Hacohen כתב:
שאלות לעמוס לב וההגיון הבריא שלו+נסיונו כלוחם:
1. כיצד זה אדם מוגבל שהולך למרכז היום שלו הופך ל"חשוד"?
2. איך נולד ה"חשד" שהוא מחזיק אקדח?
3. במידה ואכן היה חשש שמחזיק אקדח בידו, מהי הדרך הנכונה לברר זאת?
4. האם ניתן היה לזהות כבר בשלב הקריאה לעברו שלא מדובר במחבל?
5. האם לא ניתן היה לזהות כבר בשלב המרדף שלא מדובר במחבל?
6. האם ירי בכלל, וירי על מנת להרוג בפרט היה מחויב מציאות?
בהצלחה עם ממצאי ה"תחקיר", צה"ל/המשטרה ידועים כגופים שמתחקרים את עצמם היטב, אם כי במקרה הנוכחי נדמה לי שאפילו יכולות הכסת"ח הידיועות לא יעמדו להם.
וברור שלכיבוש אין חלק ונחלה בזה. איאד אלחאלק אשם שהוא נולד בכלל, כערבי בפרט, במזרח ירושלים המאוחדת שחוברה לה יחדיו בפרטי פרטים, ושהעז להסתובב לו כך ברחובות של מה שאמור להיות מקום בטוח עבורו בפרטי-פרטי-הפרטים.
1. כשאותו אדם על הספקטרום, כלומר המוגבלות שלו לא ברורה לעין, הולך בצורה שמחשידה את השוטרים. לא יודע למה. משהו תפס את העין. 5 ימים קודם לכן היה ניסיון דקירה. האם על זה שניסה היה כתוב על החזה, אני הולך לדקור אתכם. האם הוא לא נראה כמו כל עובר אורח עד ששלף את הסכין? כשאתה עומד במחסום, אין מה לעשות אתה צריך לקחת בחשבון שגם אתה יכול להוות מטרה.
אתה לא יודע נראה לעין או לא נראה לעין, אבל מה זה "הולך בצורה שמחשידה את השוטרים"? זה בדיוק הקטע. השוטרים אפילו לא טענו שנראה שהוא בא לתקוף. הם טענו ש"היה נראה להם שהוא מחזיק משהו שנראה כמו אקדח". עכשיו, הוא לא החזיק אקדח. הוא הלך למרכז יום. באיזה אופן האיש הזה יכל להמנע מהריגתו?2. אין לי מושג. השוטרים חשבו שהם ראו משהו וניסו לברר. אתה יודע בוודאות שלא היה שום יסוד לטענה שלהם שהם חשדו שיש לו אקדח?
אני לא יודע בוודאות, אני מניח במידה רבה מאד של וודאות3. הדרך הנכונה היא לקרוא לעצור ולבדוק אותו. כשהם ניסו לעשות זאת הוא ברח.
ואיזה סיכון הוא היווה בתור בורח? וכמה קשה לזהות או לפחות להעלות על הדעת שהבנאדם לא בסדר?4. לא יודע אם ניתן לזהות. יש מקרים שכן, יש מקרים שפחות. אין לי מושג מה קרה פה.
ואיך הם הגיעו למסקנה הברורה שזה מחבל בן מוות שיש להוציא להורג על המקום?5. שוב, אני לא יודע. אבל מי שירה בו לא היו אלו שקראו לו לעצור. אז אני לא יודע אם הם ראו את ההתנהגות שלו במרדף.
מה כבר יכולה להיות ההתנהגות שלו במרדף, שתצדיק את קצירתו ביריות?6. כמו שרשמתי, מהדיווח בחדשות, נשמע שהירי בשביל להרוג לא היה מחוייב המציאות. מאד יכול להיות שגם לא היה צריך ירי בכלל.
תודה רבהבניגוד למה שאתה מצייר פה, אני לא מנסה בכלל להצדיק את האירוע ונראה לי שהייתה פה התנהגות חריגה של המג"בניק שאסור שתחזור והוא צריך לשלם את המחיר על כך. רק ציינתי, שזה לא כזה קאט קליר כמו שאתה עושה את זה. שהסיטואציה מורכבת, שלא הכול ברור ואי אפשר לצעוק שהייתה פה הוצאה להורג, שזה בערך מה שאתה כתבת.
אני בטוח שאתה לא מצדיק. אבל אתה גם, לדעתי, נופל מהר מדי למלכודת ה"בוא נחכה". אני מזכיר את המקרה של אלאור אזריה. גם אחרי שהמקרה צולם, וכל בר דעת ראה שמדובר באדם מנוטרל שכולם הולכים לידו בנינוחות, הטיעון של אזריה-ושל בני עוולה אחרים מקהילת המתנחבלים בחברון-היה ש"היה חשש שהוא ממולכד" ו"שהוא היווה סיכון". אם לא היה סרטון, איך לדעתך היה נסגר סיפור אלאור אזריה? אני אגיד לך איך, לדעתי: בכסת"ח. בטיעון של אזריה שהוא לוחם שהותקף וחש בסכנה. ובמקרה ההוא, באמת היה מדובר מלכתחילה באיש שבא לתקוף חיילים. פה זה אזרח מוגבל שהלך ברחובלגבי הכיבוש. אני לא חושב שהכיבוש הוא טוב לחברה. אני הייתי שמח אם לא היה כיבוש. אני לא מקבל את השיח שהולך ומשתלט פה שגם אם יהיה הסכם אף מתנחל, כולל התנחלויות מבודדות לא צריך להיות מפונה. בעיני אחת הטעויות של רבין הייתה שהוא לא העיף את הישוב היהודי בחברון בזמנו כשהוא יכל לעשות זאת. ועוד ועוד. אבל לצערנו הכיבוש לא אשם במצב הנוכחי ולצערנו הרב יותר סיום הכיבוש זאת בעיה שלא ברור איך תיפטר. תחזיר את הכול? מי אמר שתסריט עזה לא יחזור. אתה רוצה לקחת סיכון על עזה 2 בשטחים? הסכם שלום? נניח שאתה יכול לעשות עם הרשות. מה עם חמאס? הם מקבלים אותך פה, גם בגבולות 67?
זה לא הדיון הזה, לא שיש לי בעיה לקיים אותו. הכיבוש כמו שעידו מדבר עליו, כמשחית הגדול של ההתנהגות והמוסר.בוודאי שלחיילים הצעירים שחיים את מציאות הכיבוש זה דופק את הפרספקטיבה וגורם לכהות חושים. אני הייתי באינתיפאדה הראשונה שזה נראה די הגיוני שאחד הפריטים ההכרחיים בכל בית בשטחים זה פח צבע שכשחיילי צה"ל "מבקשים" אז הוא יכול למחוק את הכתובות שעל הקיר שלו. אני במהלך השנים שלי בסדיר ובמילואים למרבה הצער הייתי לא מעט בשטחים. לשמחתי מעולם לא נתקלתי בפשע אמיתי, אבל כן נתקלתי בדברים הקטנים של הכיבוש, כשגם שאתה מנסה להיות בסדר, המערכת מונעת כל אפשרות. אני יכול להגיד שבהתחלה הייתה לי ולאחרים בפלוגה שלי המחשבה שאנחנו נבוא, נעשה את העבודה בצורה הכי אנושית והוגנת שאפשר, לפחות במקומות שאנחנו נמצאים נעשה שינוי כלשהו. עם השנים הבנתי שזה לא משנה כלום.
ועכשיו כשכולנו מסכימים שהכיבוש הוא איום ונורא. מה הפיתרון?