|
יאללה, בואו נסיים.
אחלה עמדה שבעולם. עמדה שאנשים חשבו שמתה לגמרי עם הסמול בול, ועם זאת מוכיחה בשנים האחרונות שהיא חיה וקיימת.
עכשיו, זה לא אומר שיש כאן כוכבי על. ספק אם מישהו מהרשימה הזאת הוא טופ 10 בליגה. אבל יש כאן המון עומק וכמעט שאין קבוצה בליגה שאין לה סנטר נורמלי. למעשה יש יותר קבוצות עם שני סנטרים טובים (דנבר של פלאמלי ויוקיץ', דטרויט של דראמונד ובובאן, יוסטון של ננה וקפלה, פילי של אמביד ואוקפור, ומעל כולן אוקלהומה של אדמס וקאנטר) מאשר כאלה עם אפס כאלה – ניקס, ברוקלין, אטלנטה ופניקס.
אבל בעיקר, בטח בשבילי ואני מניח שבשביל אנשים אחרים שגדלו על הכדורסל של שנות השמונים והתשעים, יש משהו ממש קוסם במשחק של גבוהים. משהו שנעלם לגמרי בתקופה שבה דוויט האוורד היה הסנטר הנורמלי היחיד בליגה. בעיניי, משחק של גבוהים מוכשרים הוא ממש כדורסל מעולם אחר, והיום כשאותם גבוהים צריכים לפתח כישורים שפעם לא היו להם (בראש ובראשונה קליעה מהשלוש) זה אפילו מקסים יותר. אנשים כמו אמביד, קא"ט וקאזינס מזכירים לי תקופות אחרות וקסומות. אחרי הכל, אמביד מושווה תמיד לאולג'ואן, קאזינס הוא לגמרי סוג של יואינג עם טווח יותר גדול, יוקיץ' הוא דיבאץ' משופר, ואילו קא"ט מזכיר את המשחק עם הפנים לסל של דייויד רובינסון. אולי הנוסטלגיה מדברת מגרוני, אבל אני שמח שהימים בהם יאו מינג וגרג אודן ואנדרו ביינום וכל שאר הגבוהים המבטיחים באמת, סיימו קריירות מוקדם – תמו. או לפחות, כך אני מאד מקווה.
שלושה סנטרים מעולים לשעבר אפילו לא שווים אזכור של ממש ברשימה הנוכחית – אנדרו בוגוט שחתם הרגע בלייקרס, אל ג'פרסון הפאסה באידיאנה, וג'ואקים נואה שלפני 4 שנים היה ראשון אצלי ברשימה והיום לא שווה אפילו HM.
HM שכאלה
ג'ואל אמביד (פילדלפיה, 23, 2.13) – נתחיל כבר עכשיו בתשובה לשאלה – הוא לא יהיה ברשימת ה-15 כי הוא עוד לא הוכיח שהוא לא גרג אודן. אבל 31 המשחקים שלו הראו מישהו שיכול להיות, אם יהיה בריא, הסנטר הטוב בעולם. עבודת רגליים של אולג'ואן (כמעט), עם גוף גדול יותר ועם טווח גדול יותר. ובעיקר, יש בו משהו שפשוט צועק כריזמה ושכל, משהו שצועק "אני סופרסטאר" וזה משהו מאד נדיר אפילו אצל גבוהים מעולים. אם הוא היה משחק 60 משחקים העונה, הוא היה בקלות בחמישייה או השישייה הראשונה ברשימה. אבל הוא שיחק חצי מזה אחרי שתי עונות בהן לא שיחק כלל. בכל מקרה, השמיים הם הגבול אם רק יהיה בריא. אני אישית הייתי מאד רוצה לראות אותו במקום הראשון ברשימה, כבר בסוף השנה הבאה. הלוואי, אבל הוא טעון הוכחה.
31 משחקים, 25 דקות למשחק. 20.2 נק', 7.8 ריב', 2.1 אס', 2.5 חס', ואפילו כמעט חטיפה .רק 47% מהשדה, אבל 1.2 שלשות למשחק ב-37%... כל כך הרבה RAW POTENTIAL
בובאן מריאנוביץ' (דטרויט, 29, 2.20) – איטי וקצת מגושם, הכל נכון. ועדיין ב 16 דקות בלבד באליפות אירופה האחרונה הז'לוב קלע 12.5 נק' עם 5 ריבאונד. השחקן היחיד בעולם שמזכיר קצת את שאק בגודל. הוא אמנם קולע יותר טוב משאק, אבל אין לו את האתלטיות של האחרון מן הסתם. ועדיין לפעמים הוא נראה כמו ענק במשחק של גמדים. מאמנים מתייחסים אליו כבר שנתיים בתור LIABILITY, ואלוהים עדי שאני לא מבין למה. הוא יכול להיות דגול אם יתנו לו הזדמנות של ממש (במקום לדראמונד הדביל למשל). מה כבר יש לסטן ואן גנדי והשפם שלו להפסיד?
5.5 נק', 3.7 ריב'. 55% מהשדה. כל זה ב-8 דקות משחק ב-35 משחקים בקבוצת לוטרי, ועדיין מבחינתי הוא HM. כי ככה החלטתי.
צמד הסנטרים של יוסטון -קלינט קאפלה (23, 2.13), מתגלגל מצוין ולדעתי סיים בהאלי הופ או דאנקן מסירה של הארדן, לפחות 200 פעם בשנה האחרונה. הוא צעיר ואם ילמד את עצמו רק מהלך פוסט אחד או לחילופין יגדיל מעט את הטווח, יש כאן פוטנציאל מאד מעניין. ננה (35, 2.11) מגוון יותר, נתן יופי של פלייאוף, כולל משחק של 28 נק' ו-10 ריב' מול אוקלהומה עד שנפצע. וקריירה מפופספת של גבוה מאד מוכשר, בגלל שנפצע לא רק השנה אלא אלף פעם קודם לכן וחבל.
קאפלה – 24 דקות, 12.6 נק', 8.1 ריב', 1.2 חס', 64% מהשדה
ננה – 18 דקות, 9.1 נק', 4.2 ריב', 62% מהשדה
צמד הסנטרים של אוקלהומה בשנה האחרונה לעומת זאת, קרוב הרבה יותר לרשימה הראשית ובכל זאת בחוץ. סטיבן אדמס (24, 2.13) שיפר משמעותית את יכולת הפוסט שלו, ועדיין לא מסוגל לקנות סל שהוא לא משם (ולזכותו גם לא מנסה, רק 22 זריקות השנה מחצי מרחק ומעלה), אבל הוא שומר מעולה וורסיטלי. אנס קאנטר (25, 2.11, 15 ברשימת השנה שעברה) התורכי המרדן (כפרה עליו) שהרגע עבר לניקס, הוא עדיין הגבוה עם האינסטינקטים ההתקפיים אולי הטובים בליגה. המספרים שלו פר 36 דקות מטריפים (24 נק', 11 ריב') הן כמסיים והן כריבאונדר עליון. בשנות התשעים הוא היה מקבל הרבה יותר קרדיט לדעתי בגלל הכשרון הטבעי המאד מאד גבוה. הבעיה היא שההגנה המחפירה שמה אותו מאחורי אדמס ברוטציה, מה לעשות. כאלו ניגודי שחקנים, השניים האלה. ביחד מדובר בסנטר הטוב בעולם, בנפרד הם רק מגרדים את טופ ה-15. ועם זאת, אולי דווקא בניקס שגם ככה לא אוהבים לשמור ולא באמת מצפים לשום דבר השנה, תהיה לו עדנה (או לפחות 36 דקות משחק...)
ולפני שאסיים עם קאנטר, הנה הצעה לקייס סטאדי – למה לעזאזל הגנה נרפית היא משהו נסלח אצל גארדים (אייזיאה, הארדן) אבל בשום פנים ואופן לא אצל גבוהים, אתמהה. כי עם הדקות שלהם, הוא היה סופרסטאר.
אדמס –30 דקות, 11.3 נק', 7.7 ריב', חטיפה, חסימה ואסיסט, 57% מהשדה
קאנטר – 21 דקות, 14.3 נק', 6.7 ריב', 55% מהשדה
טריסטן תומפסון (קליבלנד, 26, 2.06)– הסנטר של הפיינליסטית, לא שיפר שום דבר השנה. הוא עדיין ריבאונדר מעולה (ציון 10), שחקן הגנה טוב מאד (8) ושחקן התקפה מזעזע (4). בניגוד לשנים קודמות, השנה הוא לא נראה טוב בפלייאוף, ובעיקר נעלם ברוב סדרת הגמר, ועדיין מה שיש לו מצדיק HM
8.1 נק', 9.2 ריב', 1.1 חס', 60 אחוז מהשדה
מרסין גורטאט (וושינגטון, 33, 2.11) – הקונטרסט בין המראה שלו (נניח, איכר אמיש פולני יהודי (בגלל האף)) לבין המשחק הדי רך שלו בהגנה, לפעמים זועק. כבר לא צעיר במיוחד, ועדיין יעיל מאד כסנטר שנותן אופציה סבירה בהתקפה וריבאונד איכותי כבר שנים
10.8 נק', 10.4 ריב', 58% מהשדה
יוסף נורקיץ' (פורטלנד, 23, 2.11) – זה לא כל כך שאני לא על העגלה של הבוסני כמו שאני חושב שהוא פשוט לא הוכיח את עצמו מספיק. אחרי שהיה לו קשה מאחורי יוקיץ' בדנבר, הוא הלך לפורטלנד ונתן שם 15 נק' ו 10 ריב', ב-20 משחקים מתוכם הוא ניצח 14. אלו מספרים של סנטר עמוק ברשימה, וגם היכולת שלו היתה כזו – הוא נראה כשחקן הראשון מזה שנתיים שיכול להשתלב באמת עם שני הגארדים הקצת גאנרים של פורטלנד. אבל כאמור ,רק עשרים משחקים ויש לו עדיין קצת להוכיח. סיכוי טוב שייכנס לרשימה שנה הבאה.
10.2 נק', 7.2 ריב', 1.9 אס', 51% מהשדה. אבל המספרים האלה מוטים לרעה בגלל התקופה בדנבר. בפורטלנד הוא היה ענק.
האיש שאותו הוא החליף בפורטלנד הוא מייסון פלאמלי (דנבר, 27, 2.11) – סנטר מאד אינטליגנטי שאוהב למסור מה ELBOW בהיי פוסט. זה המשחק שלו. עבר לדנבר, ויחד עם יוקיץ' ומילסאפ מרכיב שלישיית גבוהים שאוהבת בעיקר למסור ותספק המון היילייטים בשנה הקרובה. בכל מקרה, מכל הזלרים והפלאמלים של העולם, אין ספק שמייסון הוא הטוב ביותר, וזה אפילו לא קרוב.
10.4 נק', 7.5 ריב', 3.5 אס', 1.1 חס' ו 54% מהשדה.
פאו גאסול (סן אנטוניו, 37, 2.13, 8 ברשימה אשתקד) – יוצא מהרשימה הראשית. נראה לא טוב בחלקים רבים מהעונה, ובמיוחד בסופה. הרבה פחות חד והרבה יותר איטי, ואני לא מאמין שיש סיבה שהוא ישתפר השנה. שנה שעברה ציפיתי שהספרס לא יקבלו ביתיות בפלייאוף והתבדיתי. נדמה לי שהשנה אני שוב מהמר על זה, ההזדקנות של אלדרידג' וגאסול היא חלק גדול מזה. (למרות שאני מבין שהוא היה ענק באליפות אירופה האחרונה) ואני אומר את זה למרות שלראשונה בקריירה של 16 שנה, הוא הפך להיות איום משמעותי מהשלוש ולא רק מחצי מרחק אבל אולי גם בגלל שזה מעיד על פיזיות פחותה בהרבה במשחק שלו, בעיקר בהתקפה.
12.4 נק', 7.8 ריב', 2.3 אס' , 1.1 חס', 50% מהשדה, וכמעט שלשה במשחק ב 54%, שזה די מדהים למען האמת.,
גרג מונרו (מילווקי, 27, 2.11)– אני מאד אוהב את האיש הזה שהוא חיית צבע אמיתית. 60% מהזריקות שלו מגיעות ממגוון תנועות פוסט, והיעילות שלו משם גבוהה (61%). למד השנה להיות חלק מהשטף הקבוצתי של הקבוצה. מוסר יותר פר דקה (3.7 אס' ל 36 דקות), ולמרות שעם הניסיון לפתח את ת'ון מייקר, מונרו מקבל פחות דקות, נדמה לי שהתפקיד שלו ככוח מהספסל מוגדר יותר. היה מעולה לגמרי בפלייאוף האחרון, ואני מקווה שימשיך כך.
11.7 נק', 6.6 ריב', 2.3 אס', 1.1 חטיפות, 53% מהשדה.
ולמרות שב HM באמת יש כמה שמות מעניינים, הגיע הזמן לחלק העיקרי של הערב.
טיר 4:
15. ג'אבייל מקגי (גולדן סטייט, 29, 2.13 שנראים ארוכים יותר. נדמה לי שהוא למעשה יותר כמו 2.16)
בום, טראח, ההפתעה של הערב. מספרים שלא מצדיקים אפילו אזכורון, ובכל זאת, האיש והשאקטין נמצא אצלי במקום ה-15 ברשימה. למה? כי נדמה לי שפר דקה, יש מצב שהוא הסנטר הטוב בעולם (לפחות בסיטואציה הנוכחית, 23 נק', 12 ריב' ו 3.3 חס' פר 36 דקות) – עד כדי כך. אישית, אני חולה על השחקן הזה. כל כך הרבה אנרגיה וכל כך הרבה פעולות טובות. אנרג'ייזר מוחלט שמגיע לעשר דקות במשחק, וליד כל הכוכבים הגדולים שמשחקים איתו, הופך להיות מרכז העניינים, הוא ולא דוראנט, הוא ולא סטף, הוא ולא קליי. וכך דריימונד וקרי מחפשים אותו להאלי-הופים, אותם הוא דופק פעם אחרי פעם, בעיקר בגלל שהוא כל כך ארוך ואתלטי. בצד השני, הוא לוקח ריבאונד ומהווה מטריה אווירית אמיתית, כזאת שאף אחד לא האמין שתהיה לגולדן סטייט בתחילת העונה הקודמת. והוא אפילו למד למסור כשצריך וכשהוא לא מצליח לסיים את ההאלי הופ.
אז כן, אין לו כלים התקפיים שהם לא אנרגיה והאלי הופים. הפוסט שלו חלש, שלא לדבר על הג'אמפ שוט. ובעיקר – עם כל האנרגיה שהוא מוציא באותן 10 דקות, אין לו ממש כוח לשחק יותר. אבל בעיניי הוא לא פחות מאשר GAME CHANGER בדקות שהוא על המגרש. המוטיבציה שהוא מביא, שינתה יותר מפעם אחת מומנטומים במשחק של הקבוצה הטובה בעולם. האיש שהיה לבדיחה הכי גדולה של הכדורסל אי פעם, הקרבן האישי של שאקיל אוניל, עשה REDEMPTION עצום השנה. פשוט עצום.
כמובן, אין שום סיבה בעולם שזה ישתנה שנה הבאה. זאזא פצ'וליה שאפילו לא זכה ל HM, עדיין יהיה הסנטר הפותח, ויש גם דייויד ווסט, דריימונד גרין בסמול בול, ואני אפילו מניח שדמיאן ג'ונס צריך להתקדם מעט (האמת? לא הייתי מתנגד שזה יהיה על חשבון הגאורגי)
9.6 דקות משחק, 6.1 נק', 3.2 ריב', 0.9 חס', 65% מהשדה לפינישר מובהק.
14. ניקולה ווצ'ביץ' (אורלנדו, 26, 2.13, 12 בדירוג אשתקד)
עדיין אחד הסנטרים ההתקפיים הטובים בליגה, לצערו – אין לו ממש הגנה והוא גם לא נייד מספיק, ובטח לא יכול לשחק באף עמדה אחרת ובמיוחד לשמור על אף עמדה אחרת. הוא גם לא אפקטיבי כשומר קבוצתי וכל הדברים האלה גרמו לירידה בדקות שלו בעונה האחרונה ב-2.5 דקות משחק, שגרמו לירידה אף גדולה יותר בקליעה שלו. הוא מתקיף וורסיטלי, אין בזה ספק, הוא קולע היטב מחצי מרחק, ויש לו גוף מספיק גדול ותנועות פוסט מספיק טובות בשביל להיות כלי חשוב גם מתחת לסל. אבל נדמה לי שיותר מהכל, הוא סובל מאיזושהי תקופת מעבר במרכז הכובד של הקבוצה החלשה בה הוא משחק. אנשים כמו פורנייה וארון גורדון נהנים מרכז כמו אלפריד פייטון, בעוד וויצ'יץ' שהיה ברירת מחדל התקפית בעונות קודמות (למרות שהוא גם מוסר לא רע) קצת נזנח. כלומר, דווקא בגלל שפייטון הוא מייצר נהדר לאחרים, ו"מרכז כובד" קבוצתי בעצמו, אורלנדו לא נדרשת ליכולת היצירה העצמית של וויצ'יץ' ומעדיפה לפתח צעירים "סקסיים" יותר. כך לפחות אני מבין את זה.
ולמרות זאת, נדמה לי שבשנה הקרובה הוא כן יקבל במה קצת יותר גדולה. איבקה שלקח לו המון דקות בשנה שעברה כבר לא שם מזה חצי עונה, וביומבו.. .ובכן, נדמה לי שבניגוד לטרנד לפני שנתיים בו אהבו לתת דקות לנגרים מוחלטים כמו ביומבו או מהינמי, דווקא טרנד הפוך מתחיל בנ.ב.א, שמדגיש את חשיבות הגבוה ההתקפי על חשבון הגבוה ההגנתי. (כמובן, יתכן ואני טועה), ומכיוון שגם בהגנה ביומבו הוא לא באמת שוס גדול, יש בהחלט מקום למונטנגרי בסגל המוגבל משהו (עדיין) של אורלנדו. מצד שני, מריס ספייטס, אולי ההחתמה המשמעותית היחידה של אורלנדו בקיץ האחרון, הוא עוד שחקן בסגנון של ווצ'ביץ' – גבוה התקפי עם טווח, אבל נדמה לי שבכל מצ' אפ בין השניים האלה, ידו של הלבן על העליונה, וכך אני מקווה בהחלט שיהיה השנה.
14.6 נק', 10.4 ריב', 2.8 אס', חטיפה אחת, חסימה אחת, 47% מהשדה, ובדיוק כמו הטרנד בנ.ב.א – התחיל גם לזרוק קצת מהשלוש, ועשה 23 כאלה במשחק, ב 31%.
13. יונאס וולנצ'יונאס (טורונטו, 25, 2.13, 11 ברשימת השנה הקודמת)
הבחור הקודם ברשימה, ווצ'ביץ' סבל מנגיסה בדקות מצד סרג' איבקה בחצי הראשון של העונה, אבל מי שסבל עוד יותר, בחצי הקובע של העונה היה הליטאי של טורונטו שראה את הקונגולוזי\ספרדי לוקח לו דקות סנטר. סטריאני כאן אוהב לומר שבצדק, בעיניי לעומת זאת לא ממש. למעשה, אם יש שחקן אחד ברשימה שסובל מהעובדה שהוא משחק בקבוצה X ולא Y, זה וולנצ'יונאס. הוא ענק עם מאסה, יש לו יופי של משחק מתחת לסל, והוא יכול להיות יופי של שחקן מטרה שיכול ליצור כשצריך והכל נתקע. אבל הוא משחק בקבוצה של גאנרים עם פילוסופיה של גאנרים, ובקבוצה כזאת – ברור שאיבקה מתאים יותר. אני לא אשכח לו ולקבוצה איך בפלייאוף לפני שנתיים, הוא היחיד שתפקד מול מיאמי בסיבוב השני, עד שהוא נפצע במשחק השלישי וסיים את העונה. זה היה פלייאוף שבו דרוזן ולאורי די שבקו, ופתאום וולנצ'יונאס הראה מה הוא יכול.
אבל בסופו של דבר, טורונטו לא מתעניינת כל כך במה שוולנציונאס יכול, ולכן הוא ימשיך להיות שחקן מאד מפוספס. משתמשים בו בתור פועל שחור שעושה לפעמים נקודות זבל, ובעיקר מוריד המון ריבאונדים (בעיניי, אחד מהמשאבות הגדולות בליגה עם 13 ריב' פר 36 דקות, שפשוט לא מקבל את הדקות בשביל לעשות דאבל פיגר בתחום). ומה עם טורונטו? היא הגיעה לשיאה לפני שנתיים וירדה מעט בשנה האחרונה, בשנה הקרובה היא תמשיך לדשדש או תרד עוד קצת, משל היתה אטלנטה של לפני חצי עשור. וחבל, כי עד כמה שזו בכל זאת קבוצה אובר אצ'יברית במידה מסוימת, נדמה לי שהיא היה יכולה להצליח יותר תחת מאמן אחר ושיטה אחרת – כזו שגם תיתן לאיש הענק הזה לבוא לידי קצת יותר ביטוי.
12 נק', 9.5 ריב', 56% מהשדה.
12. אנדרה דראמונד (דטרויט, 24, 2.13. נפל מהמקום ה-4 שנה שעברה)
כי ככה זה, בעמדה שבה יש כל כך הרבה עומק – וכשאתה לא רק דורך במקום אלא גם לוקח צעד תמוה אחורה – אתה יורד שמונה שלבים בדירוג של נורטון. בשנה הקודמת, נדמה היה שדראמונד סוף סוף הופך להיות כוח רציני. דטרויט שלו עלתה לפלייאוף, ודראמונד עצמו אמנם לא פיתח לעצמו שום מוב התקפי משמעותי, אבל היה מספיק גדול, חזק וקפיצי בשביל ליצור הרבה נקודות, לסחוט הרבה עבירות, ובעיקר לקטוף המון ריבאונדים עם מספרים דניס רודמניים של ממש, כשחלק משמעותי מהם מיתרגם לסל קל בהזדמנות שניה. אז הוא עדיין עושה את רוב הדברים האלה, אבל נדמה שגם הוא סבל מירידה בפוקוס של דטרויט, בעיקר ברמת ניהול המשחק. פתאום רג'י ג'קסון בעונת נפל ואיש סמית' מצאו אותו פחות, ופתאום גם הריבאונד שלו, למרות שהוא עדיין מדהים, קצת פחות טוב. העונשין שלו עדיין מחפיר (מתחת ל 40%). וכשאתה לא משפר שום אספקט בכלל, ואתה עדיין חור הגנתי (למרות שהסטט' המתקדמת תספר לכם את ההיפך), וכשאתה 2.13 אתלטי שלא מסוגל לחסום כדור, ועדיין אין לך אף מוב התקפי אמיתי אחד – זה פשוט לא זה, ולכן גם דטרויט כולה, קבוצה שנבנתה מסביב לדראמונד נכשלה כל כך בשנה האחרונה. נדמה לי שהגרוע ביותר, זה שדראמונד שלמעלה כאן קראתי לו "דביל", הוא באמת קצת כזה. איך מישהו שקולע 38% מהעונשין, חושב שהוא יכול לזרוק מחצי מרחק בסבבה שלו? למה לעזאזל הוא זורק 45% מהזריקות שלו מעבר ל-4 מטר שבאיזור הסל? האיש צריך לשכון מתחת לסל, ולעשות שם מיני "שאקיל", אבל הוא לא עושה וחבל.
