סל ניוז

הלילה ייכנסו להיכל התהילה השחקנים:
כריס וובר, כריס בוש, טוני קוקוץ' פול פירס ובן וואלאס.
וגם המאמנים ריק אדלמן ג'יי רייט וביל ראסל ( שנכנס כבר כשחקן) , זוכים לכבוד.

מי חסר לכם בהיכל התהילה ?

השחקנים שחסרים לי:
מייקל קופר
ביירון סקוט
קווין ג'ונסון
טים הארדווי
צ'ונסי בילאפס

מניח שייכנסו בשנתיים הקרובות:
נוביצקי
טוני פארקר
מאנו ג'ינובלי
וינס קרטר
ואולי גם:
ג'מאל קרופורד
קייל קורבר

בוש נכנס לפני נוביצקי?
מה הפרמטר? נוביתקי פרש לפני 2+ כמדומני? איזו סיבה שלא יכנס כבר?

_________________
" if you want to have fun, like I did with Bill Walton, play with LeBron. but if you want to win and win and win, it's Kobe"
LARRY LEGEND

ש-2+ זה עדיין קטן מ-3. מתמטיקה.

_________________
אנחנו מגש היהודים שעליו לך ניתנה מדינת הכסף.
...הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית (מגילת העצמאות)

ומלבד זאת אני סבור שיש להחריב את קרתגו ולבטל את חץ הפוזשן.

האמת, אף פעם לא החזקתי מכריס בוש סופרסטאר. לא חושב שהוא היה נכנס להיכל התהילה שלי. זה כמו שנגיד עכשיו אנדריי דראמונד היה לוקח אליפות עם לברון ודייויס בלייקרס. היה מגיע לו היכל התהילה?

אין מה להשוות בעיניי. בוש היה כוכב לגיטימי גם לפני שהגיע להיט וחבר לווייד ולברון..

אם הוא לא חובר למיאמי וזוכה בזכות החברים בתארים , בוא בכלל לא מועמד לזה

אבל בNBA ובחיים , מודדים אותך גם לפי החלטות שקיבלת
וההחלטה שלו לוותר על כסף וללכת למיאמי היתה שווה היכל תהילה
כל הכבוד לבחור

אני לא חושב שבוש ויתר על כסף. מי שאני זוכר שנתן את הנחת הבית היה דוויין ווייד. לברון ובוש לפי מה שאני זוכר לקחו את המקס'. וגם אם ויתר על כסף, אז הוא ויתר על כסף במשכורת (ולא הרבה), הוא הרוויח בריבית דריבית בפרסום והכנסות נוספות על היותו חלק בולט בקרקס של מיאמי. בוש לא הקריב שום דבר (חוץ מהמשחק שלו) במעבר למיאמי.
לא חושב שהוא היה נבחר להיכל התהילה, לולא היה הופך צלע שלישית מאכזבת ורכרוכית במיאמי.
מעניין על סמך מה ביל ראסל נכנס כמאמן רק עכשיו. יש חוסר במאמנים טובים שפרשו, שנתנו לו את הכבוד?

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

מה בדיוק כריס וובר עשה בקריירה שמגיע לו HOF עם כל הכבוד?
נתן מספרים נחמדים בכמה קבוצות. הגיע פעמיים לגמר קונפרנס. לא משהו יוצא מגדר הרגיל לטעמי.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

לכריס וובר הייתה עונה אחת לפחות שבה הוא היה מועמד לגיטימי ל - MVP.
בתקופה בסקרמנטו, הוא היה פרנצ'ייז פלייר לכל דבר ועניין בקונטנדרית. וכמובן אורך הקריירה והמספרים וההישגים.
ב - basketballl reference יש להם מדד על הסתברות להיכנס להיכל התהילה. אפשר להתווכח על טיב המדד, אבל 93.8% זה מספר שדי מדבר בעד עצמו, גם אם אתה לא מסכים עם הקריטריונים של המדד שלהם. המדד דרך אגב נגזר מניסיון למצוא אבטיפוס על פי השחקנים שכבר נבחרו להיכל התהילה, לא סתם קריטריון של סטטיסטיקת השחקן, כך שיש פה ערך לניבוי.
כריס בוש שבעיני לא ראוי להיכל התהילה עם 99.5%. לברון ג'יימס עם 100%

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

הממממפ.
לא סגור מה גורם לשחקן להיות מועמד להיכל התהילה אבל מודה שזה גם לא מאוד מעניין מבחינתי
מה שכן, אני לא מבין למה בן וואלאס או כריס וובר או טוני קוקוץ׳ הם מועמדים עדיפים על פני כריס בוש.
אולי קוקוץ׳ בגלל מה שעשה באירופה לפני שהגיע לנ.ב.א.

