|
אז מה אומרת לכם הרשימה הבאה (לפי הסדר, פחות או יותר): דאנקן (ספרס), גארנט (מינסוטה), נוביצקי, וובר (סקרמנטו), ג'וניל (אינדיאנה), פאו גאסול (ממפיס), זק רנדולף (פורטלנד), למאר אודום (מיאמי), אלטון בראנד (קליפרס), אנטואן ווקר (בעונה האחת שלו בדאלאס), ראשיד וואלס (3 קבוצות, אבל בעיקר אליפות עם דטרויט) קרלוס בוזר (קליבלנד), קניון מרטין (ניו ג'רזי), חואן הווארד (אורלנדו), וכריס בוש הצעיר (טורונטו). וזה עוד בלי להזכיר את קית' ואן הורן, שאריף עבדור ראחים ואפילו קארל מאלון בעונת הפרישה בלייקרס ב HM.
ואם לא זאת, אז מה לגבי הרשימה הנ"ל: צ'ארלס בארקלי (פניקס), קרל מאלון (יוטה), דניס רודמן (דטרויט), שון קמפ (סיאטל), לארי ג'ונסון (שרלוט), הוראס גרנט (שיקגו), קווין וויליס (אטלנטה), דרק קולמן (ניו ג'רזי), לארי נאנס סניור (קליבלנד) , דטלף שרמפף (אינדיאנה) , אנקל קליפי (פורטלנד), אוטיס ת'ורפ (יוסטון), טיירון היל (גולדן סטייט), ושני רוקים לבנים העונים לשם טום גוגליוטה (וושינגטון) וכריסטיאן לייטנר ושנתנו עונת רוקי סנסציונית במונחים של היום, ובכל זאת אפילו לא היו קרובים לדגדג את שאקיל (ואת אלונזו מורנינג) בבחירות לרוקי השנה.
אלו דירוגים (קרובים למדי, קשה לשפוט ממרחק הזמן) של רשימת ה-15 המשוערת בסוף עונת 03-04, וזאת שבסוף עונת 92-93 (עונת הגמר של בארקלי ופניקס, ולכן מקומו הראשון לפני מאלון)
אז על הרשימה הראשונה בוודאי שקל לדבר – זאת רשימה של סופרסטארים אחד אחד. שלושת הראשונים הם מהגדולים שבשחקני הכדורסל של כל הזמנים. ארבעת הבאים הם סופרסטארים מובהקים בקבוצות שלהם. ואלו שאח"כ, כולם לפחות בין שני השחקנים הטובים בקבוצות שלהם. רשימת הפאוור פורוורדים באמצע שנות האלפיים היתה מטריפה, סופרסטארית לגמרי.
בשנות התשעים, ההילה של הפאוור פורוורדים היתה כזאת של סוסי עבודה שחורים, ואכן שחקנים כמו נאנס, קליף רובינסון, וויליס, גראנט, ת'ורפ, היל (וגם דייל דייויס שפספס את הרשימה בפוטו פיניש ) וכמובן מעל כולם רודמן, הם סוסים שחורים מעולים. אבל גם שם לא חסרים כוכבים, בארקלי, מאלון, קמפ, ג'ונסון, קולמן ובמידה פחותה שלושת הלבנים – גוגליוטה, שרמפף ולייטנר היו שחקנים התקפיים מעולים. זאת רשימה בה השניים הראשונים הם מטובי השחקנים בכל הזמנים. כן, זאת רשימה אפורה יותר מאשר זאת של 03-04, אבל למען האמת היא לא רעה בכלל, ויש בה איזון מעולה.
ומכאן לרשימה של השנה – אחרי ששנה שעברה עוד הגנתי על עמדת הפאוור פורוורד, לא עוד. מדובר בעמדה מחורבנת. כך כך הרבה שחקנים בה חוו ירידה השנה. רנדולף למשל הזדקן בעוד שנה, אלדרידג' הפך להיות סופטרידג', גריפין שוב נפצע כל הזמן, מילסאפ גם הוא מתחיל לחוות ירידה קלה מסוימת, נוביצקי בוודאי הוא לא אותו שחקן, איבקה איבד חלק גדול מההרתעה שלו, וגם דרק פייבורס נראה כמו חצי שחקן ואפילו אנתוני דייויס לא לקח קבוצה עם ארגיואבלי הסנטר הטוב בעולם לפלייאוף. וזה לא שיש כאן איזשהן בשורות גדולת מהצעירים. פורזינגיס גם בשנתו השניה לא בשל עדיין, דיינג דרך במקום, ג'בארי פארקר אולי גמר את הקריירה דה פאקטו, וארון גורדון הוא שחקן לא אינטליגנטי בעליל.
זאת עמדה בלי כלום. לא הסופרסטאריות של שנות האלפיים, ולא העבודה הקשה של שנות התשעים, זאת פשוט עמדה של HAS BEEN'S ושל WANNABE’S/ . ולמען האמת, זה מאד מאד עצוב.
אז אפשר לנתח, ואולי גם אעשה את זה מתישהו בפוסט אחר (ולא, זה לא ששחקנים נמוכים יחסית הפכו להיות סנטרים, כל הסנטרים של היום הם ז'לובים פרט אולי להורפורד וקצת מיילס טרנר) אבל האמת היא שהסיבה העיקרית היא שרוב השחקנים שנולדו בין שנת 86-94 בגובה 2.04 – 2.10 הם פשוט לא טובים במיוחד. אולי הניתוח שצריך להיעשות כאן הוא בכלל לא "כדורסלני" אלא גנטי. ואני רציני לגמרי. זה פשוט דור אבוד.
ובכל זאת, דירוג צריך לעשות גם אם זה דירוג של חרא. אז נתחיל.
אזכורי כבוד:
הקלעים:
מרווין ווליאמס (שרלוט , 31, 2.05) הוא עוד ווטרן שאוהב לקלוע שלשות, ופעם היה בחירה 3 בדראפט שלא הבשילה. מתחיל להיות מבוגר, ואני לא בטוח אם הוא השחקן ששרלוט צריכה כרגע. למעשה, הוא נראה בדיוק כמו השטאנץ של השחקנים שלברון אוהב להחזיק לידו
11.6 נק', 6.6 ריב', 42% מהשדה, 35% משלוש.
דאריו שאריץ' (פילדלפיה, 23, 2.08) – דווקא שחקן מוכשר שמתאים לעמדת הפאוור פורוורד של היום, יודע לקלוע שלשות ויודע להתמקם היטב בלי כדור. שיחק בוואקום שנה שעברה והשנה יהיה אחד המוציאים לפועל של הקבוצה המאד מסקרנת מפילי.
12.8 נק', 6.3 ריב', 2.2 אס', 41% מהשדה, 31% מהשלוש. בוסרי ועדיין לא מדויק, אבל הפוטנציאל קיים.
ג'בארי פארקר (מילווקי, 22, 2.03, 12 שנה שעברה) – בריא, הוא לא רק ברשימה אלא גם בעשירייה. שחקן עם התמקמות נהדרת בלי הכדור ביד, ועם המון כוח פיזי ומספיק אתלטיות כדי להיות מצוין עם הכדור ביד. ולמרות שמילווקי איתו לא נראתה טוב (ודווקא עם מידלטון – כן), יש לא מעט סיבות לחשוב שאיתו ועם מידלטון (והגריק פריק) זאת קבוצה אדירה. אבל שתי פציעות קשות בשלוש עונות כדורסל בהן שיחק למעשה רק עונה אחת מלאה זה המון, וספק אם נראה ממנו משהו אי פעם. הלוואי..
20.1 נק', 6.2 ריב', 2.8 אס', חטיפה, 49% מהשדה ו 37% (1.3 שלשות למשחק) מהשלוש.
ארון גורדון (22, 2.05, אורלנדו) הוא אמנם יותר קלעי מנגר, אבל צריך להודות שבתור קלעי הוא די מנגר. עם כל האתלטיות שלו, האיש שבשביל שיקבל את קדמת הבמה, העבירו את טוביאס האריס לדטרויט מאכזב. לא ממש קולע, לא ממש מוסר, לא ממש אינטליגנטי ולא ממש יודע מה לעשות עם הכדור. האתלטיות הנעלית שלו עוזרת לו, אבל בשביל שחקן שמאז מזכיר את בלייק גריפין בממדי הגוף ובאתלטיות, ובכן... זה ממש לא זה.
12.7 נק', 5.1 ריב', 45% מהשדה ושלשה אחת למשחק ב 29% מסכנים.
הנגרים:
קנת' פאריד – אנימל (דנבר, 27, 2.03). אנרגטי כתמיד, חזק כמו שור, אבל פשוט לא מוכשר מספיק. והשנה דנבר הנחיתה לו את מילסאפ על העמדה, כך שכנראה המספרים שלו עוד יירדו. לעולם לא הצליח להראות שהוא שחקן על למרות ההבלחות ולמרות האולימפיאדה לפני שנה וקצת.
9.6 נק', 7.6 ריב', 55% מהשדה, לא זורק מהשלוש ואולי זו חלק מהבעיה.
קודי זלר (שארלוט, 24, 2.13) – שמיני מבין כל הפאוורים בדירוג של HOOPSHYPE ואלוהים עדי שאין לי מושג מה עובר עליהם. (ההצדקה? שארלוט איתו היא קבוצה של 50%+ ובלעדיו קבוצה של 3 נצח' ב 20 משחקים) שחקן האסל ודבק שעושה סקרינים וקצת הגנה, אבל בסופו של דבר נגר. ישחק השנה הרבה בעמדה 4 לצד סופרמן בעמדה 5, למרות שמן הסתם גם הרבה בעמדה 5 לצד קמינסקי ומרווין ווליאמס, פה במעלה הרשימה.
10.3 נק', 6.5 ריב', חטיפה, 57% מצוינים מהשדה לשחקן שלא זורק מהשלוש.
ת'אד יאנג (אינדיאנה 29, 2.03). קפיצי אבל קצת נמוך לעמדה, לא שזה מפריע להרבה שחקנים אחרים להצליח. אולי הוא פשוט לא מוכשר מספיק. קלעי רע למדי אבל שחקן אנרגיה סביר, כך או כך באינדיאנה של השנה לא נראה לי שמישהו יבלוט, וכך או כך, הוא רגיל מפילדלפיה וברוקלין לשחק בקבוצות גרועות עד גרועות מאד, אז זו רק עוד שנה לאוסף.
11 נק', 6.1 ריב', 1.5 חטיפות, 53% מהשדה, 38% בזריקה וחצי למשחק מהשלוש.
ג'ורג'י דיינג (מינסוטה, 27, 2.11, 14 ברשימת אשתקד). אני כן מחבב את הבחור הזה שמזכיר פיזית את גארנט וקולע היטב מחצי מרחק, ובניגוד לכל מינסוטה (עד השנה) לפחות גם מוסר לפעמים. אבל צריך להודות – הוא קצת דורך במקום והוא לא מספיק מוכשר להיות שחקן פותח טוב. והוא אפילו לא כ"כ צעיר, בן 27 ויש תחושה שמה שראינו זה מה שנראה. מה גם שהשנה טאג' גיבסון יתמודד איתו על העמדה
10 נק', 7.9 ריב', 1.9 אס', 1.1 חט', 1.2 חס', 50% מהשדה, קולע שלשה פעם בחמישה משחקים ועושה את זה ב 37%.
ג'יימס ג'ונסון (מיאמי, 30, 2.05)’ – מדהים איך האיש הזה, בן 29 הפך להיות שחקן משמעותי, אולי לראשונה בקריירה השנה, תחת ספולסטרה במיאמי. והאמת היא שהוא היה באמת מאד מאד נחמד, קלע היטב מכל טווח, ניהל משחק משל היה דריימונד גרין, ונתן יופי של הגנה. בובה של שחקן. הבעיה? הוא כאמור מבוגר ויש יסוד להאמין שהשנה האחרונה היתה פוקס שכזה. אני לא יודע אם זו הרמה שלו ובכל מקרה, אני בטוח שזה הרף העליון. ובכל זאת, אני צופה למיאמי המאד סימפטית עוד שנה מוצלחת איתו.
12.8 נק', 4.9 ריב', 3.6 אס', חטיפה, 1.1 חסימות, 48% מהשדה וקצת יותר משלשה במשחק ב 34%
ג'מייקל גרין (ממפיס, 27, 2.05) – עדיין לא חתם על חוזה חדש, אבל סביר להניח שיישאר בממפיס. כמו כל שחקן היום, גם הוא למד לקלוע קצת מהשלוש בהצלחה חלקית. אבל באופן כללי הוא פאוור מהזן הנגרי, נותן הגנה, נותן ריבאונד, נותן גוף. מתאים מאד ל DNA הנגרי של ממפיס וחלק אינטגרלי מההצלחה שלה. השנה לראשונה לא יראה את זק רנדולף לפניו ברוטציה ועשוי לשפר את הממוצעים שלו.
8.9 נק', 7.1 ריב', 50% מהשדה, ו 38% מהשלוש (פחות משלשה למשחק)
הרוקיז והצעירים:
נדמה לי שמדברים רק על לאורי מרקאנן (שיקגו) ששיחק היטב באליפות אירופה עם פינלנד כמישהו שעשוי לפרוץ. פרט אליהם, סקאל לביסייר של סקרמנטו נתן כמה משחקים נהדרים לקראת סוף השנה, מרקיז כריס של פניקס עשוי לקחת צעד קדימה, כמו גם אחד או שניים מהאחים הרננגומז – הזה שקולע שלשות בדנבר, והשני שנותן קצת יותר האסל והגנה בניקס.
ולרשימה:
טיר 5:
15. דירק נוביצקי (דאלאס, 39, 2.13, 10 שנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי נוביצקי בגיל 39, ואילו ג'ינובילי וקרטר הם בקושי, אם בכלל HM ברשימות שלהם.
שירת הברבור לשחקן שהחלטתי, כמו במקרה של דווין וויד לשים במקום האחרון (של כבוד) ברשימה. האמת היא שבלי קשר זה בערך המקום הריאלי של אחד הפאוורים הגדולים בכל הזמנים. נעדר ברבע הראשון של העונה האחרונה כשגם אחר כך לקח לעצמו הפסקות שיקום, ובכל זאת חתם לשנתיים האחרונות בהחלט בגיל 39 בקבוצה איתה בילה את כל הקריירה. בהחלט נראה זקן יותר, הריבאונדים היחידים שהוא לוקח היום נלקחים בגלל שהם נופלים לו לידיים עם הגובה שלו וקשה לו יותר עם זריקת הפלמינגו למרות שהיא עדיין כלי נשק יעיל. לצד 11 משחקים בהם קלע יותר מ-20 נקודות היו לו גם 14 משחקים בסינגל דיג'יטס, ולראשונה בקריירה הוא אפילו לא היה השחקן ההתקפי הכי חשוב בקבוצה – כי המעמד הזה עבר להריסון בארנס. ובעיקר, הוא כבר לא משחק או זורק מבפנים בכלל. למרות שהוא משחק יותר ויותר כגבוה יחיד (ויעשה את זה גם השנה לא מעט, למרות ההחתמה של נואל) 80% מהזריקות שלו באו מחצי מרחק או מהשלוש, ונדמה שכבר אין לו כוח למאבקים שמתחת לסל. מצד שני, בכל זאת מדובר באחד הקלעים הגדולים בכל הזמנים מחצי מרחק.
דאלאס בהובלת הריסון בארנס ועם חבורת גארדים צעירים ולא מנוסים, לא תגיע רחוק גם השנה וסביר להניח ששוב, דירק יראה את הפלייאוף אליו הוא הגיע 15 פעמים מהבית. טנקינג היא לא מילה גסה, ויתכן מאד שגם היא תגיע לדאלאס, ושנוביצקי ששיחק 54 משחקים שנה שעברה ינוח הרבה גם השנה. ובכל זאת, תקווה לי שאיכשהו מרק קיובן יצליח להנחית שחקן משמעותי אחד נוסף, בפרי אייג'נסי או רוקי, כדי שלפחות את השנה האחרונה שלו בקריירה, בעונת 18-19, נוביצקי יגיע לפלייאוף אחד אחרון.
