|
בואו נקנח את הדירוגים כי יש קצת זמן.
אגב, קחו את כל מה שאני אומר עם חתיכת GRAIN OF SALT. שנה שעברה טענתי שנורס מאמן קבוצה גרועה למדי.... השנה אגב יש לי יתרון קטן - שמעתי את רוב המאמנים ממרחק של מטר, ואף דיברתי עם אחד או שניים מהם (דאנטוני, ריברס). כריזמה זה דבר חשוב, ויש מצב שזה קצת יטה את התוצאות שלי, אבל בוא נראה.
ונתחיל בקצרה ולעניין:
אז קודם כל יש שני מאמנים חדשים. קליבלנד הביאה את ג'ון ביליין שהצליח רבות במישיגן למשך שנים ומגיע לקבוצה צעירה יחסית. ממפיס לעומתה הביאה את טיילור ג'נקינס, עוזר המאמן הצעיר של מילווקי, כלומר המתלמד של בודנהולצר שבעצמו היה המתלמד של פופ (כלומר, ג'נקינס הוא סוג של נכד של פופ...).
HM: נדמה לי שיש שש שמות שמגיע להם:
ברט בראון - (פילדלפיה, 12 אשתקד) שנדמה לי שהוא מאמן מצוין לצעירים בלי יומרות (פילדלפיה של לפני כמה שנים) ומאמן לא טוב ולא יצירתי לקבוצה עם יומרות.
ווגל (לייקרס)- שנכשל באופן רציני באורלנדו אבל הצליח באופן רציני באינדיאנה. צריך להוכיח שהוא מסתגל לכדורסל מודרני (כלומר כזה שלא משחק בו היברט)
פיזדייל (ניקס) - לא יודע, אבל באמת שיש לי תחושה שהוא מאמן יצירתי וטוב שפשוט הולך לקבוצות מחורבנות. חוץ מזה, יש מצב שהוא קצת עצבני מדי.
וולטון (סקרמנטו)- נכשל לגמרי בלייקרס בשנתיים האחרונו, אבל איך אפשר להצליח בתוך מאורת הנחשים הזו. נראה מה יעשה בפרויקט המעניין של סקרמנטו.
ג'נטרי (ניו אורלינס, דורג 15 שנה שעברה) - האמת, מאמן נורא בינוני, אבל סוג של סבא חביב, שיהיה גם סבא חביב לציון החביב, באחת הקבוצות שהולכות להיות הכי מסוקרות השנה בליגה.
נזכיר גם את סטיב קליפורד (אורלנדו), שבאמת נתן עבודה חביבה שנה שעברה בקבוה. כנראה שלא הרבה יותר מזה.
אז נתחיל עם הרשימה העיקרית
15. דווין קייסי (דטרויט, 8 בדירוג הקודם) - נכון, מדובר במאמן הכי לא יצירתי בעולם. תנו את הכדור ליוצר שלי (יהי זה דרוזן או גריפין) ושהם יעשו מה שבא להם. אבל הוא כן מאמן של שחקנים, והוא כן מאמן של שיטה, גם אם לא יצירתית במיוחד. והעובדה היא שדטרויט עשתה בהחלט את שלה בזה שהגיעה לפלייאוף.
הצלחה: פלייאוף
כשלון: מקום 11 ומטה במזרח
14. קני אטקינסון (ברוקלין) - בנה את אחת הקבוצות היותר חביבות ששיחקו שנה שעברה בליגה, שאפילו נתנה סוג של פייט (פייטון) בסיבוב הראשון של המזרח שנה שעברה. הביא את שני השחקנים אולי הכי מתוקשרים בליגה, אבל רק אחד מהם ישחק (קיירי כן, דוראנט לא). מעניין אם יצליח איפה שסטיבנס נכשל - בלבנות היררכיה סביב קיירי.
הצלחה - מקום 5-6
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
13. ריק קרלייל (דאלאס, 6 שנה שעברה) - נדמה לי שעדיין שומר לו זכויות בגלל האליפות ההיסטורית ההיא. אבל הוא מתחיל לאבד אותן. היו לו הרבה ביצים לתת את המושכות לדונצ'יץ שנה שעברה, וזה די השתלם גם אם הקבוצה לא נראתה משהו. אבל כך או כך, זאת היתה קבוצה בעונת מעבר, וכזו שידעה שלא תגיע לפלייאוף ורצתה לתת דקות משחק למישהו שלא באמת הגיע לו (דירק הקשיש). הבריאות של פורזינגיס לא תלויה בקרלייל, אבל השילוב בין השניים האלה ובין הספסל החביב שלו, בהחלט כן.
הצלחה: פלייאוף
כשלון: מקום 11 ומטה במערב.
12. ברד סטיבנס (בוסטון, 3 שנה שעברה) - ומכאן למישהו שכן נכשל השנה. משהו בהיררכיה של בוסטון פשוט לא עבד למאמן הפלא של חצי העשור האחרון וזה שהפך את בוסטון למשהו. אני לא משוכנע שסטיבנס לא בנוי לאמן אנדרדוגים צעירים בלבד, והוא טרם הוכיח שהוא יכול לאמן גם קבוצה בוגרת ומבוגרת. השנה ההיררכיה אמורה להתייצב מעט (כך אני מקווה). אבל סטיבנס צריך להוכיח שבוסטון היא קבוצת צמרת במזרח ולא קבוצה שנתנה שנתיים טובות בפוקס.
הצלחה: ביתיות וסיבוב שני במזרח.
כשלון: מקום 7-8
11. אריק ספולסטרה (מיאמי, 7 אשתקד)
תמיד מאמן עם טביעת אצבע. מאמן הגנה מעולה שמאמין ביסודות משחק גם בהתקפה. יש לו שתי אליפויות שרשומות על שמו של לברון, אבל לזכותו ייאמר שמיאמי כל השנים היתה קבוצה חביבה בתוך או על סף פלייאוף. זה אמור לקרות גם השנה לדעתי. מבחן גדול יהיה כמובן השילוב של באטלר, שחקן שכבר המון זמן לא מצליח להשתלב ביותר מדי קבוצות למרות כל הכשרון. אם ספולסטרה יצליח, זה יהיה נפלא.
הצלחה: מקום 5-6 במזרח ופייט בפלייאוף.
כשלון: מחוץ לפלייאוף.
10. דוק ריברס (קליפרס)
שמעתי אותו אלף פעמים השנה. לאיש יש כריזמה לא נורמלית, והשנה זה גם בא לידי ביטוי בקבוצה עם היררכיה מיוחדת (אולי הכוכבים הגדולים שלו על הספסל עם הארל וסוויט לו) אך מעולה. לוחמת, עיקשת ונפלאה גם אם לא מתודית במיוחד. כולל בסיבוב ראשון מצוין מול גולדן סטייט, ובטח ובטח שבמהלך העונה עם 48 נצחונות מעולים (גם אם זה רק הספיק למקום השמיני במערב). השנה יש לו את אחת הקבוצות המדוברות באמת. קבוצה שיכולה לקחת אליפות. לריברס יש כבר טבעת אחת על היד עם בוסטון, אני לא אתפלא אם יהיו לו שתיים בסוף השנה.
הצלחה: אליפות.
כשלון: כל דבר פחות מגמר מערב.
9. מייק ד'אנטוני (יוסטון, 4 בדירוג הקודם)
ואם מדברים על מאמנים של שיטה - האיש הזה הוא כזה, והוא איש של יותר משיטה אחת. 6 שניות להתקפה ופיקנרול עם נאש ואמארה בפניקס, ובידוד מוחלט במורי בול מושלם ביוסטון של השנים האחרונות. ההבאה של ווסטברוק אמורה קצת לטרוף את הקלפים, ואולי השאלה הכי מסקרנת בליגה של השנה זה איך זה יעבוד בין שני הבול הוגרים הגדולים ביותר בליגה של היום, ראסל והארדן. אני מאמין שד'אנטוני יצירתי מספיק בשביל לנסות ולגרום לזה לעבוד, אבל אם נחיה גם נראה.
הצלחה: גמר מערב.
כשלון: הפסד בסיבוב הראשון והביתה.
8. קווין סניידר (יוטה, 5 אשתקד)
כמה רכישות מוצלחות עם קונלי ובוגדנוביץ' שמצטרפים לקשיחות של גובר, אינגלס ואוניל, ולכוכבות של דונובן מיצ'ל, ויוטה היא קבוצה מסקרנת במיוחד. סניידר בכלל בנה שם בשנים האחרונות את מה שהיא קבוצת ההגנה הטובה בליגה, וכבר כמה שנים מוכיח שקשיחות שווה בגדול. אבל בפלייאוף זה לא מספיק בינתיים ליותר מסיבוב אחד או שניים במקרה הטוב. אבל כבר אין גולדן סטייט, וכאמור יש קונלי ובוגדנוביץ' ועוד קצת שנות ניסיון לאחרים. השמיים הם הגבול בשיטה של סניידר.
הצלחה: גמר מערב
כשלון: הפסד בסיבוב הראשון והביתה.
7. נייט מקמילן (אינדיאנה, 9 בדירוג הקודם)
ואם מדברים על קבוצות הגנה קשוחות, אז מקמילן בנה כזאת בצלמו ובדמותו באינדיאנה. המדהים הוא שאפילו כשאולדיפו נפצע, הקבוצה המשיכה לשחק היטב תחת בוגדנוביץ', יאנג, טרנר והאחרים. אינדיאנה היא קבוצה אפורה ומקמילן הוא מאמן אפור, אבל לפעמים זה מה שצריך בשביל להיות טובים. שחקנים כמו ברוגדון ולאמב הם בהחלט החתמות יפות, ואם אולדיפו יחזור כפי שהיה (מה שאני בספק מאד לגביו) הקבוצה תוכל להמשיך ולהציג את הקשיחות הנפלאה הזאת שלה.
הצלחה: סיבוב שני
כשלון: מקום 7-8 במזרח.
6. ניק נרס (טורונטו)
טוב, נו, אלוף. המדהים הוא שטורונטו שיחקו מעולה לחלוטין השנה גם בעשרים המשחקים בהם קוואי לא שיחק. וכאמור, בפלייאוף זה היה קסם אחד גדול. רק במקום השישי כי עדיין לא מוכח מספיק (ונדמה לי שהאליפות יותר על קוואי מאשר על נרס), אבל עדיין. גם העובדה שהוא לא התבייש להושיב את קוואי בשביל הפלייאוף, ההיררכיה שהוא בנה, ההתקדמות העצומה של פסקל סיאקם והמקום החדש של לאורי בקבוצה. כל הדברים האלה ועוד אומרים שיש כאן מישהו שעוד עשוי להיות מאמן עצום, אבל הוא כבר מאמן אלוף.
הצלחה: סיבוב שני
כשלון: מקום 7-8 במזרח.
5. טרי סטוטס (פורטלנד, 10 אשתקד)
העובדה המאד פשוטה, אני כל שנה מזלזל בפורטלנד, וכל שנה הם מוכיחים לי שאני אדיוט. גם השנה אזלזל בפורטלנד, וגם השנה יש מצב שהם יוכיחו לי אותו הדבר. בסופו של דבר, להיות מקום 3 במערב החזק ולהגיע עד גמר המערב (גם אם להפסיד בסוויפ לגולדן סטייט) זה מרשים ואף יותר מכך. מה שהוא עשה לדנבר ובעיקר לאוקלהומה סיטי היה פשוט נפלא. כמו קייסי, הוא לא מאמן יצירתי במיוחד (אבל בהחלט יצירתי יותר מקייסי), והוא בהחלט מאמן שאוהב לתת את הכדור בידיים של הכוכבים שלו, אבל הוא גם קצת תרגילים סביבם, ואולי בעיקר - בונה הגנה נפלאה והיררכיה אמיתית בקבוצות שלו.
הצלחה: סיבוב שני (רואים, אמרתי לכם שאני קצת מזלזל...)
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
4. מייק מאלון (דנבר)
האיש הביא לנו תגליות אחת אחת בשנה האחרונה עם מוריס, ביזלי וקרייג, שלושה שחקנים שאף אחד לא שמע עליהם עד לפני 12 חודש, והיום הם יופי של גארדים בליגה שלנו. ובעיקר, האיש שנתן ליוקיץ', אולי הסנטר הכי יצירתי בהיסטוריה המודרנית של הליגה את המושכות ליצור קבוצה כיפית. קבוצה שבמשך כל השנה שעברה היתה אחת הטובות במערב. השנה היא תרצה לעשות עוד סוויץ' קדימה ונדמה לי שהיא בהחלט יכולה. יש לה ספסל חזק, חמישייה טובה וסנטר מדהים, וגם - מאמן שיודע איך לנווט את כל אלה וליצור היררכיה אמיתית בקבוצה עמוקה מאד.
הצלחה: גמר מערב
כשלון: הפסד בסיבוב הראשון.
3. גרג פופוביץ' (ספרס, 1 בדירוג הקודם, וכנראה 1 גם אי פעם)
את מה שהוא שכח אחרים אפילו לא הספיקו ללמוד. ואפשר לומר מה שרוצים על הסגנון והאיכות של הספרס בשנה הקודמת, אבל העובדה היא שהם ניצחו 48 משחקים והעפילו לפלייאוף בפעם ה 21 (או משהו כזה) ברציפות תחת פופ. אז כן, כבר אין לו קבוצה תחרותית לאליפות, אבל זה היה נכון גם בעבר (תחילת העשור), ונכון שהוא גם נכשל המון בפלייאוף, אבל רבאק לאיש יש חמש אליפויות והקבוצות שלו תחרותיות כל הזמן. קצת כבוד.
הצלחה: סיבוב שני
כשלון: אי העפלה לפלייאוף.
2. מייק בודנהולצר (מילווקי, 11 בדירוג הקודם)
פקפקתי בו שנה שעברה כי אטלנטה בשנים האחרונות היתה קבוצה חלשה, ושכחתי שמאמן צריך להוכיח את עצמו שנתיים שלוש, וזה מספיק בשביל להוכיח שהוא טוב, גם כשהוא מאמן קבוצה חלשה. אז השנה הוא אימן את מילווקי היישר למקום הראשון בליגה, ובאמת הראה לעולם מה יאניס שווה (למרות שהוא מוגבל). יש לו קבוצה עם עומק בלתי נגמר, והוא בנה בה שיטה של ממש (ע"ע ברוק לופז והכנפיים) והתאים אותה לכוכב הגדול שלו. כמו שהוא עשה לאטלנטה לפני חצי עשור, כך גם השנה עם מילווקי, הוא הפך אותה לאחת הקבוצות הטובות בליגה, והיא תמשיך להיות כזאת גם השנה.... איזה הבדל בינו לבין ג'ייסון קיד.
הצלחה: אליפות
כשלון: הפסד בסיבוב השני במזרח
1. סטיב קר (גולדן סטייט, 2 בדירוג הקודם)
אתם יודעים מה, בעיניי העונה האחרונה של גולדן סטייט היתה הצלחה עצומה. אז לא אליפות, אבל לנצח במשחק וחצי האחרונים את יוסטון בקלות בלי דוראנט, זה מרשים מאד. ולעשות 6 משחקים בלי דוראנט וכמעט בלי קליי מול טורונטו זה גם מרשים, וסטיב קר כבר מוכיח את עצמו 6 שנים בתור מוח כדורסל מבריק. השנה כמובן תהיה השנה הכי קשה שלו, בלי דוראנט, כמעט בלי קליי, עם אחד הספסלים החלשים בליגה. בלי איגודלה, בלי ליווינגסטון, עם סטף קרי בן 31 ודריימונד גרין שהוא יופי של טופי, אבל לא קולע אף פעם כלום. לקר יש מבחן אדיר, ולדעתי - הוא גם יצליח בו.
הצלחה: גמר מערב (בתנאי שקלי חוזר, אחרת גם סיבוב ראשון בפלייאוף זה בסדר).
כשלון: הפסד בסיבוב הראשון.
_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