וובר היה השחקן הכי טוב של אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה בשלב מסוים, ואלמלא טים דונאגי או רוברט הורי גם מאוד יכול להיות שהיה הכוכב של קבוצה אלופה.
בוש לא היה קרוב לזה אף פעם.
בהנחה ולא מבטלים את מה שעשה עם הפאב-פייב בגלל כל נושא הכסף שם, אז גם על ההשפעה שלהם - אפילו מבחינה תרבותית, על עולם הכדורסל אני חושב שמגיע לו נקודות בנושא.
בעיני הוא לגמרי צריך להיות מעל כריס בוש.

בן וואלאס הוא סיפור מורכב ואני לגמרי מבין את כל טענות הנגד, אבל אני מניח שיש לו כמה הישגים פשוט מאוד ייחודיים לטובתו.
ארבע פעמים שחקן ההגנה של השנה זה הכי הרבה אי פעם, בתיקו עם מוטומטבו, היה הסמל והמנהיג של דטרויט שהייתה מאוד קרובה (וגם במקרה שלו, אלמלא רוברט הורי אחד גם הייתה זוכה) לבק-טו-בק די נגד כל הסיכויים, סיפור חיים מיוחד עם הצלחה משום מקום אחרי שלא נבחר בדראפט.
בכל זאת אולי שחקן ההתקפה הכי גרוע אי פעם שנכנס להיכל התהילה, אבל כל עוד נותנים משקל דומה להגנה אז אני מבין את הקייס שלו, הוא בעיני כן ראוי לזה לא פחות מבוש בעיקר בגלל הייחודיות.
ועם זאת, אני מת עליו לגמרי ומאוד שמח לראות שהוא נכנס, אבל טיפה קשה לי להגן על ההכנסה שלו להיכל התהילה מול הביקורות.

בוש אחלה, נראה בחור נחמד ממש ומאוד אינטליגנטי ובוודאי שהיה שחקן כדורסל מוכשר מביג בן וואלאס, אבל אם המורשת של וואלאס היא 4 פעמים DPOY + הפנים של הפיסטונס של שנות ה2000 ו-וובר הוא הפנים של הפאב-פייב ושל הקבוצה שנשדד ממנה הסיכוי לאליפות, המורשת של בוש היא בעיקר הריבאונד שהוא הוריד ומסר לריי אלן, דווקא קל לי מאוד להבין למה הוא מועמד פחות טוב משני האחרים.

טוני קוקוץ' נכנס להיכל על הקריירה האירופאית שלו ולא על הקריירה באן.בי.איי.
בקריירת מכללות לדעתי לא מתחשבים (אחרת לייטנר היה בוודאות בהיכל התהילה). אבל וובר בעיני היה שחקן במעמד גבוה מזה של כריס בוש.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

כריס וובר HOF ראוי ביותר, אין שאלה, כוכב של קונטנדרית כמה עונות שהפרישה את המספר שלו, ממוצע קריירה של מעל 20 נקודות וכמעט 10 ריב' למשחק, 5 פעמים אולסטאר, 5 פעמים חמישיות ליגה שונות, מלך הריבאונדים של הליגה, רוקי השנה. זה חומר של HOF מאיזה זווית שאתם רוצים.

לא סותר בכלל את העובדה שגם כריס בוש HOF ראוי ביותר עם 11 בחירות לאולסטאר, תקופת כוכבות בטורונטו ותרומה ל2 אליפויות של ההיט.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

לא ממש מסכים. הסטטיסטיקות שלו יפות, אבל לא משהו חריג מדי. הוא לא זונת סטטיסטיקה כמו אייברסון או ווסטברוק למשל, אבל מספרים שמתקרבים ל20 ו10 או משהו מקביל באסיסטים לרכזים וכו' זה לא דבר שהוא חסר תקדים. לגבי כמויות אולסטאר וחמישיות - 5 זה לא איזה הישג חסר תקדים, גם לשחקנים מקבילים ששיחקו פחות או יותר באותם שנים. מניח שאם נבדוק יהיו לא מעט כאלה. מלך הריבאונדים הוא היה שנה אחת, כל הכבוד. רוקי השנה זה גם פרס שהוא קצת יותר אמור לצפות פני עתיד מאשר הווה ולמרות שבדרך כלל הוא מעיד על שחקנים שיעשו קריירה טובה, יש לא מעט בינוניים ומטה.

הוא היה שחקן פציע באופן כמעט חסר תקדים. כמעט חצי מעונות בקריירה הוא שיחק עונות שלמות באיזור 40-50 משחקים, כולל עונות של 9, 15, 18 ו-21 משחקים. העונה עם הכי הרבה משחקים שלו זה 76. הוא למעשה שיחק 19 עונות ו831 משחקים סה"כ מתוך בערך 1500 משחקים אפשריים (אם לוקחים את העונות המקוצרות). זה אומר כ55%. לא בדקתי את זה, אבל אני מנחש בזהירות שהוא הHOF היחיד שאין לו ברזומה עונה אחת של 82 משחקים ועם % משחקים הכי נמוך מכולם. חלק משמעותי בHOF זה הישגים של קריירה מצטברת. איך אפשר להשוות ממוצעים של שחקן של 831 משחקים, ללמשל שון מריון עם 1160 משחקים? זה עוד 4 עונות מלאות נטו.

אבל הדבר החשוב ביותר מבחינתי בדה לגיטימציה שלו לHOF הוא ההישגים הקבוצתיים - בסופו של יום הוא היה במרבית הקריירה בקבוצות גרועות ומפסידות, שלא לדבר על תדמית הלוזר שלו ששזורה כחוט השני מאותו מקרה מצער במכללות, לכמה מקרים ביזאריים גם בפלייאופס. סקרמנטו היא בעיקר זריקת נוסטלגיה של תחילת המילניום, הייתה קבוצה מהירה ואטרקטיבית התקפית שניסתה לקרוא תיגר על המפלצות מLA, קצת כמו הסמול בול של הסאנס. הקבוצה המהנה שכולם אוהבים באותה תקופה שמתייצבת מול הפייבוריטים האמיתיים (ויש שיאמרו שאפשר להתווכח אם היא הייתה קונטנדרטית). הוא לא ממש הגיע לשום הישג קבוצתי משמעותי כשחקן מוביל, לא הגיע לפיינלס (אפשר להמשיך לספקלץ על מה-היה-קורה-אילו הגניבה של הלייקרס).

נניח למשל את קווין גארנט - אם הוא לא היה עובר לסלטיקס וממשיך לראות פלייאוף מהטלוויזיה או נותן כמה סדרות טובות - האם הוא עדיין היה מועמד לגטימי לHOF? אני ממש לא בטוח.

_________________
All Your Dreams Are Made, When You're Chained To The Mirror And The Razor Blade

קווין גארנט היה נכנס להיכל התהילה גם אם הוא היה פורש ב-2007.
וובר הוביל את סקרמנטו למאזן הכי טוב בליגה ב-2002. זה הסתיים בגמר מערב אחרי 7 משחקים מול הלייקרס שלקחו אליפות בקלות באותה שנה. זה נקרא קונטנדרית.
לגבי המאזן של הקבוצות של וובר, זה פשוט תיאור לא נכון של הקריירה.
בעונת הרוקי שלו הוא עזר לווריירס לנצח 50 משחקים.
אח"כ הוא בילה 4 עונות בוושינגטון עם החבר הטוב הווארד. התקופה בוושינגטון אכן הייתה לא טובה, אבל לא כמו שאתה מתאר. עונה ראשונה נוראית. עונה שניה הוא שיחק 15 משחקים, אז נתעלם ממנה, אבל גם אם לא, הבולטס דאז ניצחו 39 משחקים. בשתי העונות הבאות, בהן הוא שיחק מעל 70 משחקים וושינגטון היו סביב ה-50%, אבל מלמעלה. בעונה אחת הם גם הגיעו לפלייאוף. לא חגיגה גדולה, אבל גם לא קבוצה גרועה ומפסידה. סתם קבוצה בינונית שזכורה לרע, כי היה לה הייפ הרבה יותר גבוה. המעבר לסקרמנטו שינה את הכיוון של הקריירה. כבר בעונה הראשונה סאקטאון הפכו לפאן פייבוריטס. בעונת הבכורה שהייתה עונת השביתה הקינגס הגיעו לפלייאוף בפעם הראשונה מאז מי יודע כמה עם קצב של 44 ניצחונות והיו המרענן של הסיבוב הראשון כשלקחו את הג'אז לסדרת 5 משחקים (אז סיבוב ראשון היה 5 משחקים). עונה שניה די דומה במאזן ובסיבוב הראשון, הגעה למשחק 5 קובע, הפעם מול הלייקרס של שאקובי בעונת האליפות הראשונה שלהם. עונה אח"כ הקינגס כבר היו סמי קונטנדרים עם 55 ניצ' וסוויפ בחצי גמר המערב מול הלייקרס (כולם קיבלו סוויפ מהלייקרס והסדרה מול הקינגס הייתה עם ממוצע הפרש הנק' הנמוך ביותר של הלייקרס באותו פלייאוף). עונה אח"כ כמובן העונה הטובה בקריירה של וובר ומשחק 6 הידוע לשמצה. בעונה הבאה הקינגס שוב קונטנדרים עם 59 ניצ', שווה מקום שלישי במערב ובליגה, ניצחון אחד פחות מהספארס והמאבס. בחצי גמר המערב מול המאבס, הקינגס גנבו את הביתיות במשחק 1 ואז וובר גמר את הסדרה במשחק מספר 2 עם פציעה. גם ללא וובר הסדרה הלכה למשחק 7 אותו הקינגס הפסידו. הפציעה למעשה חיסלה את כריס וובר הסופרסטאר. למשל אחרי 5 הופעות אולסטאר ב-10 עונות (4 מהן במערב, כשבעמדה שלו מחכים להיבחר גם קרל מאלון, טים דאנקן וקווין גארנט), הוא כבר לא חזר לאולסטאר. בעונה הבאה וובר חזר לקראת סיומה ל-23 משחקים. הקינגס היו קבוצה טובה עם 55 ניצ'. את העונה הבאה הוא חלק בין סקרמנטו (טובים עם 50 ניצ') לבין פילי (פחות עם 43 ניצ', אבל פלייאוף). עונה אח"כ בפילי הסתיימה עם 38 ניצ', ווובר עזר למאמץ עם 20.2 נק', 9.9 ריב'. בעונה הבאה הוא עבר באמצע העונה מפילי חלשה לדטרויט שניסתה עוד ריצה לתואר, שהסתיימה עם 53 ניצ', מאזן הטוב במזרח והפסד מפתיע ללברונס בגמר המזרח (זה נקרא קונטנדרית). את העונה האחרונה בקריירה שכללה 9 משחקים בגולדן סטייט אני אזניח.

