלשו, שאין אותה כמות של בלוקים, שאין שחקן ברמה של רודמן נגיד שחי על ריבאונד והגנה. אני אמרתי לו שזה יותר מזה, שכל המשחק הוא יותר מבוסס על משחק חוץ. שקבוצות הולכות פחות פנימה לסנטרים אלא משחקות עם שלושה שחקנים על קשת השלוש ושחקן גבוה שעושה להם חסימות ושהדגש ההגנתי עבר לסוויצ'ים ומעבר על חסימות כדי להצליח להישאר עם קלעים. נתתי את הדוגמא של גולדן סטייט שמשחקים עם דריימונד כ4 או אפילו 5 ושאם שנה שעברה היו להם את בוגוט ואזילי, היום משחקים עם סטף, קליי, דוראנט ובאופן כללי מבוססים הרבה פחות על משחק בצבע, שאם הם קולעים בצבע זה בדרך כלל יותר מחדירות של גארדים.
בהקשר הזה מעניין לתת גם את הדוגמא של פורטלנד, שהמשחק שלהם גם הוא כזה שמבוסס על קלעים וחדירות של גארדים ולכן מעניינת ההשפעה של נורקיץ' שעשה שיפור משמעותי כשהגיע ונתן אופציה לשחקן פנים אמיתי ולמשחק פנים אמיתי.
מה דעתכם על הסוגיה?

_________________
קיופיפלו על שם קיינטל וודס, סקוטי פיפן, לו ריד ולו יהי

דיימונד שומר טוב יותר מרודמן

דעתנו שיש פה כבר תרד על זה שמדבר על קשת ה3

תחפש אותו.

נו אז? אז יש פה דיקטטורה של ת'רדים חדשים?

כמות הבלוקים ירדה בעיקר בגלל שמצאו שסטטיסטית בלוקים זה לא אפקטיבי. מה שאפקטיבי זה אפקט ההרתעה של שחקן בצבע. כלומר, מספיק ששחקנים יפחדו לחדור לסל נגד אותו שחקן, או יזרקו זריקות קשות יותר כדי להימנע מאפשרות לבלוק, וזה עושה את העבודה הרבה יותר מאשר שהוא אשכרה קופץ לחסימה ומפקיר את הריבאונד.
שני שחקנים שמייצגים את שתי קצוות הסקאלה הם טייסון צ'נדלר וסם דלאמברט. הראשון הוא שחקן של 216 ס"מ שכמות החסימות שלו בקריירה נמוכה מאוד, סדר גודל של 1.2 בלוקים למשחק. השני לעומת זאת עם 1.7 חסימות למשחק בקריירה. צ'נדלר התפתח להיות אחד הסנטרים ההגנתיים הטובים בליגה (זכה בתואר שחקן ההגנה של השנה) בעוד דלאמברט נחשב למלך ה-goaltendings כי הוא נטה לקפוץ לחסום כל זריקה שנקרתה בדרכו.

גרין כשומר יותר טוב מרודמן? אני לא בטוח. בוודאי שריבאונדר פחות טוב. כן ורסטילי יותר ויותר סייז להתמודד עם פאוור פורוורדס מסיביים. צריך לזכור שהיו אז חוקים אחרים מבחינת הגנות.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

דריימונד שומר טוב יותר. לבטח יותר ורסטילי.
ריב' פחות טוב? כן.
הסגנון השתנה לגמרי. סטרץ 4 זה כ"כ 2014. היום זה סטרץ' 5.
פעם היו לך כל מיני אוקלי,אנטוניו דיויס וכל מיני 4 פיזיים שיד מחצי מרחק היה השיא.
המשחק השתנה.

לגרין יש יותר סייז לשמור על פאוורים מסיביים? הוא אמנם שוקל יותר ואולי גבוה בס"מ שניים (רודמן היה רשום בין 7'6 ל8'6) אבל להזכירך שרודמן שמר על קרל מאלון, בארקלי, קמפ ועוד כל מיני.

+1

שמישהו יראה את הסדרה של שיקגו מול אורלנדו מ-96 וייראה איך רודמן שמר על שאקיל בחלק מהזמן.
רודמן שמר בקריירה שלו עמדות 2-5 והיה מהשומרים הכי טובים בהיסטוריה, לגרין יש עוד הרבה כדי להשתוות לזה.

לא יודע. אני לא יודע אם יש ביניהם הבדלים כל כך מובהקים ברמת ההגנה. שניהם היו שומרי על שיכלו לשמור על כמעט כל עמדה במגרש. לרודמן היו את הריבאונדים, לגרין את האסיסטים, אבל ברמת ההגנה לשניהם מגיע אותו ציון - 10.

