התותח המפוברק כתב:
ענק!
צוד האחד והיחיד
תודה...
וויליאמסבורג חלק שני + בולטימור.
יום שלישי בבוקר, אנחנו יוצאים לבוש גארדן והפעם לפארק המים.
אחרי כמה ״סטיבונים״ (שם כולל להתברברויות מוזרות) שכללו הגעה לבית מגורים פרטי (מה לעזאזל?!) ועמידה מול גדר בתקווה שהיא תפתח (עוד יותר מה לעזאזל?!) הגענו לפארק המים.
יהלי מיד תפסה כסא נח ועוד לפני שהספיקה להגיד לנו ״תיהנו״ צללה אל מחוזות השינה המתוקים.
שי ואני יצאנו לחפש אטרקציות מעניינות.
אלא מה? שי החליט שבגלל שאנחנו בתשעת הימים אסור ללכת לבריכה ממש אלא רק למגלשות מים.
נו, אם רבאיי אורים אומר - רבאיי אורים יודע. שיהיה. ויתרנו בצער על בריכת הגלים והלכנו לחפש משהו אחר לעשות.
התחלנו ממתקן שבו אתה אמור ללכת על המים (ישועי במקצת, אני יודע), בעודך פוסע על פלציב שמעוצב בצורת גזע עץ, ובעזרת חבל שנמצא מעל הראש שלך ואפשר להיאחז בו.
שי פחד לעלות על המתקן, אז עליתי לבד.
אולי זה המקום לציין שהמתקן היה מיועד לילדים בגיל חמש בערך.
אני לא אומר את זה כדי שתבוזו לשי על זה שהוא פחד לעלות על המתקן, אני אומר את זה כדי שתעריכו את המאמצים שעשיתי:
קודם כל, הפלציב בנוי להחזיק משקל של ילד בן 5, כשאני עליתי עליו הוא התחיל לזוז ולשקוע אל תוך המים. בנוסף, החבל היה בגובה של מטר וחצי מעל הפלציב, ככה שהייתי צריך להתכופף ולאחוז בו.
באמצע הדרך כבר הבנתי שזה לא בדיוק המתקן המתאים ליהודי מכובד כמוני, כתב בעיתון מקומי רב תפוצה וכן הלאה, והחלטתי לעשות סיבוב פרסה.
אבל האחראי על המתקן סירב לאשר לי את העניין. זה היה כנראה וואן ווי פלציב. מכיוון שכך, לא נותרה לי ברירה וזינקתי אל תוך המים, 80 סנטים גובה.
אחרי שיצאתי מהבריכה בשלום הלכנו לעשות מגלשה אחרת, חמודה בסך הכל, אבל אחת כזו שהתור אליה גומר לך תשעים אחוז מזמן הבילוי בפארק.
סיימנו עם פארק המים של הבוש גארדן, התנגבנו (מה שהתברר כטעות מצערת) ויצאנו לחכות לסטיבן בחניה.
פתאום, משום מקום, כמו שרק באמריקה יכול לקרות - נפתחו ארובות השמיים וגשם עז ניתך ארצה.
קורוזיה לעצמות הדבר הזה. בחיי.
עלינו לאוטובוס נוטפים ומטפטפים, הלכנו להחליף בגדים במלון ויצאנו לגו קארטס.
מדהים, מטורף ומשעמם חושילינג.
שלושה מסלולי מירוץ מכוניות: אחד לילדים, אחד לילדים קטנים ואחד לפעוטות.
לא יודע למה אבל שי התלהב לאללה ממירוץ המכוניות ועשה הכל כדי לסיים ראשון. אני לכשעצמי חיפשתי בעיקר להתנגש בו, למרות שאמרו לנו שאסור.
בסוף המירוץ ניגש אלי האחראי ובפנים קודרות ורציניות הסביר לי שמכיוון שעברתי על חוקי המקום, אין לו ברירה אלא לתת לי אזהרה, ואם שוב אבצע עבירת תנועה, ישלל רישיוני לאלתר.
השתדלתי לעצור את הדמעות, והושטתי לו את יד הצמיד שלי. האיש כתב עליה בטוש שחור את המספר 23, הנהן אלי בפרצוף חמור, ושיחרר אותי.
אני עושה הפסקה רגע בתיאור העלילה, כדי להרגיע אתכם.
לא הורחקתי.