והעניין הוא שאני לא רואה איך זה משתנה. דראמונד הרי לא באמת עובד על המשחק שלו ודטרויט לא הביאה מנהל משחק חדש של ממש. המעבר של אייברי בראדלי אמנם ישפר את מערך הגארדים של הקבוצה, ימצב את ההגנה, ועשוי אף להספיק בשביל המקום השמיני המוביל לפלייאוף במזרח החלש – אבל אני בספק אם זה יקרה בגלל שדראמונד, שהוא בעיניי בחור די עצלן, פתאום יתאפס עלעצמו. אז הוא ימשיך למצב את עצמו בתור אחד הריבאונדים הטובים בעולם היום אבל גם ימשיך לא לדעת איך לנצל את גוף הכדורסל המושלם שלו בשביל ליצור נקודות שהן לא אקראיות. ואתם יודעים מה? עזבו, דיינו בכך שיעלה ל 50% מהעונשין. אבל כל עוד שום דבר מזה לא קורה, נדמה שההבטחה העצומה הזאת, הכמעט "שאקילית" לעולם לא תתקיים.
13.6 נק', 13.8 ריב', 1.5 חטיפות אבל רק 1.1 חסימות. 53% מהשדה שזה חלש למישהו שחי מטווחי המילימטר בו הוא חי, ו 39% נוראי מהעונשין.
11. דוויט האוורד (עבר מאטלנטה לשארלוט, 31, 2.11 , 10 בדירוג שנה שעברה)
סופרמן הוא בעצם אנדרה דראמונד המקורי. שחקן לא בוגר במיוחד ולא מלוטש, אבל עם יכולות אתלטיות מרשימות וגוף עצום ושרירי. ובכל זאת האוורד מדורג גם היום קצת קודם אצלי בספר, כי את מה שהוא שכח, דראמונד עוד לא למד. נכון, גם האוורד הוא שחקן התקפי בעייתי שאף פעם אי אפשר באמת היה לסמוך עליו לשתי נקודות בטוחות, ועם זאת – נדמה שיש לו יותר כלים ואפילו יותר טווח מאשר לבחור של דטרויט. אבל ההבדל העיקרי הוא בהגנה, בעוד האוורד בשיאו היה אחד משחקני ההגנה הגדולים בעולם (וכן, היום הוא רחוק משיאו), דראמונד ממש לא.
ועכשיו, בגיל לא מבוגר מאד ,בטח לא לסנטר (פחות או יותר הגיל בו אולג'ואן לקח את 2 האליפויות שלו למשל) האוורד הפך לנווד מוחלט. שמונה עונות בהן הוא הפך את אורלנדו לגורם של ממש בליגה, כולל גמר נ.ב.א מול הלייקרס, הפכו לעונה מזעזעת באותה לייקרס, ולשלוש עונות בינוניות ביוסטון, ועונה אחת – בה רבים חשבו שיגאל את עצמו באטלנטה, עיר הולדתו, וגם זה לא קרה. הכימיה שהיתה בין מילסאפ להורפורד עד השנה שעברה (ועד שאל הגדול עבר לבוסטון) לא שוחזרה עם האוורד. הוא עדיין היה כוח הגנתי, אבל נראה יותר ויותר כמו עוד סנטר בליגה. ובכל זאת, יש כמה דברים שאי אפשר לקחת ממנו, יש לו מספיק כוח ואתלטיות עדיין בשביל נקודות של כוח מתחת לסל, והוא עדיין אחד הריבאונדים הטובים בעולם.
בשארלוט הוא מתחבר לקבוצה מאד מאוזנת. פוינט גארד כוכב, שני סווינגמנים הגנתיים טובים, ושלושה גבוהים חביבים (קודי זלר, מרווין ווליאמס וקמינסקי). קבוצה שצריכה לעשות פלייאוף. קשה להאמין שהאוורד יחזור להיות כוכב, אבל נדמה לי שהוא לכל הפחות צריך לשמור על מה שיש לו. הגנה סבירה (למרות שהיא בהחלט דועכת בשנים האחרונות), ריבאונד חזק ויכולת חסימה (גם זה בירידה מתמשכת). זה, בנוסף לבקשה שלא יעשה שטויות מעל או מחוץ למגרש, כפי שהוא לפעמים עושה, הם הדברים ששרלוט מבקשת ממנו. אם זה לא יקרה, יש מספיק אנשים שיקחו לו את המקום מהספסל, והאוורד ימשיך להתדרדר אל הכלום.
והנה תרגיל מחשבתי קטן – מה אם האוורד היה ביוסטון יחד עם הארדן אבל כשדאנטוני הוא המאמן? אני חושב שזה היה יכול להיות מרהיב.
13.5 נק', 12.7 ריב', 1.2 חס', 63% הטוב בקריירה מהשדה.
טיר 3:
10. מיילס טרנר (אינדיאנה, 21, 2.11, 8 ברשימת הפאוור פורוורדים שנה שעברה)
יותר מהרבה שחקנים אחרים ברשימה הזאת, מיילס טרנר עומד בפני מבחן רציני. האם הוא יכול לקחת את המושכות ולהפוך להיות השחקן המוביל, כפי שמצופה ממנו, בקבוצה שנפרדה מהכוכב הגדול שלה זה חצי עשור. ולמרות זאת, אני לא משוכנע שבאמת יש לו את מה שצריך בשביל להפוך לכוכב בליגה. האמת היא שהוא פשוט נראה לי קצת רכרוכי מדי ובעיקר לא אסרטיבי מספיק. הוא כן שחקן טוב בשני צדי המגרש. עם למעלה מ-2 חסימות למשחק הוא מהווה מטריה די רצינית באיזור הצבע. ומנגד האתלטיות שלו מאפשרת לו 71% פנומנליים ממש מתחת לסל, בסיומות קלות ובפינישים. אבל עדיין אין לו מוב אמיתי בצבע מצד אחד, והוא גם מעדיף יותר מדי פעמים את הזריקה מחצי מרחק שאותן הוא קולע ביעילות (44%) אבל עדיין, לזרוק את הזריקות הלכאורה לא יעילות האלה 40% מהזמן, כשאתה קולע כל כך הרבה יותר טוב מתחת לסל ולא הרבה פחות טוב משלוש, זה לא הגיוני ולא אסרטיבי. כשמצרפים את זה לעובדה שהוא עדיין ריבאונדר לא טוב, מקבלים שחקן שהוא בדיוק זה – קצת נרתע ממגע, קצת רך וקצת מתפשר בבחירת הזריקות.
והנה העניין – אסור לו להיות רך, ואסור לו להתפשר בשנה הקרובה, כי כבר אין פול ג'ורג' לסמוך עליו. השחקן היחיד באינדיאנה שנראה כאילו הוא יכול להיות פרנצ'ייז פלייר הוא טרנר, ובאינדיאנה מתגעגעים לגבוה איכותי שיוביל אותם כמו שג'וניל עשה לפני יותר מעשור. כך או כך אמנם אינדיאנה לא תגיע לפלייאוף, אין לה מספיק כישרון, ואין לה אף שחקן אחר שנמצא ברשימות ה-15 שלי. אבל היא כן צריכה לבנות בסיס, והיא כן צריכה לדעת שיש לה מישהו שיכול להחזיק את הפרנצ'ייז בחצי העשור הבא. טרנר מאד מאד צעיר, מאד מוכשר וכבר הראה לא מעט בליגה. אם הוא יעמוד במבחן ויעשה את הקפיצה המיוחלת השנה, הוא לא רק יזכה בתואר "השחקן המשתפר" (והוא מועמד טרום עונה מאד חזק), אלא גם ייתן איזשהו בסיס לאחד הפרנצ'ייזים היותר מוערכים בנ.ב.א
14.5 נק', 7.3 ריב', 2.1 חסימות, 51% מהשדה, וחצי שלשה למשחק ב 35%.
