לרוני בהחלט יש עבר של בד-בוי. מזכיר לכם את מסיבת העיתונאים הזאת -
http://www.youtube.com/watch?v=b7dVkUESj3cאת האירוע החריג הזה -
http://www.youtube.com/watch?v=JYjIV54egioואת זה -
http://video.mail.ru/mail/shizzy00/21/173.htmlהשוני בין רוני למארק אלן הוא שאלן מנסה לטפח לעצמו במכוון את תדמית הבד-בוי - כל התאקלים שלו עם עולם הסנוקר (ובעיקר עם בארי הרן) היו מתוכננים ושקולים. אצל רוני הסכסוכים היו תמיד אימפולסיביים, והתחילו לפעמים עוד במהלך המשחק (הדוגמא המפורסמת היא כמובן זאת -
http://www.youtube.com/watch?v=bT_UwJYYUHI , וכן הדוגמאות לעיל, העלבונות לשופטים -
http://www.youtube.com/watch?v=H_b-4g3n4Os , הויכוחים הבלתי-ג'נטלמניים על מיקום הכדור הלבן בעת מיקום-מחדש - אפילו באליפות הזאת - ועוד כהנה וכהנה התלכלכויות קטנות עם סלבי, עם מארק קינג, שלא זכו ממש לכותרות עקב האופי הנוח של הללו האחרונים, וכן עם טיפוסים שונים בקהל - שוב, אפילו באליפות הזאת).
ראובן, רוני בהחלט התנהג יפה בחודש האחרון, אבל זה מאוד לא אופייני לו. לאורך השנים הוא היה מרואיין יבש ואנטיפת חסר תקנה -
http://www.youtube.com/watch?v=muaCfgCJs2U . אני גם לא קונה את הקשקוש על תשלום הוראת הקבע לביה"ס של ילדיו - האיש מיליונר מדופלם שמחזיק אחוזה בצפון לונדון, והעיד על עצמו שבכסף על ה-147 שעשה באליפות 2008 הוא מתכוון לקנות "עוד בנטלי".
אני מסכים שקוונטין האן ובעיקר אלכס היגינס שמים אותו בכיס הקטן בכל הנוגע לפרובלמטיות. מייקל הולט הוא בחור מאוד סימפטי עם פתיל טיפה קצר, זה הכל. לגבי היגינס, הוא היה שילוב בין הגאונות של רוני, המהירות, ההתקפיות והמחסור בעכבות של טוני דראגו והחיבור לקהל של ג'ימי ווייט, עם נטייה מתמדת להתמכרויות והרס עצמי וכמובן, סגנון בלתי-אפשרי הייחודי אך ורק לו. הקלירנס-69 שלו מהמשחקון הלפני-אחרון נגד ג'ימי ווייט בחצי גמר אליפות 1982 נחשב עד היום לברייק הגדול בכל הזמנים, ואיך אפשר בלי לינק -
http://www.youtube.com/watch?v=CAO48WSZnRUרוני אוסאליבן חשוב לעולם הסנוקר הרבה יותר מכל אחד אחר מהיותו מסחטת פרסום, קהל וכסף. כל מי שהתחיל לאהוב סנוקר בעשרים השנה האחרונות התחיל מרוני, גם אני; במשך כמה שנים תיעבתי את גראם דוט בגלל מה שהוא עשה לו בסשן השלישי של חצי גמר 2006. כשהוא דפוק, בלתי-צפוי ונוטה להפסיד, אני מת עליו. כשהוא בכושר הוא הורג משחקים, מקפיא את היריב, גומר פריימים בחמש דקות, לא מפספס יציאה, לא מחטיא כדורים קלים - בקיצור, משעמם. אני הרבה יותר מתחבר לשחקנים מסוגו של בארי הוקינס, שבאים לכל טורניר בידיעה שהסיכוי שלהם לזכות הוא אפסי, שנלחמים ולא מוותרים גם כשלא הולך - ולרוב לא הולך, שמנצחים פריימים בעשרה נסיונות, שמסוגלים לחלוק חיוך עם היריב במהלך המשחק ומקנחים בראיון מלא הומור ונוגע ללב.