כלומר בקריירה שאתה הגדרת שברובה הייתה בקבוצות גרועות ומפסידות, במציאות בקריירה של 14 עונות, הקבוצות של וובר הגיעו ל-50 ניצ' 7 פעמים. בפלייאוף וובר הופיע 10 פעמים. 3 עונות בלבד הקבוצות של וובר היו במאזן שלילי ורק אחת מהן, וושינגטון בעונה הראשונה של הטרייד הייתה באמת גרועה.

ולגבי התיאור שלך לגבי ההישגים הקבוצתיים של וובר, אז כבר אתה נתת את הדוגמא של גארנט עד 2008. באותה נשימה אפשר גם לדבר על סטיב נאש וכמובן שקרל מאלון לא באמת הגיע לשום הישג קבוצתי עד העונה ה-11 שלו בליגה. דרך לא משהו לשפוט הישגים קבוצתיים של שחקנים.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

שיבר, לא צריך להיות "חסר תקדים" או "חריג מדי" כדי להכנס להיכל. המכלול של וובר בקריירה לגמרי שם אותו במקום הזה, הוא נחשב במשך כמה שנים טובות לאחד הPF הטובים בליגה אבל אני חושב שיש כאן גם הכרה בכמה שסקרמנטו ההיא היתה מהנה ואהובה, אולי גם סוג של הכרה בשחיתות שדפקה אותם. סקרמנטו קינגס בהובלת וובר היתה מסוג הקבוצות שגרמו לאנשים להתאהב או להיזכר למה הם אוהבים כדורסל.

_________________
"צריך לתמוך בחיזוק חמאס ובהעברת כסף לחמאס, זה חלק מהאסטרטגיה שלנו" (בנימין נתניהו בישיבת סיעת הליכוד, מארס 2019).

ואלה בין בכירי המשת"פים:

יונתן אוריך; טופז לוק; יעקב ברדוגו; גדי טאוב; שמעון ריקלין; ינון מגל; נתן אשל; קרולין גליק; 14.

צריך גם לזכור שזה לא היכל התהילה של הNBA אלא של הכדורסל באופן כללי, וכריס וובר הוא השחקן המשמעותי ביותר בFAB FIVE, קבוצה שהסקנדלים שלה מקבעים אותה בהיסטוריה יותר מההישגים אבל על ההשפעה התרבותית שלה אי אפשר לחלוק.

וובר נכנס רק על הקריירה שלו באן.בי.איי. לפי מה שראיתי לא מכניסים שחקנים להיכל התהילה על התקופה שלהם במכללה. יש חריגים, כמו מכללת טקס ווסטרן, אבל זהו בערך.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

כמובן שקריירת הקולגים היא חלק מהעניין. שיש לשחקן קריירת NBA משמעותית זה לא משנה בד"כ, אבל במקרים כמו כריסטיאן לייטנר או טום גולה נניח הם לא היו נכנסים להיכל בלעדיה.

מתוך ויקי (על לייטנר):

As a member of the "Dream Team", Laettner is enshrined in the Naismith Memorial Basketball Hall of Fame, U.S. Olympic Hall of Fame, and FIBA Hall of Fame, while he is enshrined for his individual career in the College Basketball Hall of Fame.

_________________
Gibon