54 משחקים בלבד, 14.2 נק', 6.5 ריב', 44% מהשדה, 38% מהשלוש (1.5 שלשות למשחק)
14. מרקוס מוריס (עבר מדטרויט לבוסטון, 28, 2.05)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי הרכיכה הזאת שהיה HM שנה שעברה, נכנס בכיף לרשימה.
למרות שאני לא בטוח לגמרי שהמקום ה-14 באמת מגיע לו על סמך מה שהוא עשה שנה שעברה, הוא נמצא כאן בגלל מה שאני חושב שיקרה השנה. וזה לא יקרה בהכרח בגלל שיפור אינהרנטי במשחקו, כמו בגלל שהוא כנראה מגיע לקבוצה שהכי מתאימה לו בעולם. בשביל בחור עם גוף לא רע בכלל (2.05 ס"מ 105 ק"ג) הוא משחק הרבה פחות קשוח משהוא נראה. לא ריבאונדר גדול, וגם לא שחקן שאוהב להתלכלך בצבע. אבל כן שחקן עם ידית סבירה שהלחם והחמאה שלו נמצאים בחצי מרחק ומהשלוש. שחקן שביחד עם טוביאס האריס היה חלק מצמד פורוורדים עם תכונות מאד דומות.
אז כן, הוא כאמור לא עושה שום דבר יותר מדי טוב. הוא לא אגרסיבי במיוחד וגם האחוזים לא משהו. אבל הסיבה שהוא מדורג גבוה היא בגלל שהוא יהיה אחד משני הגבוהים המשמעותיים היחידים (כנראה) בקבוצה שצריכה להיות אחת הקבוצות הטובות במזרח בפרט ובליגה בכלל – הפרויקט של בוסטון על שלל כוכביה בקו האחורי. אז כן, הייוורד וקיירי יובילו ויקלעו את רוב הנקודות. הזרקורים יופנו לצעירים כמו ג'יילן בראון וג'ייסון טייטום. אבל הקו הקדמי צריך להיות שם. הורפורד בתור פוינט סנטר שקולע מבחוץ יהיה שם בכל מקרה, אבל מוריס חייב להיות העזר כנגדו. הוא לא חייב לשפר את הקליעה אבל הוא כן חייב ללמוד לחדד קצת את המרפקים ולקחת ריבאונד קצת יותר משמעותי. בהתקפה הוא יהיה חלק מהמארג, אבל בהגנה הוא חייב להרוג, כי אחרת בוסטון תהיה בבעיה גדולה מאד. בעיניי, אם הוא ידרוך במקום – הסיכוי של בוסטון לאכזב את שלל אוהדיה בשנה הקרובה גבוהים מאד. שיפור קל והבנה שהוא שחקן סופר חשוב במארג שנבנה בעיר הירוקה, ובוסטון תתמודד כצפוי מול קליבלנד על בכורת המזרח.
14 נק', 4.6 ריב', 42% מהשדה, 33% מהשלוש
טיר 4:
13. ג'וליוס רנדל (לייקרס, 22, 2.05, 13 אשתקד)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי יש מצב שרנדל הוא בכלל הפחות טוב, משני הפאוורים הבינוניים משהו של הלייקרס.
אני חייב להודות - מבין שני הגבוהים הצעירים של הלייקרס, כלומר רנדל ונאנס ג'וניור, אני דווקא מעדיף את הקפיציות וההגנה של השני. ועם זאת, הראשון הוא זה עם היכולות ההתקפיות. את רנדל אוהבים להשוות להרבה שחקנים, קודם כל לזאק רנדולף (ולג'ארד סלינג'ר), כי שניהם בגודל די דומה, מסיביים, לא מאד גבוהים ולא מאד אתלטיים אבל עם מגוון יכולות מתחת לסל. ולמעשה אם כבר, רנדל אפילו מעדיף את המשכן שמתחת לסל יותר מאשר רנדולף וזורק משם כ-50% מהזריקות שלו אותן הוא קולע באחוזים גבוהים. רנדולף משחק בדיוק כמו שפאוורים שיחקו לפני מהפכת נוביצקי והאמת היא שלא יזיק לו לפתח זריקה נאה משלוש או למצער מחצי מרחק (כמו שרנדולף למשל עשה). השחקן השני שאוהבים להשוות את רנדל אליו הוא דריימונד גרין – אז בהגנה הם שמיים וארץ, עם כל הכבוד, אבל גם רנדל הוא מוסר לא רע בכלל שלעיתים מנווט את המשחק מהלייקרס מבפנים או כטריילר. בכל מקרה, גרין הוא לא.
אז הדברים הטובים שלו נהדרים – המשחק מתחת לסל ויכולת המסירה והניווט. יש המון מקום לשיפור בהגנה ובטווח, זה השחקן וזה מה שהוא מראה כבר שנתיים. אבל אם עד השנה רנדל התחלק במלאכת ניהול המשחק עם ראסל וקלארקסון, נדמה שהשנה בול ייקח את המושכות לידיים שלו. השנה, לראשונה יש לרנדולף סנטר אמיתי שגם אוהב מאד את המשכן מתחת לסל לשחק לידו. לופז אמנם למד לקלוע משלוש, אבל עדיין אפקטיבי במיוחד מתחת לסל ובטופ אוף דה קי. אם השניים ילמדו לשחק ביחד, ובעיקר אם רנדל ילמד להפעיל גבוה איכותי כמו לופז, כמו שהוא יודע להפעיל שחקנים אחרים זה יהיה מעולה. אם רנדל גם ילמד לקלוע מחצי מרחק ולרווח את המשחק זה יהיה עוד יותר מעולה. אישית, אני חושב שהלייקרס הם סליפרים ויש מצב שהכל יתחבר להם עד כדי מקום 7-8 במערב ופלייאוף, אבל גם אם לא, מדובר בקבוצה עם עתיד וורוד, ורנדל הוא בהחלט חלק מהעתיד. רק שיתפתח כמו רנדולף ולא חלילה כמו סלינג'ר
13.2 נק', 8.6 ריב', 3.6 אס', 49% מהשדה, ואילו מהשלוש... עדיף שלא יזרוק כרגע למרות שהוא עושה את זה 60 פעמים בעונה.
12. זאק רנדולף (עבר מממפיס לסקרמנטו, 36, 2.05, 15 שנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי רנדולף הזדקן בשנה ובכל זאת קפץ בשלושה מקומות.
ומרנדל אנחנו עוברים לדבר האמיתי. לא גבוה במיוחד, מסיבי מאד ועסוק בעיקר בבניית אלף הטעיות, גם מתחת לסל וגם באוטומט מחצי מרחק כדי להיות נשק התקפי יעיל כבר עשור וחצי, וגם בגיל 35 נראה שעדיין כוחו במותניו. אחרי שמונה עונות טובות בממפיס, בהן אולי לא היה הכוכב העיקרי של הקבוצה בדרך כלל, אבל תמיד היה חלק מאחת מהקבוצות עם הד.נ.א היותר מובהק בנ.ב.א, הוא עובר לקבוצה עם ד.נ.א אחר לגמרי, ולא בטוח שזה יעשה לו טוב. הוא התחיל את הקריירה בג'ייל ברייקרס מפורטלנד, ולמרות שהיה שם כוכב לא קטן הוא הגיע עימה לפלייאוף רק פעמיים בקבוצה שהיתה די ידועה לשמצה עם חבר'ה כמו שיד וואלאס הלא בוגר, קינטל וודס, שון קמפ בימי ההתדרדרות הפיזית והנפשית, דיימון סטודמאייר ורובן "קובי סטופר" פטרסון. אחר כך, הוא עבר לעוד קבוצה לא מתפקדת - הניקס, ביחד עם גבוה שמן אחר (אדי קארי) ולמרות מספרים טובים, הקבוצה של אייזיאה תומאס המקורי היתה הבדיחה של הליגה. אבל אז – REDEMPTION – ממפיס היתה קבוצה שבנתה על טיקט הגנתי ונתנה לרנדולף, לאו דווקא שחקן הגנה גדול להיות חלק מושלם בפאזל שלה, עם יכולת הריבאונד ויצירת הנקודות המשובחת. רומן נהדר שנמשך במשך רוב העשור.
והשנה רנדולף מגיע למערכת שמזכירה הרבה יותר את פורטלנד והניקס של פעם – עוד מערכת לא מתפקדת לכאורה. אז כן, אפשר וצריך לדבר על כך שהוא האיש שיבוא לחנוך את קאולי סטיין, את פפיאניס ואת לביסייר, כולם צעירים די מוכשרים שהראו ניצוצות בשנה\שנתיים האחרונות. צריך גם לדבר על כך שהקבוצה הביאה אף את וינס קרטר שיחנוך מצידו את הגארדים ושלכאורה יש המון היגיון בשילוב בין בוגר לצעיר כאן. אבל העובדה היא שעד היום סקרמנטו היא קבוצה לא מתפקדת, והעובדה היא שעם החתימה, רנדולף חזר לימיו כג'ייל ברייקר ונעצר בעוון אחזקת סמים (ונידון לאחרונה לעבודות שירות בלבד). השאלה היא האם בערוב הקריירה של רנדולף, הוא יחזור לימיו מקדם, או שמא הנמר אכן השיל את חברבורותיו והוא יוכל להוביל את הצעירים של סקרמנטו. הקינגס לא יגיעו כך או כך לפלייאוף, אבל אם רנדולף יגיע במוד הנכון הוא יכול להניח כמה יסודות לקבוצה לעתיד.
14.1 נק', 8.2 ריב', 45% מהשדה
11. דרק פייבורס (יוטה, 26, 2.08, , 9 אשתקד)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי פייבורס היה חצי שחקן השנה, ועדיין נמצא ברשימה.
רק בן 25 וכבר בספק לגבי עתידו בליגה. בשיאו, מדובר באחד הפאוורים היותר טובים בליגה, לא יצירתי במיוחד עם הכדור אבל חזק ועם ידיים טובות שנותן התקפה אמינה ויופי של הגנה. פאוור פורוורד קצת כמו של פעם. הבעיה היא רק שהשנה האחרונה היתה רווית פציעות, שיחק רק 50 משחקים, וגם כששיחק היה מוגבל מאד בדקות. אם יש משהו שבאמת חשוב שהוא יעשה זה לנוח בקיץ כי האמת היא שהוא פשוט נראה חלש יותר ואתלטי פחות מאשר בשנים קודמות. בגיל 25 יש המון סיבות להאמין שהוא יכול לחזור לעצמו ובסופו של דבר הוא לא פספס עונה שלמה והוא לא בנוי בהכרח על אתלטיות.
מה שהוא כן צריך לעשות זה לחזור ולהשתלב ביוטה, ובמיוחד בקבוצה שהשתנתה כל כך הרבה בזמן שבו הוא היה פצוע או חצי פצוע. יוטה תמיד היתה קבוצה בנויה בצלמו האגרסיבי והכוחני של פייבורס, אבל בינתיים הייוורד עזב, ואילו רודי גובר הפך להיות סטאר של ממש. יוטה של שנה הבאה לא אמורה להיות קבוצת פלייאוף, אבל היא כן תרצה להמשיך ולהיות קבוצה קשוחה שעושה בעיות לכל אחת. ממפיס 2.0, והכלי הכי טוב שיש לה למטרה זו – הוא קו הפנים הקשוח, ההגנתי והגבוה. פייבורס הוא חלק מזה, בטח עכשיו כשליילס ודיאו כבר לא שם. אם הוא עדיין פצוע, ובאמת איבד את הכושר לתמיד, יונאס ירבקו ואקפה אודו מפנרבחצ'ה תמיד יכולים להחליף אותו, אבל בשיאו פייבורס הוא שחקן ברמה אחרת לגמרי ואני מאד מקווה ומאמין שהוא יחזור טוב מתמיד.
9.5 נק', 6.1 ריב'. 49% מהשדה, אבל כל זה ב 24 דקות משחק בלבד (50 משחקים בעונה)
10. רייאן אנדרסון (יוסטון, 29, 2.08)
למה עמדת הפאוור חלשה, כי רייאן אנדרסון קלע פחות והיה אסרטיבי פחות מבשנה הקודמת, ובכל זאת נכנס לרשימה, ועוד למקום העשירי.
הייתם חושבים שרייאן אנדרסון מצא את המנוחה והנחלה ביוסטון. לכאורה, אחרי שנים שבהן חסה בצילו של אנתוני דייויס, הוא סוף סוף קיבל את עמדת הפאוור פורוורד הפותח של קבוצה, ולא סתם קבוצה, אלא קבוצה שמסיימת במקום השלישי במערב, ולא סתם קבוצה שמסיימת במקום השלישי במערב אלא קבוצה שהפילוסופיה שלה כולה מבוססת בדיוק על נקודות החוזק של רייאן אנדרסון – צליפה משלוש בתור אחד מהסטרץ' 4 הטובים בעולם. אז הייתם חושבים, אבל למעשה הוא קלע 3.5 נקודות פחות מאשר בשנה שעברה ו-6 נקודות פחות מאשר בעונה הראשונה שלו בניו אורלינס. אז נכון, בפליקנס הוא היה פאוור פותח המון פעמים, בעיקר בגלל שאנתוני דייויס הוא שחקן פציע לגמרי, ועדיין זה די מפתיע. עיון קצר בסטט' מגלה שאכן, אצל דאנטוני כמו אצל דאנטוני, אנדרסון הפך להיות קלעי שלשות נטו. לא פחות משני שליש מהזריקות שלו מגיעות מטווח השלוש (לעומת ממוצע קריירה של 45% בלבד) ואלא אם יש מגרש פתוח הוא לא מנסה לזרוק מאף מקום אחר. הגנה היא עדיין מילה גסה ורייאן אנדרסון בסופו של דבר הפך להיות משחקן די ייחודי בליגה לחלק מושלם במכונה. אני לא בטוח מה מהם עדיף.
השנה המכונה תמשיך, והפעם יהיו לו שני מוסרים ולא רק אחד. פול והארדן יחפשו אותו, את גורדון ואת אריזה במהלך משחק שלם, ורייאן אנדרסון ימשיך לקבל 30 דקות במשחק והרבה קרדיט. אני מניח שדווקא השנה נראה הרבה סמול בול במשחק של יוסטון. לצד אריזה הובאו פי.ג'יי טאקר ומ'בה או מוטה שינגסו בדקות הפאוור, אבל התחושה שלי היא שכזה יקרה, אנדרסון ישחקן לא מעט דקות כסטרץ' 5. הוא עדיין ריבאונדר לא רע מדי יחסית ללבן שלא אוהב להתלכלך בצבע וכאמור הוא מושלם לתפקיד המיועד לו. בגיל 29 יש לו עוד לא מעט שנים לחרוך המון רשתות.
13.6 נק', 4.6 ריב' (ירידה חזקה משנות שיא בהן גם הוריד 7.7 ריב', אבל זה בגלל שדאנטוני באמת מרחיק אותו מהצבע עד כמה שאפשר), 42% מהשדה ו 2.8 שלשות למשחק ב 40%.
9. מרקיף מוריס (וושינגטון, 28, 2.07)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי מרקיף דרך במקום ובכל זאת נכנס לרשימה ועוד למקום התשיעי!