בכלל, אם מדברים על השומרים הטובים בהיסטוריה (או לפחות משנות התשעים) יש שמנת אמיתית קטנה מאד. לשניים האלה אפשר לצרף אני מניח את מייקל (כמובן), בן וואלאס, סקוטי פיפן, קוואי לאונרד וגארי פייטון. בסך הכל כשבעה שחקנים שהיו שחקני הגנה מושלמים.
אני חושב שאלה אולי השחקנים היחידים שמגיע להם 10 מובהק. כשקצת מאחוריהם יש חבר'ה כמו ברוס בוואן, רון ארטסט פרה-MWP, קווין גארנט, מוקי בליילוק, טוני אלן, אלונזו, חאקים, דאנקן, ג'ייסון קיד ואולי גם כריס פול . אולי אולי גם ג'ו דומארס אבל האמת היא שלא ראיתי אותו מספיק בשיאו.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

רודמן וגרין אותו גובה אינץ ולפה ולשם זה כלום. מוטת ידיים יותר חשובה.
גרין שומר על הגאסולים ועל גבוהים אחרים. גרין לוחץ גארדים בגובה 1.90.

קוואי שומר טוב יותר מפיפן.

מה הנקודה? היו בעבר שומרים טובים ויש גם כעת. אבל כן המשחק היה איטי יותר ויותר פיזי. ה4 היו לרוב פיזיים. היום הם די רכים שזורקים גאמפים.

המשחק השתנה. חלק אוהבים וחלק לא.

מה שאני לא אוהב זה השיפוט והפלופים שהיום קיימים. פעם לא היה.

איך אפשר להגיד שגרין שומר יותר ורסטילי מרודמן. במהלך הקריירה שלו רודמן שמר על מייקל ג'ורדן ועל קרל מאלון. יש יותר ורסטילי מזה?
אני לא בטוח כמה גרין היה מסוגל לשחק 4 בשנות השמונים. אני בטוח שהרכב יום הדין עם גרין בסנטר לא היה עובד הגנתית מול היריבות של שנות השמונים והתשעים.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

הסיבה העיקרית למה גרין לא יכל לשחק 4 בשנות ה-80 היא שהליגה (מנהלים, מאמנים ושחקנים) היו מקובעים על 5 עמדות, ורוב הסיכויים שהיו מקטלגים אותו תחת עמדה מסוימת וזהו. מעטים השחקנים בשנים ההן ששיחקו על כמה עמדות.

הרכב יום הדין לא היה עובד הגנתית מול יריבות של שנות ה-80 וה-90? אולי. מצד שני... מה זה משנה? יש שני צדדים למשחק.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

אתה צודק שיש שני צדדים למשחק. אבל הסיבה שהרכב יום הדין כל כך מוצלח היא שכיום הוא כן עובד הגנתית. אולי לא ההרכב ההגנתי הכי טוב שיש, אבל בכל זאת מספק. ואז היתרונות שיש להרכב הזה התקפית באים לידי ביטוי. בשנות השמונים והתשעים הגנתית הוא לא היה עובד. אולי ההרכב הזה היה נותן תפוקה התקפית כזאת שהייתה משתווה לתפוקה ההגנתית השלילית, אבל בוודאי שהוא לא היה הרכב יום הדין. אפילו בשנות התשעים דון נלסון ניסה לשחק עם 4 גארדים וגבוה ובשנות האלפיים אפילו היו גרסאות יותר קיצוניות של סמול בול. זה לא עבד בעבר, גם בגלל שהמשחק מחוץ לקשת היה פחות מפותח, אבל הרבה בגלל שחקני פנים דומיננטיים. אני גם לא חושב שבשנות השמונים המאמנים היו מקובעים על עמדות. דניס רודמן נע בין 2 עמדות הפורוורד ובמקרים מסויימים גם שיחק גארד. דטרויט שיחקו עם אייזיאה ודומארס כצמד גארדים שמחליפים בינם לבין עצמם את מלאכת הריכוז. כנ"ל בוסטון ששיחקו עם די.ג'יי ואיינג' ובכלל בירד ריכז. בארקלי שיחק בשתי עמדות הפנים וגארנט בתחילת הקריירה שלו נוסה בעמדה מספר 3. קמפ נע בין 2 עמדות הפנים. נכון שהמשחק היה יותר דוגמטי, אבל לא צריך להגזים שגרין לא היה יכול לשחק בעמדה מספר 4 (אהמ, שוב בארקלי) אם הוא היה מראה שהוא מסוגל להתמודד מול היריבים בהגנה.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי