סל ניוז

בכל אופן, אני לא יודע כמה קבוצות באירופה היו שורדות (וצריךלהגיד שברצלונה במצב מצוין בכל המסגרות...) כששני הבלמים הפותחים שלהם לא על המגרש.

צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.

בסה"כ מדובר, כבר כמה שנים, בג'יי.אר סמית לעניים. שזה לא רע לקונטנדרית

בסה"כ מדובר, כבר כמה שנים, בג'יי.אר סמית לעניים. שזה לא רע לקונטנדרית

בכל אופן, אני לא פסיכולוג של כדורגל, אבל ריאל התחילה את העונה עם נקודה משני משחקים, כשפפה נפצע במשחק הראשון ולא שותף בשני (אאז"נ) ונדמה לי שזה היה לפני שרונאלדו התחיל עם ההצגות שלו.

טור של גראהם האנטר שנכתב בהמשך למאורעות המחזור הקודם (הניצחון של ברסה על לבאנטה, ההפסד של ריאל לבטיס),

ריאל מדריד חייבת לקחת סיכונים גדולים יותר ולבנות לעתיד

בזמן בו רוב אלו שכותבים על או משדרים כדורגל ספרדי מוצאים את ההשראה שלהם בליאו מסי, כריסטיאנו רונאלדו, איקר קסיאס וחבריהם, הייתי רוצה להתחיל בכך שאחלוק איתכם את ההערכה שלי לאלבארו ארבלואה. הוא בחור שנון עם חוש הומור מפותח והבנה אמיתית שכל זה הוא בסה"כ משחק גדול של גולות - ושאין לקחת אותו ברצינות כה תהומית לאחר שהקרב כבר הסתיים.

לארבלואה יש ארון מדליות גדול בו הניצחון בגביע העולם תמיד יהווה את המוקד.

אני לא חושב שהוא יטען שיש לו את היכולות של צ'אבי הרננדז, אבל אני מוכן להמר על כל רכושי מעולם שהוא פשוט יהלום למאמנים. זכה בהערכה שלו ויש לך אתלט נהדר שתמיד, תמיד יתן את המקסימום שלו ולא יסתפק בפחות.

לא הרבה אחרי שהזעזוע של היכולת הרפה של ריאל מדריד בהפסד לבטיס בסוף השבוע התחיל לשקוע, ארבלואה פנה לטוויטר. הוא ציטט נאום ארוך מסרט - לא "כל אנשי הנשיא", לא "ספרות זולה", לא "מרכבות האש", לא "הדיקטטור הגדול". מ"רטטוי" - כן, הסרט של פיקסאר על עכברוש שהופך להיות מאסטר שף בפריס.

זה מה שהוא ציטט. במקור זה נאמר על ידי אנטון אגו (פטר או'טול), מבקר המסעדות המתנשא שעולמו מתרסק לרסיסים בעקבות האוכל הנהדר של רמי העכברוש: "בדרכים רבות, עבודתו של המבקר היא קלה. אנחנו מסכנים מעט מאוד, ועדיין נהנים מעמדה עליונה על זו של אלו שאת עבודתם אנו מבקרים. אנחנו משגשגים מביקורת שלילית, שהיא מהנה לכתוב ולקרוא. אבל האמת המרה שאנחנו, המבקרים, חייבים לעמוד בפניה היא שבד"כ, הפיסה הקטנה ביותר של ג'אנק הינה יותר משמעותית מהביקורת שלנו שהחליטה שהיא כזו."

לא הרעיון הממוצע, וגם לא הדרך הממוצעת של תקשורת עם שחקן כדורגל מהרמה הגבוהה ביותר - מלא בשנינות ומקוריות, זה גרם לי לחייך.

הוא חזה שכמה ממבקרי התקשורת, כמו תומאס רונסרו [זה שסיד לואו קורא לו The Mad Madridista] (לובש חולצה של ריאל מדריד כשהוא מצטלם נותן את הביקורת שלו לעיתון AS) ייצרו דברים מתלהמים כמו: "מוריניו כבר ויתר" [Mourinho's thrown in the towel, במקור].