וגם התאום היותר מוכשר לבית מוריס נמצא ברשימה הזאת השנה, כשהוא היווה חלק חשוב בחמישייה המאד חזקה של וושינגטון, הקבוצה מס' 3 במזרח. מרקיף בהחלט מוכשר יותר ממרקוס, הוא מגוון יותר, יש לו יותר תנועות מתחת לסל ויותר קשיחות בריבאונד ובהגנה. אז כן – גם הוא קצת רכיכה יחסית לחזות המאיימת שלו, וגם הוא מעדיף את הזריקה מחצי מרחק, אבל לפחות הוא יודע לקלוע מבפנים, ואולי השנה אפילו יותר מאשר בשנים קודמות, גם ואולי בעיקר בגלל הריווח של קלעים מצוינים כמו פורטר וביל. אז כן, מרקיף נמצא בסיטואציה מצוינת – יש לו ריווח נהדר מצמד הקלעים, ויש לו את אחד הרכזים המוסרים הטובים בליגה. תמיד היה נדמה שהאחים מוריס מחפשים לעצמם סיטואציות נוחות במיוחד (ע"ע הריב של מרקיף עם הנהלת פניקס, אחרי שהם העבירו את מרקוס), ונדמה שלפחות מרקיף מצא את המנוחה ואת הנחלה. לזכותו ייאמר שהוא שיפר את הקליעה משלוש השנה והפך להיות שחקן שלא כדאי תמיד להשאיר חופשי משם. למעשה, נדמה שאפילו מקו השלוש כיום הוא לא נופל מאחיו, כשההבדל הוא שאחיו הולך לשם כאופציה ראשונה, ואילו מרקיף המגוון יותר, משתמש בקליעה מרחוק כאופציה שניה או שלישית.
הסיטואציה הטובה בוושינגטון אמורה להמשיך גם שנה הבאה. בהינתן היעדר פציעות לשני המרווחים הגדולים, אין סיבה להאמין שמרקיף לא ימשיך בדיוק באותו קו, ואולי אפילו ימשיך לשפר מעט את הקליעה מהשלוש ויהפוך אותה לנשק של ממש. למרות זאת, ממש כמו עם אחיו, המקום בו הוא באמת נדרש הוא המלחמה על הריבאונד וההגנה. גורטאט מתחיל להזדקן (בן 33 הילד) ומהינמי הוא לא אות ומופת לבריאות. כמו בוסטון, גם וושינגטון צריכה שהמעט שיש לה בקו הקדמי, יעשה את המיטב במקומות שבהם הוא צריך לעשות את המיטב. לכאורה, מרקיף ומרקוס נמצאים בסיטואציות דומות ודי אידיאליות עבורם. כל מה שנותר הוא רק למקסם את המצב.
14 נק', 6.5 ריב', 1.1 חטיפות, 46% מהשדה וקצת פחות משלשה למשחק ב 36%
טיר 3:
8. סרג' איבקה (טורונטו, 28 (???), 2.08, 11 שנה שעברה).
למה עמדת הפאוור חלשה? כי איבקה איבד עוד קצת מהקפיציות, ובכל זאת קפץ שלוש מקומות.
מדהים איך שחקן שבתחילת הקריירה היה בעיקר חוסם על ושחקן הגנה מצוין, התפתח לאחר שנתיים או שלוש להיות שחקן הגנה מצוין שהוא נשק מצוין מחצי מרחק, ומשם התפתח בשנתיים האחרונות לשחקן שהוא בעיקר איום מהשלוש – אבל כזה שאיבד לפחות חצי מיכולת החסימה שהיתה לו פעם. אז אומרים שהוא בן 28 אבל נדמה לי שהקונצנזוס בנ.ב.א הוא שהקונגלוזי\ספרדי מבוגר בלפחות 3-4 שנים מגילו הרשום. אין עוד משהו שבאמת יכול להסביר את הירידה במדדים האתלטיים שלו. אחרי הכל, עד לפני שלוש שנים הוא היה מלך החסימות 3 פעמים ברציפות, ובחמישיית ההגנה שלוש פעמים ברציפות. אבל בשלוש השנים האחרונות? ממש ממש לא. איבקה אף פעם לא היה ריבאונדר גדול, אבל נדמה שהשנה לפחות גם ההגנה לא היתה באותו מקום. רק לפני שנה הוא נתן יופי של סדרה הגנתית עם אוקלהומה מול גולדן סטייט, אבל השנה בטח באורלנדו בה הוא היה אבוד לגמרי, אבל גם בטורונטו זה היה נראה פחות טוב.
אז למה הוא מקבל דקות? כי הוא מתאים בדיוק לטיקט של הפאוור המודרני. הוא למד לקלוע שלשות והוא עושה את זה מצוין. ובכדורסל המודרני זה נותן לו דקות הן בעמדה 4, והן בעמדה 5 (שנה שעברה לצידו של פלויד פטרסון, השנה לא בטוח לצד מי למען האמת). ועם זאת, בעיני הוא מסמל במשהו את הבינוניות, הדריכה במקום וחוסר היצירתיות של טורונטו ודווין קייסי. איבקה הפך להיות פשוט שחקן חד מימדי, והעובדה שהוא משחק במקום וולנצ'יונאס (ריבאונדר טוב בהרבה, אבל גם שחקן שצריך שיפעילו אותו בהתקפה) לא אומרת הרבה דברים טובים על ההתקפה הפרימיטיבית של טורונטו. בכל מקרה, מה שהוא כן יצטרך להביא השנה בשיא הכוח זה את היכולת ההגנתית שלו ואת הידיים הארוכות שלו. הוא כנראה לא יחזור להיות חוסם גדול בגיל... (32?) אבל הוא כן ימשיך להתרוצץ בהגנה, ובעיקר – ימשיך לשחק היטב בלי הכדור ולמקם את עצמו לזריקות חצי מרחק, ושלוש, נוחות. בסופו של דבר, מדובר כיום בלא יותר ממרקיף מוריס משופר מעט, וחבל, כי הוא היה יכול להיות, וכבר היה, כל כך הרבה יותר.
14.8 נק', 6.8 ריב', 1.6 חסימות, 48% מהשדה, אבל בעיקר 1.6 שלשות למשחק ב 39% מצוינים.
7. למרקוס אלדרידג' (סן אנטוניו ספרס, 32, 2.11, 4 שנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי אלדרידג' שהיה אחד מבכירי העמדה במשך קרוב לעשור, נחלש באופן מובהק השנה
כשסן אנטוניו החתימה בקול תרועה את אלדרידג', התחושה היתה שהם מביאים כוכב לדורות, יורש אמיתי לדאנקן (אליו הוא בכל מקרה הושווה במשך השנים). אלדרידג' הוביל את פורטלנד לחמש הופעות פלייאוף. והנה עובדה שלא ידעתם – אלדרידג' שהגיע לסן אנטוניו על מנת להיות הקלעי העיקרי שלה (בזמנים בהם חשבו שקאווי ימשיך להיות שחקן של 18 נקודות והגנה מטריפה), ובכל זאת קלע השנה רק פעם אחת יותר מאשר 30 נקודות, וגם זה במשחק שבו סן אנטוניו ניצחה במיליון הפרש את יוסטון שהרימה ידיים במשחק השישי של הפלייאוף.
התחושה שלי היא שיותר משהוא התרכך, הוא פשוט התבגר. בדקתי כמה מדדים סטטיסטיים בתקופת פורטלנד ואחריה. בשלוש השנים האחרונות בפורטלנד, הוא זרק בערך 41% מהזריקות מהצבע ומהטופ אוף דה קי. בשנתיים בסן אנטוניו? 48% ו-41% בהתאמה. כלומר, אם כבר הוא משחק טיפה יותר בפנים, למרות שאין הבדל משמעותי. במדדים הגנתיים הוא אפילו עלה, כשהדיפנסיב בוקס +\- הוא הטוב בקריירה דווקא בשנתיים האחרונות. מצד שני, לפחות בשנה האחרונה ניכרת ירידה מסוימת במאבק על הריבאונד. ואולי הבעיה היא לא שהוא התרכך, אלא שהוא תמיד היה קצת רך, ותמיד העדיף את הקליעה מחצי מרחק מאשר את המאבקים שמתחת לסל.
הנה העובדה - קבוצה שבה תכל'ס היחיד שנראה כמו שחקן כדורסל אמיתי הוא קוואי, וכל השאר הם או זקנים מדי (פארקר, ג'ינובילי, גאסול) או "רכים" מדי (אלדרידג') או נגרים מדי (דני גרין), ניצחה 61 משחקים בשנה האחרונה ועשתה גמר במערב קשה, ושם אמנם הפסידה 0-4 אבל זה היה בלי אותו קוואי. קבוצות אחרות עם בעל בית מובהק כמו למשל ניו אורלינס של דייויס, אפילו לא דגדגה את הפלייאוף. אז כנראה שזה לא רק קוואי, ואפילו לא רק פופ, אלא גם אלדרידג', שהוא בכל זאת השחקן מס' 2 של הקבוצה באופן כללי. השנה הוא יהיה בן 32, ומן הסתם יחווה עוד ירידה קלה, אבל הוא עדיין חלק מהותי , שלא לומר השחקן מס' 2, בקבוצה שכנראה שוב תעשה לפחות סיבוב אחד בפלייאוף. בגדול, זה לא כל כך רע.
17.3 נק', 7.3 ריב', 1.2 חסימות, 48% מהשדה ו-41% מהשלוש אבל הוא קולע רק אחת כזו כל שלושה משחקים.
טיר 2:
6. פול מילסאפ (עבר מאטלנטה לדנבר, 32, 2.03, 5 אשתקד)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי מילסאפ הוא פועל שחור שנמצא אפילו בירידה קלה, ובכל זאת הוא בצמרת הגבוהה של העמדה.
האמת היא אבל שפול מילסאפ הוא חלום של כל קבוצה. אחד השחקנים האלה שלא משנה איפה תשים אותו, הוא יתרום והמון. בהתקפה הוא חלום של מאמן – חזק ועם יכולת התמצאות אדירה ברחבה, וקלע מצוין מכל מרחק – אבל חשוב מכך, שחקן שיודע בדיוק מאיפה לזרוק. הוא אמנם 200 זריקות לשנה מחצי מרחק, אבל הוא זורק ביעילות סבירה גם מספר דומה למדי מהשלוש, ומספר כפול מזה מתחת לסל. יש לו שוט צ'ארט אינטליגנטי וייחודי גם אם האחוזים לא משהו. בהגנה? רק לפני שנה הוא נתן 1.5+ בחסימות ובחטיפות. השנה אמנם הוא קצת ירד, אבל הוא עדיין שחקן הגנה טוב וקשוח, אם אם לא פנומנלי כמו בשיאו. וחוץ מזה הוא גם מנהיג ווקאלי שלא רק חי את המשחק ,אלא גם מנהל אותו (3.7 אס' בעונה האחרונה) ואת כל זה הוא עושה למרות שהוא סוג של אנדרייטד תמידי שאפילו נבחר עמוק בסיבוב השני בדראפט ותמיד חסה בצילם של גבוהים נהדרים כמו הורפורד ואל ג'פרסון – בצדק או שלא.
אחרי שנים בהם הוא היה השחקן הטוב באטלנטה – קבוצה שעשתה פלייאוף שנה אחר שנה, ואפילו עשתה עונה של שישים נצחונות לא מזמן, הוא עובר קבוצה. דנבר שנה הבאה הולכת להיות משהו מאד מאד מיוחד. יהיו לה שני גבוהים מסוג מאד נדיר – שני מנהלי משחק מובהקים, ואולי קו הפנים הכי אינטליגנטי מאז שכריס וובר ובראד מילר ולפניו ולאדי דאביץ' חברו להם יחדיו בקבוצה המשמחת של סקרמנטו בתחילת המילניום (ובמידה פחותה, הורפורד ואותו מילסאפ באטלנטה). כבר שנה שעברה דנבר היתה קבוצה שמאד מאד נהניתי לראות, והשנה עם ג'וקיץ' ומילסאפ היא תהיה ממתק, בזה אין לי ספק. השאלה היא רק האם היא תהיה גם ממתק מנצח. שנה שעברה היא היתה קבוצה מאד רכה, במקום ה-27 הלא מאד מחמיא במדדים ההגנתיים. אם יש תפקיד אחד למילסאפ זה בעיקר לייצב את ההגנה של קבוצה שבעיקר אוהבת להתקיף. אם הוא יכניס קשיחות אמיתית ואפילו יצליח להשריש אותה אצל שחקנים כמו ג'וקיץ' או בארטון האתלטי – אני לא רואה סיבה שדנבר תישאר מחוץ לפלייאוף. אם לא? היא עדיין תשחק מאד מאד יפה.
18.1 נק', 7.7 ריב', 3.7 אס', 1.3 חטיפות, 44% מהשדה, 31% מהשלוש (1.1 שלשות למשחק)
5. קריספאס פורזנגיס (ניו יורק ניקס, 22, 2.20 ס"מ, 7 בדירוג שנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי הלטבי המאד מוכשר היה אמור להשתלט על הקבוצה שנה שעברה, ובכל זאת נתן למלו להוביל שוב.
האמת היא שפורזינגס מאד איכזב אותי השנה. בעונת הרוקי שלו נראה היה שההבטחה עצומה ושהפוטנציאל בשמיים. הענק הזה הראה טאץ' מדהים מתחת לסל, כדרור סביר למישהו בגודל שלו, שחרור מהיר של הכדור ויכולת חסימה נהדרת. ההשוואה הברורה היתה לנוביצקי, רק שפורזינגיס עוד יותר גבוה ועם יכולת קליעה לכאורה טבעית יותר. התחושה שלי היתה שבשנה השניה הוא יקפוץ קדימה ויהפוך להיות כוח של ממש בליגה. נוביצקי אחרי הכל יותר מהכפיל את הממוצעים שלו בין עונת הרוקי לעונת הסופומור שלו בליגה. אז למה שפורזינגיס לא יעשה את זה? אבל העובדה היא שלמרות שיפור מסוים, הוא לא היה דרמטי כפי שציפיתי. וחשוב מכך – נדמה שיש לפורזניגס רכות מסוימת, כזאת שמתבטאת בעיקר בבחירת הזריקות (שליש מהזריקות שלו השנה היו מהשלוש, לעומת כ-27% בעונת הרוקי) ובריבאונד חלש למדי. פורזניגיס לדעתי, נראה לא אסרטיבי מספיק. אבל הפוטנציאל שם – ועוד איך. יש לו את האורך הנדיר הזה של שחקנים כמו דאנקן בשיאו – עם יכולת התגלגלות לסל, ודאנק קליל כמעט בלי קפיצה. ויש לו את הוורסיטאליות של נוביצקי. הפוטנציאל שלו בעיניי, במיוחד עם העלאת מסה קטנה (והבחור באמת עדיין דקיק מדי), היא של אחד מגדולי הפאוורים בכל הזמנים, או אם תרצו – של הניקס הגדול מכולם. לא פחות. כתבתי כאן כבר – הוא צריך להיות נוביצקי משופר, ולא ריק סמיתס השני.
ולכן, מאד יאכזב אותי אם הוא ימשיך לדרוך במקום, ימשיך לעשות יותר מדי עבירות (עשירי בליגה) וימשיך להיות רך מדי בבחירת הזריקות שלו. זה יאכזב אותי אם הוא ימשיך להיות חור שחור (ובעיניי, הוא כזה כרגע, משמעותית יותר ממלו שנתפס ככזה לאורך כל הקריירה) ובעיקר, זה מאד יאכזב אותי אם גם השנה מלו ולא הוא, יהיה השחקן החשוב ביותר בניקס. הניקס, במזרח החלש, יכולים לעשות פלייאוף. אמת, יש להם פוינט גארד חלש להחריד, וסנטר שכבר פרש ממשחק פעיל למעשה אבל יש להם צמד גארדים קשוח יחסית, סמול פורוורד שהוא עדיין אחד מהטובים בעולם, ובעיקר – פאוור פורוורד אדיר פוטנציאלית, והפוטנציאל הזה הוא הסיבה שהוא לפני מילסאפ בדירוג הזה. זה יכול וצריך להספיק במזרח לפחות להיכנס לפלייאוף, ואם זה לא יקרה – פורזינגיס שוב, בשנה השניה ברציפות, יצליח לאכזב אותי.