9. ברוק לופז (עבר מברוקלין ללייקרס, 29, 2.13, 6 ברשימה אשתקד)
ירידה מסוימת לשחקן שאני דווקא אוהב, בעיקר כי הוא קצת איכזב אותי השנה. עברתי על מה שכתבתי עליו שנה שעברה, ואז אמרתי ש:
"נראה לי שהשנה ללא ת'אד יאנג מספרי הריבאונדים שלו יקפצו באופן רציני, כי באמת שאין מי שייקח לו אותם כבר (סקולה בן ה 200?)"
וגם ש:
"התחושה שלי היא שהמספרים שלו יקפצו לרמות קווין לאב של מינסוטה או קאזינס (נניח 25+10) אבל זה גם בגלל הוואקום"
והדברים האלה לא קרו. כלומר, כן, ברוקלין היתה עדיין קבוצת ואקום והקבוצה החלשה בליגה. כי למה כבר אפשר לצפות מקבוצה עם רונדה הוליס ג'פרסון וספנסר דינווידי כשחקנים מובילים. אבל לופז לא לקח את ההזדמנות להשתלט על הקבוצה. למעשה, הוא שיחק מעט מאד דקות יחסית לשחקן הטוב ביותר שלה (פחות מ-30 למשחק), וגם אם נניח שזה בגלל טנקינג, קשה לומר שהמספרים שלו חוו עליה. למעשה, במקום האחד בו הוא תמיד נאבק – היכולת או החשק לריבאונד, הענק הזה, (125 ק"ג על 213 ס"מ של שרירים) אפילו התדרדר. 5.4 ריבאונדים זה עלוב אפילו במונחים נוביצקיים, והוא נתן לטרבור פאקינג בוקר להוריד את כל הריבאונדים המעטים של הקבוצה.
והוא עדיין אחד מהגבוהים הכי מוכשרים בעולם. לא פחות מוכשר משמעותית מאף אחד אחר ברשימה. גוף בנוי לתלפיות, קליעה נקיה, מגוון תנועות מתחת לסל, והוא גם תמיד נראה יותר גדול מכל אחד שעומד לידו (פרט אולי למריאנוביץ', אני מניח). השנה הוא גם היה אחד הדוגמאות המובהקות לסנטר שמפתח קליעה נאה מאד מהשלוש, כשאצלו זה היה קיצוני במיוחד. אחרי 3 שלשות בלבד ב-8 העונות הראשונות שלו בליגה, הוא קלע 134 כאלה באחוזים נאים למדי (35%). יש לו את כל החבילה ההתקפית, והוא גם שומר סביר שמהווה איום חסימה טוב. ועדיין, מתסכל עד כמה לפעמים נראה שהוא יכול להיות כל כך הרבה יותר דומיננטי.
עבר ללייקרס השנה, והוא אחד הסיבות העיקריות בעטיין אני חושב שללייקרס יש אפילו סיכוי לפלייאוף, למרות המערב החזק. הרבה מאד אמנם תלוי בשאלה האם לונזו בול באמת יכול להיות הדבר הגדול הבא, כשגם השאלה על השיפור של אינגרם היא קריטית, אבל לצידם – לופז חייב להיות שם. יכול להיות שאחרי 9 עונות בליגה, הוא כבר לעולם לא יהיה ריבאונדר סביר, אבל הוא כן צריך להיות המוציא העיקרי לפועל, איום אמיתי מכל טווח במגרש שישחרר קלעים כמו אינגרם, קלארקסון וקלדוול-פופ וירווח להם את המשחק. אם בול ובמידה מסוימת גם הפוינט פורוורד רנדל – יידעו לנצל את מגוון הכלים שיש להם, יש מצב לפלייאוף, והכלי העיקרי שיש להם מתחת לסל – ואולי גם כלי המיס-מאץ' העיקרי שלהם הוא התאום הבכיר לבית לופז.
20.5 נק', 5.4 ריב', 2.3 אס', 1.7 חס', 47% מהשדה וכאמור 1.8 שלשות די מרשימות למשחק ב 35%.
8. אל הורפורד (בוסטון, 31, 2.08, 7 שנה שעברה)
הורפורד הוא בקושי סנטר. בקולג' הוא היה הפאוור של נואה והוא מגרד את ה 2.10 מלמטה ואפילו לא מאד אוהב לשחק מתחת לסל. ועם זאת, השנה הוא הגבוה האמיתי היחיד בשתי עמדות הפנים של קבוצה עם יומרות לגמר מזרח. זה המון אחריות. שנה שעברה הציון שלו היה "טוב מאד", גם אם לא "מעולה". אף אחד לא ציפה מהורפורד להיות הקלעי המוביל של הקבוצה, אבל במה שהוא טוב – הוא טוב מאד. להיות דבק של הקבוצה, להיות גבוה מוסר אדיר, ואחד מחוסמי הפיקים הטובים בעולם. מנהל משחק בכל רמ"ח איבריו, שכל תנועה שהוא עושה בהגנה או בהתקפה, באה לטובת הקבוצה. הוא לא דריימונד גרין, אבל האמת היא שהוא לא רחוק כל כך ונדמה לי שבלעדיו, בוסטון אפילו לא היתה מפנטזת על ההישגים אותה היא השיגה שנה שעברה. בלעדיו בוסטון היא קבוצה עם גאנר אחד (אייזיאה או קיירי) וכמה חצאי פינה חביבים יותר או פחות. איתו? איתו יש להם גנרל על המגרש.
ובדיוק כמו בשנה שעברה, כך גם השנה, הוא חייב לעשות דברים דומים. אז אמנם השנה יש מוציא לפועל ברמה הכי גבוהה, אחד יותר בשנה שעברה (הייוורד) אבל גם הוא לא מנהל משחק גדול, והקבוצה עדיין צריכה מסדר משחק של ממש, כזה שיכול לעשות חילופים בהגנה על כל אחד ולתת לכל הכלים ההתקפיים בעמדות 1-3 לעבוד, וגם כזה שצריך לקלוע את הזריקה כשצריך, לתת גוף וריבאונד (גם אם הוא רחוק מלהיות ריבאונדר גדול. לפחות הוא יותר טוב מלופז). ההבדל? בשנה שעברה היה לפחות את אוליניק וקצת טיילר זלר שנתנו לו אוויר לנשימה. השנה לא ברור לי מי זה יכול להיות (ביינס הוא שחקן חלש מאד לדעתי ברמה הזאת), ואפילו הפאוור שלידו, נוטה להיות סוג של סמול פורוורד שאוהב לזרוק משלוש (מרקוס מוריס). לכן, התפקיד של הורפורד גדול מתמיד, למרות שהוא לא נעשה צעיר יותר, ולמרות שגם כך הוא אנדרסייזד ועם אתלטיות בינונית, שעושה הכל תכל'ס רק עם המון שכל. ועדיין, העובדה היא שבוסטון היא מועמדת רצינית מאד גם השנה לגמר מזרח לפחות – הורפורד יהיה קריטי לא פחות מאף אחד אחר בקבוצה.