המאמן של מדריד אמר הרבה דברים אנטגוניסטיים בזמן האחרון לגבי התקשורת הספרדית, כולל זו שבבירה, וזה מראה שכשהקבוצה שלך מועדת אתה לא מצליח לשמוע את ה"בוז" מרוב הצליל של סכינים מושחזות.

אבל רק להדגיש שארבלואה הוא אכן סוג האדם אותו תיארתי קודם לכן, אחד מהעוקבים אחריו בטוויטר הזהיר אותו שלמרות שאמירתו הינה נכונה למבקרים סיסטמטיים שבכוונה מנסים להרוס, יש גם צורך בריא בביקורת בונה ומנומקת.

ארבלואה הסכים ו(בשפת הטוויטר)החזיר בציוץ [ Retwitted - יש לדבר הזה מילה בעברית?].

אז אולי הוא ירשה לי להיות מושפע מהבחירה שלו ולהזכיר קצת את המחזמר "South Pacific" בתוך כל זה. חלק ממה שהופך את החיים לכל כך קשים עבור ריאל מדריד הוא סוג ההופעה שנתנה ברצלונה ביום ראשון.

עולם הכדורגל מתמוגג כשהוא שם מוסיקת New-age באמבטיית סבון מלאה בעלי כותרת של צמחי מים [הבנתם את הרעיון...] לגבי העובדה שברסה ניצחה 4-0 עם 11 שחקנים (ויקטור ואלדס, מרטין מונטויה, קרלס פויול, ג'רארד פיקה, ג'ורדי אלבה, צ'אבי, סרג'יו בוסקטס, ססק פברגאס, פדרו, מסי, אנדרס אינייסטה) שבאיזשהוא שלב טופחו ב-Futbol Base (מחלקת הנוער) של המועדון.

אישית אני חושב שזה ראוי להערכה, אבל אני לא קטאלוני.

המיקום הגיאוגרפי בו שחקנים אלו התאמנו לא גורם לחזה שלי להתמלא בגאווה פטריוטית. העובדה הנוספת ששמונה מהם הם גם קטאלונים מרשימה ובהחלט נותנת למאמן שלהם "פלוס" כשזה מגיע לכמה שניצחון והפסד הם משמעותיים לשחקנים כשהם נלחמים עבור האחד ונלחמים להימנע מהשני.

אבל מה שהכי מרשים אותי היא הדרך בה ברסה שיחקה ביום ראשון כשקרעה לגזרים את לבאנטה בולנסיה.

הדרך בה הם אומנו, השילוב האוטומטי הזה של גלגלי שיניים במכונה מיוצרת למשעי - זה מה שמרשים אותי.

ב-"South Pacific", מארי המדממת [Bloody Mary] שרה לג'ו קייבל (בעל אפשרי לביתה): "Happy talk, keep talkin' happy talk. Talk about things you like to do. You got to have a dream. If you don't have a dream, how you gonna have a dream come true?"

ברסה משחקת בדרך בה היא משחקת כי היה להם לזמן ארוך מאוד חלום, הם לקחו סיכון. הם הסתכנו שהרעיון של פילוסופיה אחת - החזקה בכדור, עשיית דברים זריזים, אינסטינקטיביים, נבונים איתו, וזכיה מחדש בו כמה שיותר מהר - תצליח להתגבר על כל הטרנדים והשיטות, כל השינויים בפיסיות של הכדורגל המודרני והצד הפיננסי שלו.

עבורי אלו לא היו הלאומיות של השחקנים בסיוטאט דה ולנסיה, או העובדה שהם אומנו בצורה מאוד ספציפית במגרשי הלווין של הקאמפ נואו שבלטה. מה שבלט היה מה שהם עשו עם הכדור.