18.1 נק', 7.2 ריב', 2 חסימות (7 בליגה), 45% מהשדה, 36% מהשלוש (1.7 שלשות למשחק)
4. קווין לאב (קליבלנד, 29, 2.08, 6 שנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי במקום הרביעי, מופיע השחקן השלישי ברוטציה של קבוצה שאינה אלופה, טובה ככל שתהיה.
רייאן אנדרסון MY ASS, קווין לאב הוא הסטרץ' 4 הטוב בעולם, עדיין. שנה שעברה הוא ירד אצלי בדירוג למקום השישי, לאחר שהיה במקומות גבוהים הרבה יותר בשנים הקודמות, ותהיתי אם הוא ימשיך לדעוך. השנה הוא נתן תשובה מהדהדת, כשבתחילת העונה הוא היה פנומנלי לגמרי, וגם אחר כך נדמה היה שהאיש הזה מצא את מקומו, סוף סוף, בקליבלנד. סוף סוף, המקום השלישי שלו בהיררכיה ההתקפית של קליבלנד נקלטה. וסוף סוף תחת טיירון לו, קווין לאב עוד פעם מצא את הבלטות שהוא אוהב, הן מהשלוש, והן לפעמים לפוסט אפ קל יחסית (למרות שלאב הוא לא שחקן פוסט דגול, וכן צריך מסירה אפקטיבית למקום הנכון בשביל ליצור סל. למעשה עם 54% בלבד מתחת לסל, הוא מסיים די חלש כשהוא צריך ליצור בעצמו במקום הזה). אחרי שבמינסוטה הוא תמיד היה האיש המרכזי, לקח לו זמן ללמוד להיות חלק מקבוצה, אבל כרגע הוא אחד ה"חלקים" מקבוצה היותר טובים בליגה. הוא יודע למסור, הוא זורם במשחק בלי הכדור, והוא עדיין כמובן אחד הריבאונדים הטובים בעולם (ובעיניי, הטוב שבהם).
ומכאן לשנה הקרובה שתהיה מעניינת במיוחד, ולו משום שלפחות בחצי הראשון של העונה ועד שאייזיאה יחזור, קווין לאב הולך לקפוץ בהיררכיה מהמקום השלישי, למקום השני. ובעיקר - הוא יהיה שחקן המטרה הראשי של לברון. נדמה לי גם שהשנה הוא ישחק הרבה יותר בעמדת הסנטר. ההבאה של ג'ף גרין וקראודר, יחד עם ההתבגרות של לברון, אומרת שיש לא מעט אופציות בעמדה 4 דווקא בסמול בול, ואילו בעמדה 5 יש חור מסוים עם הנגריות של טריסטן תומפסון. כך או כך, כסטרץ' 4 או כסטרץ' 5, לאב כאמור צריך להמשיך למצב את עצמו כשחקן מס' 2 בהיררכיה, הוא צריך להמשיך לתפוס את הכדורים, והוא צריך להילחם גם בצד השני של המגרש, זה שתמיד היתה לו בו חולשה מסוימת. קליבלנד בסופו של דבר, היא עדיין הקבוצה TO BEAT במזרח, אבל בלי לאב בכושר דומה לזה של השנה שעברה (ועדיף – זה שבתחילת השנה שעברה) זה לא יקרה, כי לברון כבר לא יכול לבד, ואייזיאה עדיין לא באמת שם.
19 נק', 11.1 ריב', 43% מהשדה, 37% מהשלוש (2.4 שלשות למשחק)
טיר 1:
3. בלייק גריפין (קליפרס, 28, 2.08, 2 בדירוג אשתקד)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי גריפין פצוע חצי מהזמן, והוא ילד קטן רוב הזמן, ובכל זאת הוא אחד מהמובילים המובהקים בעמדה
אני רוצה להגדיר תופעה שאולי שווה ת'רד בעצמה (שאולי אכתוב). לתופעה אקרא "הפאוור המשוגע הגאון". חברים בה כמה שמות מעניינים במיוחד – אנטואן ווקר, ג'וש סמית', למאר אודום בעיקר, ובמידה פחותה מעט (כי הם עם שטאנץ שונה קצת) שון קמפ ושיד וואלאס. הקרבן האחרון אולי של הקבוצה היה רויס וויט שנבחר לפני שלוש שנים בדראפט.,הפאוור המשוגע הגאון ניחן בכשרון כדורסל יוצא דופן, ביכולת מסירה פנומנלית, בעיקר בשביל גבוה. ביכולת אול אראונד טובה עד מדהימה, במנהיגות ובכריזמה. ובאותה מידה הפאוור המשוגע הגאון ניחן ביצר הרס פנימי מפותח במיוחד, שגורם לו לסיים את הקריירה מוקדם מדי, או לפעמים אפילו להגיע לבית החולים וגרוע מכך (אודום). נדמה לי שבלייק גריפין נראה כמו שבהחלט יכול להיות הקרבן הבא של התופעה הקטלנית הזו.
יש לו הכל, אתלטיות מהטובות בליגה גם אחרי כל הפציעות (רק תראו את הדאנקים שלו מהשנה האחרונה), יכולת מסירה פנומנלית. כשפול נפצע וזה קורה המון, גריפין תמיד השתלט על מלאכת ניהול המשחק של הקבוצה, ובדרך כלל עשה את זה בהצלחה. טווח נהדר, וגריפין הוא בסופו של דבר אחד מהטובים בעולם בזריקה מחצי מרחק. בלייק גריפין הוא פנומן ולכן כל כך עצוב שהוא גם כל כך פציע, גם לכאורה לא מפסיק לעשות שטויות , כולל המכות האלמותיות לאפסנאי של הקליפרס.
וכשבוחנים את הגאונות הזאת של גריפין, וגאון הוא בהחלט, קל לקלוט עד כמה זה מתסכל. מי שהתחיל את הקריירה כריבאונדר עצום, מעדיף להשאיר את הריבאונדים לדיאנדה ג'ורדן. והשוט צ'ארט (כלי שכפי ששמתם לב, אני מאד אוהב) שלו פשוט לא אינטליגנטי כששליש מהזריקות שלו הן מחצי מרחק, למרות שהוא קולע 63% פנומנליים מתחת לסל. יש לו פשוט הרבה יותר מדי זריקות מהצד הלא נכון של קו השלוש, אבל רחוק מספיק מהסל, כדי שהזריקות יהיו לא טריביאליות.
הקליפרס עברו מהפך של ממש בזכות שחקן אחד השנה. כריס פול, האיש שהיה, בצוותא עם גריפין, הקבוצה עצמה עזב ליוסטון, והשאיר את הקליפרס מיותמים, ואת בלייק ככוכב אמיתי יחד. אמנם גם ג'מאל קרופורד עזב, אבל הוא כבר זקן, וברור לי שלו ווליאמס ימלא את החלל ויותר מכך. אבל החלל של פול אמיתי, ואולי גם המבחן של גריפין גדול מתמיד. הוא, דיאנדרה והרכש האיטלקי החדש - דנילו גאלינרי זה יופי של קו קדמי, שלכאורה יודע לעשות כמעט הכל (שני הפורוורדים בעיקר). אבל בלייק גריפין הוא האיש המרכזי, הוא האחד שם שיכול לנהל את המשחק, לנווט אותו ולהראות מיהו בעל הבית. זאת קבוצה ששווה פלייאוף, אבל היא שווה פלייאוף רק אם גריפין יהיה בריא, ורק אם הראש שלו יהיה במקום הנכון. הוא עדיין יכול להיות הסופרסטאר שחשבו שיהיה לאחר עונת הרוקי הפנומנלית שלו, ואולי זה לעולם לא יקרה.
61 משחקים בלבד, 21.6 נק', 8.1 ריב', 4.9 אס', 49% מהשדה, 34% מהשלוש (שהם מצד אחד רק 38 שלשות, אך מאידך עדיין מספר דומה למספר שהוא קלע בכל העונות שלו עד הנוכחית, בקריירה, ביחד)
2. דריימונד גרין (גולדן סטייט, 27, 2 מ', ראשון בדירוג בשנה שעברה)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי בסופו של דבר, גרין, הוא רול פלייר שקולע 10 נקודות למשחק.
