nadav_hacohen כתב:
צוד כתב:
ב. קצות החושן: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואל האדם ניתנה אשר לו שכל אנושי, ונתן לנו הקב"ה התורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת השכל האנושי גם כי אינו אמת בערך השכלים הנפרדים...הקב"ה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת השכל האנושי אע"פ שאינו אמת...רק שיהיה אמת בהכרעת השכל האנושי...וזוהי ברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת-שיהיה האמת אתנו...דאם היה הכל בכתב מיד ה'-מה לשכל האנושי להבין בתורת ה', אבל תושבע"פ משלנו היא..."
אבוי לליבוביץ אם ישתמש בדברי אחד הרבנים האורטודוקסים היותר קנאים כראיה לדבריו, ואפרט.
ישנו נושא פרובלמטי מאוד העומד בשורש ומהות כל לימוד התורה שבעל פה והכרעת ההלכה, בכל מקרה של ספק בפרשנות שעיקרו תמיד יהיה בתורה שבעל פה כמובן (לאור היותה ספר הפרשנות העליון), נדרשים החכמים יודעי התורה להכריע בענין על פי שיקול דעתם, דא עקא הסמכות של התורה היא היותה רצון האל והכיצד דעתו של אדם יהיה החכם שבחכמים, תוכל להיחשב כאמת מוחלטת? יתירה מכך, מה יקרה במקרה של מחלוקת שאינה באה לידי הכרעה כשחלק מעם ישראל נוהג לפי חכמיו ורבותיו וחלק נוהג כשיטת החולקים,
חכמים התייחסו לבעיה זו במשפט אלו ואלו דברי אלהים חיים, כלומר, היות והתורה ניתנה בסופו של דבר לבני האדם, על כן פרשנותה מוכרחה להיות כפופה לדעותיהם, ניתן לומר במובן זה שרצון הבורא שפרשנות חכמי ישראל היא שתחייב את העם כולו.
המסקנה הנגזרת מהנחה זו היא שגם במקרה בו בני האדם טעו בייחס לאמת המוחלטת, לא מדובר בחטא או בטעות אמיתית אלא בסוג של "אמת לשעתה" כך נכון הדבר וכך ראוי לבני האדם להכריע את ספקותיהם על פי שיקול דעתם מה כוונת התורה.
וכוונת התורה ורצון הבורא הוא משפט המפתח בנושא, כלומר, אין הכוונה שניתנה הרשות לאדם לחרוג מכללי התורה ולהחליט באופן עצמאי מה ברצונו לעשות על פי שיקול דעתו, אלא במתן היתר לחכם להורות את הפרשנות הנכונה לתורה כפי מיטב הבנתו אחר שהגיע לקצה יכולתו בבירור האמת, מבלי לחשוש שמא דבריו לא יעלו בקנה אחד עם רצון הא-ל, אקווה שהובנתי כהלכה.
בכל מקרה אין הנידון שייך לענין העקרוני ולפיו התורה היא הקודקס העליון המוחלט שאין אחריה כלום, היא ניתנה כספר חתום ופרשנות מסורה בצידה, כשפרשניה מורשים לסמוך על שיקול דעתם מבלי חשש שכל טעות שלהם היא הרסנית וחוטאת לאמת.