14 נק', 6.8 ריב', 5 אס', 1.3 חסימות, 47% מהשדה, 36% מהשלוש (1.3 שלשות למשחק)
טיר 2:
7. דיאנדרה ג'ורדן (קליפרס, 29, 2.11, 2 בדירוג שנה שעברה)
הוא קלע השנה בדיוק כפי שהוא קלע בשנה הקודמת, ואף הוריד בדיוק את אותו מספר ריבאונד (מה שכן, הוא חסם חצי חסימה פחות), ועם זאת, הוא יורד חמישה מקומות בדירוג בגלל שתי סיבות:
א. מספיק אנשים עקפו אותו לדעתי. אחלה עמדה כבר אמרתי?
ב. בלי פול יהיה לו הרבה יותר קשה השנה.
ג'ורדן בסופו של דבר הוא חלק רציני מאד מהלוב סיטי, ביחד עם בלייק גריפין. שני גבוהים שנהנו ממשחק מסירות מדהים של פול ושל גריפין עצמו, ועם האתלטיות האדירה שלהם עשו דאנקים שנכנסו עמוק להיילייטים של השבוע, פעם אחר פעם. ג'ורדן עדיין כזה. לא מסוגל לקנות סל שהוא לא דאנק מהאלי הופ, או טיפ אין אבל ככזה הוא חמש שנים ברציפות, המוביל בליגה באחוזים מהשדה – הוא אף פעם לא עושה דברים שהוא לא יודע ולכן היעילות שלו פשוט כל כך גבוהה. ואם בהתקפה הוא עושה את שלו עם דאבל פיגר ומיקום טוב (אם משווים לשחקנים אחרים דומים, נניח בן וואלאס, שהיה מתקיף טוב הרבה פחות), הרי שעיקר הכוח שלו בהגנה, הן בהגנה האישית, שם הוא ללא ספק אחד הטובים בעמדה, והן כחוסם אימתני שנותן יופי של מטריה אווירית לחודרים שמולו.
אז בהגנה הוא ימשיך לתת את שלו, הבעיה היא שנדמה לי שבהתקפה השנה הרבה פחות. גאלינרי, לו ווליאמס ופטריק בברלי, הם האנשים שיקחו את המקום בהתקפה של כריס פול (לאו דווקא באותה עמדה כמובן, אבל מבחינת העומס ההתקפי), והם כבר מוסרים הרבה פחות טובים, ובעיקר – הם גם פחות רוצים למסור. נדמה שהשנה יותר מתמיד, דיאנדרה יצטרך לחיות על כדורי זבל בריבאונד, הרבה יותר משהוא יחיה על האלי הופים, כי פרט לגריפין, אין ממש מי שימסור לו. הבעיה היא שג'ורדן תמיד היה אחד שכן רוצה להיות מעורב בהתקפה, וזו הבטחה שהוא קיבל כבר לפני שנה כשחזר בו מהחתימה בדאלאס, על מנת לחזור ולשחק בקליפרס. הנקודות חשובות לו, ואם ריברס לא ימצא דרך בשבילו לקלוע את הדאבל פיגר, אני לא בטוח אם ג'ורדן והאופי שלו ירצו להתאמץ כל כך בהגנה. בכל מקרה, השילוב של דיאנדרה הוא מבחן לא קטן, הן לדיאנדרה, הן לגארדים של הקבוצה, והן או בעיקר למאמנה דוק ריברס – כי בלי ג'ורדן במלוא הכוח בשני צדי המגרש, אין לקליפרס מה למכור.
12.7 נק', 13.8 ריב', 1.7 חס', 71 אחוזיים פנומנליים (ראשון בליגה) מהשדה, ואפילו ה 48% מהעונשין, הם מספרים גרועים מאד, אבל שיפור קטן על שנים קודמות, ובטח שיותר טוב מדראמונד.
6. חסן וויטסייד (מיאמי, 28, 2.13, 9 בדירוג אשתקד)
ריבאונדר וחוסם על, שהוא אפילו לא נגר בכלל בהתקפה, מה רע? יש בוויטסייד משהו שלא משכנע אותי. הפריים שלו יחסית דקיק, ואין לו אף תנועה בטוחה מתחת לסל, או קליעה נקייה באמת. יש לי תחושה שמול הגנות של שנות התשעים הוא היה סובל המון והיה מסיים כמו איזה ת'רל ביילי שכזה. אבל בכדורסל של היום יכול להיות שמספיקה העובדה שהוא לא מנגר, אז יש לו זריקה סבירה מחצי מרחק אותה הוא קולע ב 37%, ועם האתלטיות, האורך והיד הרכה מטווחים יותר קרובים (נניח עד 4 מטר) הוא עושה את הנקודות הבטוחות שלו באחוזים טובים, כשהוא מזכיר בעיקר שחקנים כמו ג'וניל או כריס בוש הצעיר, אבל מוכשר פחות מהם התקפית. אז לא להיות נגר זה דבר אחד, וזה יפה. אבל חשוב יותר – הוא בחור מלא אנרגיות שהוא גם ריבאונדר אדיר שהוביל השנה את הליגה בתחום, וגם חוסם נפלא, שהוביל בשנה הקודמת את הליגה בתחום ובקלות, אבל משום מה (ואלוהים יודע למה) ירד השנה בחצי מתפוקת החסימות – מה שעדיין הספיק לו בשביל המקום הרביעי בליגה.
מיאמי של החצי השני של העונה האחרונה היתה קבוצה פנומנלית. מהטובות במזרח, וכזאת שנותנת המון סיבות גלאופטימיות. תכל'ס, כולם נשארים שם. דראגיץ', וויטרס שנפצע לקראת הישורת האחרונה והיה מעולה לפני כן, ג'סטיס ווינסלו ה D&3 המבטיח, ג'יימס ג'ונסון שעושה את כל הדברים הקטנים, וכמובן, מי שהוא אולי הכוכב המרכזי היום של הקבוצה – חסן וויטסייד, שצריך להמשיך לתת את הדברים שהוא נתן, המון ריבאונד, המון חסימות, המון הגנה (למרות שברמה האישית, קשה לו בגלל פריים דקיק יחסית. הוא שומר קבוצתי טוב משהוא שומר אישי) וסקורינג. יש במיאמי בסיס אפילו לעשות ביתיות בסיבוב הראשון של פלייאוף המזרח, ווויטסייד, במיוחד אם ייקח צעד קטן קדימה, כפי שהוא עושה כל שנה מאז שהגיע כסנסציה רצינית מהליגה הלבנונית, בהחלט אמור לעשות את זה.
17 נק', 14.1 ריב', 2.1 חס', 56% מהשדה
טיר 1: והאמת היא שאני יכול להבין מקום ראשון, לכל אחד מהחמישה האלה. לכולם חסרוונת, לכולם יתרונות, שחקנים נהדרים:
5. מרק גאסול (ממפיס, 32, 2.15, 5 גם אשתקד)
אחד האובראצ'יברים הגדולים בעולם (תרתי משמע), והישגי קבוצתית יותר מכל אחד אחר כאן, ובטח יותר מארבעת הראשונים. הוא גם בקלות אחד משחקני ההגנה הטובים ברשימה הזאת, כשרק גובר ודיאנדרה ג'ורדן נותנים לו תחרות בתחום הזה. ואם רוצים להמשיך בסופרלטיבים, מדובר גם בקלעי שלוש מצוין, שכמו ברוק לופז, למד רק השנה לזרוק, ולקלוע היטב. בעצם, מדובר אולי בסנטר הקולע הכי טוב בעולם עם 39% מחוץ לקשת (וזה לבחור שקלע עד השנה רק 12 שלשות בקריירה, כולל עונות של 1 מ-14 , 3 מ-17 וכאלה. השנה? 104 שלשות!). עוד סופרלטיב? בוודאי, האיש הוא מוסר על, יצירתי ויסודי, לא נופל מאחיו או מסנטרים מוסרים גדולים אחרים, מנהל משחק של ממש. ארבע תכונות בהן הוא טוב לא פחות מאף אחד אחר ברשימה. אז למה הוא רק חמישי?כי נדמה לי שבכל זאת הכשרון שלו נופל מעט מארבעת הראשונים, ואחרי הכל, עם כל הגוף הגדול שלו, הוא לא באמת טוב בלהיות "סנטר" התקפי קלאסי, המשחק ההתקפי שלו מתחת לסל תמיד לקה בחסר, וגם יכולת הריבאונד לא שם בשביל הגוף הגדול הזה. ארבעת הראשונים הם סופרסטארים בפוטנציה. מרק גאסול מעולם לא היה ומעולם לא יהיה כזה, הדריימונד גרין של עמדת הסנטר ושחקן משלים מושלם, אבל נדמה לי שאין לו את הכשרון המתאים להיות שחקן מוביל, פרנצ'ייז פלייר, של קבוצה. למרות הכל.