ועדיין, התחושה הזו של לחיות על הקצה, לדעת שאתה במרחק של אזהרה אחת מהרחקה סופית - הוסיף מימד פסיכי של אדרנלין מטורף לכל האטרקציות.
האמת היא שהיו רגעים שחששתי שלא אעמוד בלחץ, אבל אז הסתכלתי על המספר 23 וחשבתי על מייקל. אם הוא עמד בלחץ והכניס את הזריקה ההיא מול יוטה, 6 שניות לסיום, גם אני יכול.
חזרה לגו קארטס: מלבד מסלולי המכוניות היו שם גם רכבת הרים מטורפת בגובה של מטר ועשרה, סירות מתנגשות עם שפריצרים (למי שהתבאס מזה שאנחנו יבשים כבר שעה ורבע ברצף), ומתקן שמשלב קרוסלה, ספינת פיראטים, צלחת מעופפת ואת ארוחת הצהריים והערב שלך.
המלצה שלי - אל תנסו.
חזרנו למלון ועל המיטה חיכה לנו פתק ״לא סידרתי את החדר כי היו דברים אישיים על המיטה. שירות חדרים״.
הדברים האישיים היו מטען של גלאקסי וחולצת פיג׳מה, כן?
טוב, כנראה שבוויליאמסבורג וירג׳יניה מכבדים את פרטיות האדם יותר. יפה מצידם.
למחרת יצאנו שוב לבוש גארדן היבש (לא לפני שדאגנו להוריד מהמיטה את חפצינו האישיים). לא אלאה אתכם בתיאור הרכבות שלא עשיתי, המתקנים שלא עליתי עליהם והפרסים בהם לא זכיתי. מה שכן, ראינו שם מופע ריקודי סטפס מהמם. אין מה לומר, החבר׳ה שם יודעים את העבודה.
אחרי הבוש גארדן הלכנו לשחק כדורסל במגרש שהיה בסביבה. במגרש היו שני סלים. אחד עקום ואחד סבבה.
בעיקרון תכננו לשחק 3 על 3 בסל הטוב, אבל כשהגענו גילינו שחבורה של שחומי עור הקדימה אותנו ותפסה את הסל השווה.
ניסינו לנחם את עצמנו שמקצוענים אמיתיים משחקים דווקא על סל כזה, כדי לאתגר את עצמם.
לא עבד.
בסוף נשברנו והלכנו לשחק פוטבול בדשא. הייתי מסביר לכם את החוקים של המשחק, אבל אני בעצמי לא הבנתי אותם. מה שאני כן יודע להגיד זה שניצחנו. תודו שעכשיו אתם מתרגשים.
חזרנו למלון ולהפתעתנו גילינו מכתב חדש מהגברת שירות חדרים: ״לא סידרתי את החדר כי המיטות צמודות זו לזו״.
וואלה. ואתמול מה? לא היו צמודות?
חבל שלא נשארנו שם עוד לילה, ממש סיקרן אותי לדעת מה היא הייתה כותבת ביום חמישי. ״לא סידרתי את החדר כי...״ החלון פתוח? יש מגבות על הרצפה באמבטיה? הזווית בין מרקורי לשבתאי לא מתאימה?
לעולם כבר לא נדע. חבל.
כפי שנרמז בפסקה הקודמת, ביום חמישי התחלנו לצמצם חזרה לכיוון דיל, ונסענו לבולטימור, מרילנד.
אנשי בולטימור אוהבים את עצמם מאד (או כהגדרתה של יהלי: ״מתלהבים יותר מהקשתים״), ועל כל ספסל בבולטימור כתוב שהיא ״העיר הכי טובה באמריקה״. גם העובדה שחלק נכבד מהספסלים האלה מאוכלס בהומלסים לא ממש משנה להם. העיר הכי טובה וזהו.
היינו במשחק בייסבול של האוריולס, הקבוצה המקומית. אם יש משהו יותר משעמם ממשחק בייסבול, זה משחק בייסבול של האוריולס.
רגע השיא של המשחק היה בהמנון האמריקאי, שמכיל את ההברה ״או!״ מתישהו, אז כל האוהדים צועקים ״או!״ (הבנתם? יעני אוריולס. מתוחכם!)
משם והלאה - שממה ושיממון.
הלכנו לישון במלון הכי טוב בעיר הכי טובה במדינה הכי טובה בארץ, ועוד שבוע של ירח הדבש חלף והלך לו.
נתראה בשבוע הבא.