אבל האמת היא שבסטייטמנט הקודם אני די חוטא לו. אני מנסה לפשפש בזכרוני ולחשוב על שחקן אחד שהיה משמעותי יותר כדבק לקבוצה ב-25 השנים שאני צופה בכדורסל, ואלוהים עדי שאני לא זוכר מישהו כזה. למעשה, הוא קרוב יותר למקום הראשון (שוב) בדירוג הזה, מאשר למקום השלישי בעיניי. דריימונד גרין, הוא אות ומופת והדוגמה הכי קלאסית בהיסטוריה למיקסום מוחלט של כשרון בינוני. יש לו רק שתי דרכים ליצור נקודות, חדירה חזקה מאד אל הסל, לעיתים קרובות בפאסט ברייק. ושלשה חופשית עם שחרור איטי יחסית. זהו. אין לו יכולת אחרת ליצור לעצמו, ובתור סופר אינטליגנט, הוא בדיוק לכן, רק מנסה לקלוע משני המקומות האלה, ואף פעם משום מקום אחר. ולמרות שמשווים אותו לעיתים קרובות לקאווי לאונרד, השני עולה עליו עשרות מונים בהתקפה. אבל דריימונד, שגם כך היה אחד משחקני ההגנה הטובים בעולם, העלה הילוך והפך להיות בעיניי לטוב שבהם. בוודאי ובוודאי שבלי הכדור, הוא בעיניי הגדול בעולם כיום ובקלות. אבל גם עם הכדור הוא לא נופל משמעותית מקאווי בהגנה על גארדים, ועולה עליו בהגנה על גבוהים. בהתקפה? שחקן הדבק המושלם, גם ברמת המוטיבציה הקבוצתית, וגם כחוסם, וגם כמוסר ומאפשר (ENABLER) של חלק גדול מהסלים של גולדן סטייט. לקבוצה שגם בלעדיו יש בה שחקן דומה עם יכולות נדירות כמו אנדרה איגודלה, זה מדהים לראות שדריימונד אפילו טוב יותר. אולי הטוב אי פעם בחלק ניכר מתכונות הכדורסל הכי חשובות שיש.
ועם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שגרין נמצא במכונה המשומנת שסטיב קר בנה. שיתכן שבקבוצה אחרת, פחות "מושלמת" הוא לא היה מוצא את עצמו והיה בולט הרבה הרבה פחות. ושהחסרונות שלו, ביכולת יצירת נקודות בעצמה היו מתעצמות בקבוצה בה אין הרבה שחקנים אחרים להם הוא יכול ליצור. אני לא בטוח שיש גרין ללא שיתוף הפעולה המדהים עם סטף בניהול המשחק, וללא מטרות על כמו קליי על קו השלוש. גולדן סטייט היא קבוצה שנבנתה בצלמו ובניגוד לשחקנים אחרים ברשימה, לא ברור אם גרין היה באמת בא לידי ביטוי בקבוצה אחרת.
מצד שני, הוא לא בקבוצה אחרת, הוא בגולדן סטייט, והוא ימשיך למלא את כל החורים שדוראנט וקליי וסטף לא ממלאים בדרך לאליפות שלישית בארבע שנים.
10.2 נק', 7.9 ריב', 7 אס', 2 חט' (ראשון בליגה), 1.4 חסימות, 42% מהשדה ו-31% קצת מאכזבים מהשלוש, לאור ה 39% שלו בעונה הקודמת והעובדה שעם ההצטרפות של קיי.די הוא היה השנה, עוד יותר חופשי.
1. אנתוני דייויס (ניו אורלינס, 24, 2.11, שלישי בעונה הקודמת)
למה עמדת הפאוור חלשה? כי השחקן הפציע הזה, נכשל שוב ושוב בנסיונותיו להביא את הקבוצה שלו לפלייאוף. עובדה.
יש לי הרבה בעיות עם אנתוני דייויס, אבל גם אני לא יכול להתעלם ממה שהוא עשה השנה, החל במשחק הפתיחה של העונה בו הוא קלע 50 נקודות ולאורך כל העונה, הוא היה בלתי עציר לחלוטין בהתקפה, וגם ההגנה שלו טובה מאד. הוא אולי הסופרסטאר היחיד היום בעמדה, בוודאי אחד מעשרת (ובעיניי, אחד משמונת) השחקנים הטובים בעולם, וארגיואבלי הגבוה הכי טוב ששיחק כדורסל מאז ששאקיל אוניל פרש. למרות שקו השלוש נראה קצת גדול עליו, זו השנה השניה ברציפות, הוא עדיין אחד הקלעים הנקיים בעולם בחצי מרחק. מסוגל לשחק היטב גם עם הפנים לסל (שם הוא קרוב לשלמות) וגם עם הגב לסל (יש עדיין מקום לשיפור, אבל לא המון), ריבאונדר נהדר, מגוון הטעיות מטריף מהלואו פוסט ומההיי פוסט. מדובר בשחקן התקפה מושלם. ובהגנה? ה- DEFENSIVE WIN SHARE שלו השנה היא טוב מבכל שנה אחרת, הוא אולי כבר לא החוסם הגדול בעולם, בעידן של גובר ווויטסייד, אבל הוא עדיין אחד הטובים שבהם, ונדמה שהוא שומר אחד על אחד טוב מתמיד. השנה, בניגוד לכל הקריירה הוא אפילו לא נאלץ להתמודד עם פציעות. אנתוני דייויס של היום הוא פנטזיה של פנטזי.
מה שמעצים במיוחד את הכשלון – האיש לא מסוגל להגיע לפלייאוף. כן, הוא עשה את זה לפני שנתיים, והובס בסיבוב הראשון לגולדן סטייט, אבל עד אז ומאז? יוק. יותר גרוע מגארנט של מינסוטה שלפחות עשה גמר מערב פעם. נכון, הסגל שלו בעייתי. אשיק קיבל חוזה מיליונים ותרם אפסים. ג'רו הולידיי היה פצוע חצי עונה, סלומון היל הוא הסמול פורוורד הפותח הגרוע בליגה, והכל נכון. ועדיין, אני מצפה מהפאוור הטוב בעולם, משחקן כל כך מושלם על הנייר ליותר. מה גם שבחצי האחרון של העונה, הביאו לו את קאזינס (ארגיואבלי הסנטר הטוב בעולם, אבל עוד נגיע לזה) – ויותר מכך – השניים השתלבו מצוין האחד עם השני, ואף אחד מהם לא דרך לשני על המקום. ועדיין, יוק.
אז השנה יש עוד קצת. רונדו הובא בשביל ליצור מעמד של מנהל משחק על, שיכול לקחת את כל הכשרון של שני הגבוהים ולתעל אותו לתועלת קבוצתית. טוני אלן חתם ולמרות גובהו, ישחק ככל הנראה דקות רבות בסמול פורוורד כסטופר הגנתי. ג'רו הולידיי יהיה שם מתחילת העונה, כמו גם דמרקוס קאזינס, אבל הכוכב הוא עדיין אנתוני דייויס. לא קאזינס, ובטח שלא רונדו. הפעם, הכלים שם בשביל פלייאוף, ולמרות שהמערב נראה חזק מתמיד, ולמרות ההתחזקות של קבוצות כמו מינסוטה ודנבר שאף הן לא הגיעו לפלייאוף, נדמה לי שאם הפעם זה לא יקרה לפליקאנס, זה יהיה כשלון צורב מאד ושדייויס עצמו יצטרך לענות על יותר שאלות מכל גבוה אחר אי פעם.
28 נק', 11.8 ריב', 1.3 חט', 2.2 חסימות, 50% מצוינים מהשדה (והאיש זורק המון מחצי מרחק) אבל רק 30% מהשלוש (חצי שלשה במשחק).
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
מצוין כתמיד