יש קבוצות שמסורתית אני לא מאמין בהן, ומסורתית מפתיעות אותי. סן אנטוניו היא אחת, לפחות בשלוש השנים האחרונות, וממפיס (סוג של יריבה מסורתית של הספרס) היא אחרת – אין שם ברק, אין כוכבים גדולים מדי ובאופן כללי הכל אפור, ועם זאת כל כך מצליח וכל כך אובר אצ'יברי, כששנה אחרי שנה הם עושים פלייאוף עם הכשרון המוגבל שלהם, ולפעמים אפילו מגיעים לסיבוב השני, והכל בגלל שני שחקנים בעיקר, מייק קונלי ומרק הגדול. השנה השניים האלה נותרים, אבל הרבה ממה שהיה להם מסביב, ובעיקר זק רנדולף וטוני אלן, שניים מעמודי התווך של הקבוצה, כבר לא כאן. גאסול הקטן גדול ימשיך לעשות את שלו, ונדמה שהוא פחות או יותר בשיא הקריירה. אני שוב מאמין שזה לא יספיק לפלייאוף במערב חזק מתמיד, אבל הוא מפתיע אותי כבר חצי עשור, הכל יכול לקרות.
19.5 נק', 6.3 ריב', 4.6 אס' , 1.3 חסימות, 46% מהשדה, 1.4 שלשות למשחק ב-39% מרשימים מאד.
4. רודי גובר (יוטה, 25, 2.15, HM בלבד בשנתיים האחרונות)
נדמה לי שאצלי הוא קצת אנדרייטד, ואחרים ישימו אותו מעט גבוה יותר. אבל לא נורא, לי אישית קשה לשים במקום גבוה יותר, שחקן שכל פעם שהוא מתרחק מהשני מטר שמתחת לסל, קולע רק ב 24 אחוז (ואני מדבר על איזור קו העונשין, לא ה-3 חס וחלילה). הדיקמבה מוטומבו המודרני, לא באמת שונה מהמקורי. שחקן מוגבל מאד התקפית, שבעיקר טוב בחצי סיבוב ימינה וקצת הוק שוט, זה מה שהוא יודע לעשות. אבל הוא מספיק ארוך ועם ידיים מספיק טובות בשבי לשזה יעבוד התקפית. אני לא מאמין שהוא אי פעם יקלע 20 נקודות למשחק, אבל כמו אחרים ברשימה הזאת, הוא גם לא ינגר למוות, כל עוד הוא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב – לשכון מתחת לסל. ובעיקר, הוא צריך לשכון מתחת לסל, כי משם הוא לוקח ארבעה ריבאונדים יקרים בהתקפה מדי משחק. והוא צריך לשכון מתחת לסל בהגנה, כי כשוויטסייד לא במוד הגוד (god mode)' בחסימה כמו בשנה שעברה, אז גובר הוא החוסם הטוב בעולם.
ואכן מה שמאפיין אותו בעיקר, זה ההגנה. הוא היה שחקן ההגנה הטוב ביורת של קבוצת ההגנה הכי מובהקת בליגה. בין שלושת הראשונים בליגה בכל מדד הגנתי סטטיסטי מתקדם שיש, אבל גם במבחן העין, הוא פשוט מופלא. לא רק חוסם, אלא גם משנה זריקות וגורם לשחקנים המתקיפים לפחד לחדור מולו. פנומנלי.
אז יש לנו שחקן התקפה בינוני אך יעיל (66% מהשדה) ושחקן הגנה פנומנלי, ויש לנו קבוצה – יוטה. שנה שעברה, אחת משלוש קבוצות ההגנה הטובות בעולם (יחד עם הווריורס והספרס), שגם שיחקה איטי ומבוקר מכולן, ממש בקצב של גובר. ועם זאת, נדמה שהשנה יוטה לא תצליח לשחזר את ההישג. ג'ורג' היל שהיה הפוינט המוביל שלה למרות ששיחק רק חצי מהעונה, עזב. ובעיקר הכוכב הגדול והמוציא לפועל העיקרי בהגנה – גורדון הייוורד, עבר לבוסטון. נשאר ג'ו ג'ונסון בן המאתיים, ורודני הוד המאכזב. אני מניח שגובר ימשיך להיות במוד מוטומבו, ואולי אפילו יצליח לזכות בתואר שחקן ההגנה של העונה. אבל אלא אם הקבוצה תמצא מתקיף של ממש, זה לא זה. כי אי אפשר לנצח משחקים רק דרך ההגנה, בלי התקפה בכלל. אבל מה שברור הוא, שגובר ימשיך להיות הדבר הכי מאיים בעולם.
14 נק', 12.8 ריב', 2.6 חס' (ראשון בליגה), 66% מהשדה וחשוב מכך 65% סבירים מהעונשין, למישהו שהוא נגר במהותו.
3. ניקולה יוקיץ' (דנבר, 22, 2.08, 14 אשתקד)
והנה הגענו לשחקן האהוב עליי ברשימה. אני אוהב מוסרים מרהיבים ויוקיץ' הוא אחד המוסרים הכי מרהיבים בהיסטוריה. גם אם הוא לא הסנטר המוסר הכי טוב אי פעם (לצד דיבאץ', הגאסולים, וולטון, ברד מילר, נואה בשיאו וכו') אבל הוא בקלות הסנטר המוסר הכי מרהיב בהיסטוריה. השוקולד הלבן של הסנטרים. עם עין עקומה ועם המרפק, הוא מוסר תמיד את המסירה המרהיבה לשחקן החותך והוא אחת הסיבות העיקריות שדנבר היא קבוצה כל כך אטרקטיבית. האיש הוא קוסם. ובאופן כללי, האמת היא שהוא שחקן התקפה די מושלם, שלא רק מאיים היטב מכל טווח, אלא זורק כמעט רק זריקות נכונות. מתחת לסל, יש לו מספיק טכניקה בשביל להיות יעיל, וממרחקים גדולים יותר? הנה המספרים המדהימים – הליגה קולעת בממוצע 42% מאיזור קו העונשין (TOP OF THE KEY), יוקיץ'? 65%. הליגה קולעת בממוצע ב-40% מחצי מרחק. יוקיץ'? 51%. חוץ מזה, האיש גם קולע שלשות ביעילות מספקת, וגם לוקח ריבאונדים טוב יותר מחלק גדול מהרשימה. בהגנה? יש לו מה לשפר, אבל האמת היא שהוא לא נופל מחלק גדול מהרשימה, גם אם הוא בטח לא בצמרת שלה.
