1. אחרי 2004 התוכנית של הנבחרת הלאומית האמריקאית הייתה שבורה לחלוטין. זאת לא רק הופעת האימה ב-2004, אלא גם ההתפרקות באליפות העולם ב-2002 וגם נבחרת לא ממש מעוררת השראה שניצחה בסידני 2000. הכי חמור זה שהייתה הרגשה שהכוכבים הגדולים, בטח אחרי ההתבזות של אייברסון, מרבורי ודאנקן ב-2004 לא רוצים להגיע יותר. הצעד הראשון היה אליפות העולם ב-2006. נכון שהיא הסתיימה במדליית ארד בלבד, אבל האליפות הזאת ויותר מכך ההחתמות של קולאנג'לו כבוס של הנבחרת וקואץ' קיי יצרו 3 נק' בסיס לעתיד. - הם גרמו לכך שהנבחרת שוב הייתה מקובלת על ידי הכוכבים. הם הלכו אמנם על הכוכבים הצעירים ב-2006 ולא על המבוססים, אבל כל הצעירים הגיעו. - אם כבר דיברנו על בסיס, אז הם בנו את ה - core של Att לעתיד, כששישה מהשחקנים שהופיעו ב-2006 המשיכו לאולימיפאדה וגם היו מהמשמעותיים בנבחרת (לברון, ווייד, מלו, פול, הווארד וגם בוש). קובי היה באמת השחקן היחידי ללא תחליף שהצטרף ב-2008. - למרות ההפסד, בו האמריקאים לא התמודדו עם הפיק אנד רול של פפלוקאס וסופו וספנוליס באופן כללי, הנבחרת הזאת הצליחה להיראות דומיננטית לפחות בחלק מהמשחקים כמו בעבר (הנבחרת ב-2004, למעט מול אנגולה לא הצליחה לנצח מעל 10 הפרש, ב-2000 5 משחקים היו ב-15 הפרש ומטה, כולל 3 ב-10 ומטה). 2. אני לא חושב שאפשר להפיל אשמה גדולה על ווייד ולברון ובטח לא על אנתוני בביזיון של 2004. לברון קיבל מעט קרדיט ו-11 דקות. הוא היה חלש, אפילו מאד, אבל ההשפעה שלו על המשחקים לא הייתה גדולה, בטח לאור 27 ו-26 דקות בהתאמה שאייברסון ומרבורי קיבלו. ווייד קיבל יותר קרדיט והיה חלש (אחוזים נוראיים). אבל שוב, הוא לא היה מהשחקנים שעליהם הנבחרת התבססה. ב-2006 זאת בהחלט הייתה הנבחרת של השלישיה וכאמור, למרות הכישלון, כי כל אליפות שמסתיימת בהפסד אמריקאי היא כישלון, הטורניר הזה היה אבן בניה חשובה בהשבת התוכנית הלאומית לפסים. אפשר להגיד שב-2006 הם הפסידו את הקרב, אבל ניצחו את המלחמה. ב-2006 כבר ראית את ההתאמה המושלמת של אנתוני לכדורסל האירופאי, את היכולת של ווייד ולברון לקלוע הרבה ובאחוזים גבוהים. 3. בניגוד למה שגמליאל רשם, האמריקאים לא היו פייבוריטים בטירוף. אני כן חושב שהם נדרשו למבחני אופי. האולימפיאדה הזאת הגיעה אחרי 3 טורנירים שבהם המקצוענים של האן.בי.איי השיגו 2 מדליות ארד בלבד. בשניים מהטורנירים הם גם התבזו והטורניר הראשון אחרי המהפך של קולאנג'לו אמנם הניב סימנים מעודדים, אבל למרות זאת גם הסתיים במפח נפש. לפני האליפות היה סימן שאלה גדול מאד האם הנבחרת הזאת תצליח היכן ששלוש האחרות נכשלו.
וסתם הסתכלתי כבר באתר של נבחרת ארה"ב ורציתי לציין שבארקלי ב-96 הוליך את הנבחרת עם 12.4 נק' למשחק ו - 81.6% מטורפים. ב-1992 הוא היה קצת חלש מהשדה בהשוואה עם 71.1% מהשדה (כמובן הכי גבוה בנבחרת) וגם הוביל את הנבחרת עם 18 נק'. ג'ורדן הסתפק עם 14.9 נק' (4-19 מהשלוש, אאוץ')
_________________ "You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"
סטן ואן גנדי
|