דנבר היא מבחינתי קבוצה שאני ממש מצפה לפריצה שלה השנה. גארי האריס הוכיח את עצמו כקלע מצוין, ואם ימשיך, אזי ביחד עם הכשרון של ג'מאל מורי ווויל בארטון, יש כאן קו אחורי מעולה. מילסאפ הולך לייצב הן את ההתקפה, אבל בעיקר את ההגנה של הקבוצה, ויכניס אלמנט בוגר ו"רע" שלא היה קיים בקבוצה בשנים האחרונות. אבל הסטאר הגדול הוא יוקיץ'. הימרתי על דנבר כאן כקבוצה שהייתי מאד רוצה לראות לפחות עוברת סיבוב אחד במערב. וזה בעיקר בגלל שאני מת לראות את יוקיץ' ממשיך לככב, ולמשיך למסור את המסירות ההו כה מרהיבות שלו. ואם לא? האיש בן 22, ואני בטוח שהוא עוד יעשה דברים גדולים מאד.
16.7 נק', 9.8 ריב', 4.9 אס', 58% מהשדה, 32% מהשלוש (0.6 שלשות למשחק. לא גדול, אבל בהחלט איום מסוים)
2. דמרקוס קאזינס (ניו אורלינס, 27, 2.11, ראשון בדירוג בשנים האחרונות)
יותר מדי מוכח, הבחור הזה. לצערי, הוא מוכח לכיוון הלא נכון. 7 עונות בנ.ב.א, 3 פעמים אולסטאר, פעמיים חבר בחמישייה השניה של הליגה. מספרי הסנטר הכי טובים בעולם, ו-0 עגול בהופעות פלייאוף, משל היה שאריף עבדול רחים. אחרי 7 עונות זה כבר מתחיל להיות מטריד מאד ומחייב לכל הפחות הוצאה שלו מהמקום הראשון ברשימה.
אז לא יודע, אולי סנטרים מתוקף תפקידם, טובים ככל שיהיה לא יכולים לסחוב קבוצה היום לפלייאוף. אולי אפילו שאקיל לא היה מצליח (אני לא מאמין בזה, אבל אולי), אולי באמת כדורסל הפך להיות משחק של גארדים, והם היחידים שקובעים היום את הטון. זאת תיאוריה אחת וזאת תיאוריה טובה כי היא מסבירה גם את קא"ט, יוקיץ' ואנתוני דייויס. אבל נדמה לי שגם לתיאוריה השניה יש מקום – שזו אשמת קאזינס עצמו, שהוא לא בוגר מספיק, מרעיל את חדר ההלבשה ומהווה גורם שלילי בקבוצות שלו.
אבל אם התיאוריה השניה אכן נכונה, זה מאד מאכזב. כי לקאזינס יש הכל. אולי השחקן הכי חזק פיזית בליגה, הוא חיה רעה מתחת לסל, הוא קולע היטב מהשלוש, הוא ריבאונדר עצום והוא גם מוסר חכם, מרהיב ונהדר (גם אם לא תמיד המסירות שלו הן הדבר הנכון לעשות). הוא אמנם לא מאד אתלטי ועדיין הוא יודע לחסום כשצריך ומספק מטריה כלשהי, והוא אפילו חוטף לא רע בכלל. הוא סנטר של פעם אבל עם טאץ' מהשלוש ולמרות אחוזי שדה לא מדהימים, ה TRUE SHOOTING PERCENTAGE שלו סביר ומעלה (56%) כשלוקחים בחשבון גם זריקות מהשלוש.
אין שום סיבה נראית לעין לכך שהוא לא יצליח לסחוב קבוצה למקומות גבוהים, ועם זאת – עובדה, כבר שבע שנים והוא לא מצליח לעשות כלום ברמה הקבוצתית. אולי זה היה בגלל החולי הרע שהיא סקרמנטו שלא הצליחה להציב לידו קבוצה נורמלית, ואולי זה הוא. בכל מקרה, בניו אורלינס הוא חלק מצמד שהוא לפחות על הנייר, הפרונט קורט הטוב בעולם, ויש להם לא רק רכז אחד אלא שניים – שיכולים להפעיל אותם. רבים לא מאמינים בהם, אבל אני חושב שיש לניו אורלינס פוטנציאל אמיתי לסיים לפחות במקום השישי במערב, כשלא אתפלא גם אם תהיה שם ביתיות בפלייאוף. ואם זה לא יקרה? אז בסוף השנה, גם דייויס וגם הבחור הגדול הזה יצטרכו לענות על המון שאלות, על עצמם בפרט. ועל המשמעות של גבוהים במשחק של היום בכלל.
27 נק', 11 ריב', 4.6 אס', 1.4 חט', 1.3 חס', 45% מהשדה, ו – 1.8 שלשות ב 36%.
1. קרל אנתוני טאונס (מינסוטה, 21, 2.13, 3 בדירוג אשתקד)
וכך קא"ט זוכה כמעט מן ההפקר במקום הראשון. לא בגלל שהוא מוכח במיוחד, כי הוא לא. אלא בעיקר בגלל שדמרקוס אנטי מוכח. טאונס נמצא בליגה רק שנתיים, ולמרות שבשנתיים האלה מינסוטה לא היתה טובה במיוחד, נדמה שהוא יכול להאשים גם אחרים, ובעיקר את האגואיזם וההגנה הנרפית של אנשים כמו וויגינס, לאווין ושבאז, ואת העובדה שאין לקבוצה מספיק איום מבחוץ. קא"ט נהנה מהספק, ובינתיים מבליט את מה שיש לו. נדמה לי שמדובר כבר היום בטריילר הטוב בעולם שאמנם שיפר את היכולות שלו כשחקן פוסט, אבל עדיין לא נמצא ברמה שבה קאזינס נמצא שם. הגוף הארוך שלו הופך אותו לריבאונדר מצוין, והעובדה היא שהוא בין הבודדים במינסוטה של השנים האחרונות שגם מסכים למסור את הכדור לפעמים. הפוטנציאל ההגנתי שלו, עדיין לא ממומש בכלל (בתחתית הליגה ב DEFENSIVE RATING), אבל הוא כן בשמיים (ונדמה לי שהוא הגיע לנ.ב.א על טיקט הגנתי בכל מקרה, מצד שני גם וויגינס...) וחוץ מזה, גם הוא לגמרי סנטר מודרני שאוהב ויודע לקלוע מהשלוש.
יש כמה שאלות מעניינות סביב מינסוטה השנה. קודם כל, שאלת ההיררכיה. למרות שנדמה שקא"ט הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה, הוא בסופו של דבר סנטר – כלומר, שחקן שמקבל את הכדור בהגדרה ולא מתחיל את ההתקפה, וכשיש גם את וויגינס, גם את באטלר וגם את טיג כרכזים, השאלה הראשונה שצריכה להישאל, היא כמה כדורים קא"ט בכלל, שחקן שמצטיין במיוחד ללא הכדור ביד – יקבל. אם השלושה יפעילו אותו (בעיקר באטלר וטיג אני מניח) הוא יחזיר דיבידנדים, בזה אני בטוח. השאלה השניה היא השיטה – ת'יבודו, מאמן הגנתי כזכור, נכשל לגמרי בשנה האחרונה, אבל הפוטנציאל ההגנתי של הקבוצה שלו בשמיים, בעיקר בגלל באטלר וקא"ט עצמו. ת'יבודו צריך להנחיל שיטה והיררכיה, וקא"ט צריך להיות היהלום של השיטה הזאת. כי בסופו של דבר, באטלר אמנם הוציא מעצמו 150% מהכשרון בקריירה, אבל הוא עדיין מוכשר פחות מאשר קא"ט, ווויגינס מאכזב כבר שלוש שנים ברציפות בכמה תחומים. קא"ט אולי לא הסנטר הכי טוב בעולם היום, אבל הוא ראשון ברשימה כי הוא (או אמביד, אבל זה כבר סיפור אחר) צריך להיות הסנטר הטוב בעולם, והשנה הוא חייב להתחיל להוכיח את זה.
25.1 נק', 12.3 ריב', 2.7 אס', 1.3 חס', 54% פנומנליים מהשדה, כולל 1.2 שלשות ב-37%.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