זה כמו לכלוא בבקבוק את הכוח של מוחמד עלי בשיאו, החן הגמיש של מיכאיל בארישניקוב והיצירתיות של סב באייסטרוס.

מסי שבר שיאים, טיטו וילאנובה שבר שיאים גם כן, אינייסטה היה פשוט אלוהי (שלושה אסיסטים ושער)

אבל כשצ'אבי הזכיר את החלום של לואי ואן חאל של ברסה שיום אחד משחקת עם 11 שחקני בית, הוא נגע באחת מהסיבות המרכזיות שבגללן מוליכת הליגה משחקת כמו שהיא משחקת. (ההולנדי אמר בנובמבר 1998 ש"כולם צריכים להאמין באותו הרעיון. זה מאוד חשוב שבסופו של דבר, ברסה תוכל לזכות בגביע האירופי עם הרבה שחקנים שנולדו וגדלו בקטאלוניה").

בעוד ואן חאל היה בעצם רק עוד אחד משרשרת של מטפחי הפילוסופיה, שבמקור נוסדה ופותחה בקאמפ נואו ע"י אויבו יוהאן קרוייף, זו עובדה שואן חאל האמין בהרכב על טהרת לה מאסיה והוא נתן גב לאמונה זו כשהעניק הופעות בכורה לפויול הצעיר, לצ'אבי הצעיר, לואלדס הצעיר ולאינייסטה הצעיר. מה ששוכחים הוא, שכשואן חאל אימץ רשמית את הפילוסופיה הזו ולקח את הסיכון של שיתוף כשרונות צעירים בקבוצה הראשונה שלו, מועדון הכדורגל ברצלונה היה במצב הרבה הרבה יותר גרוע מזה בו נמצאת מדריד עכשיו.

הכוח של החלום נמשך אפילו בחורף 1998 כשואן חאל התחיל לדבר גם בפומבי וגם בפרטיות על האידאל שלו, למרות שברסה הפסידה בצורה מביכה כמה פעמים בליגה, עפה מהצ'מפיונס ליג ועבודתו נרדפה בציד-מכשפות נרחב בתקשורת.

יותר מכך, ברסה ב' (בה השחקנים המוצלחים מקבוצות הנוער עברו את אימוניהם האחרונים) הייתה בתחתית הטבלה של הליגה שלה ועוזר המאמן, רונאלד קומאן, הכריז שאם הוא היה יודע איך הדברים נראים באמת הוא מעולם לא היה לוקח את המשרה.

אנדרלמוסיה.

ועדיין ואן חאל המשיך לקחת את הבחורים הצעירים ממחלקת הנוער ולהעלות אותם. כך יש לו טביעת אצבע חלקית בהצלחה הנוכחית.

מה שאירוני הוא שבאותה התקופה, לפני כ-14 שנים, ז'וזה מוריניו היה אחד מעוזריו של ואן חאל.

הוא ראה מה צריך כדי להיות אמיץ ולראות את העתיד ומה הגמול יכול להיות בסופו של דבר.

אבל לא נראה שזה מושך אותו.

ז'וזה מוריניו הביא הצלחה לריאל מדריד ובעונה שעברה הכדורגל שלה לא רק היה בעל סגנון ברור, הוא היה גם מנצח ומהנה. אבל לשמוע את מאמנה של בטיס פפה מל מודה שחלק מהטקטיקה שלו נגד מדריד הייתה לתת להם את השליטה על הכדור כי הם היו "הרבה פחות איום כשאתה מחייב אותם ליזום" מאשר כשהם מפרקים את התקפת היריב ואז יוצאים להתקפה מתפרצת היה גורם לי לצמרמורת אם הייתי סוסיו או חבר הנהלה של ריאל מדריד.

עם כל הדיבורים המיותרים על Plan B מכמה מהמבקרים הרגילים של ברסה, האם יתכן שספר האימון של מוריניו דווקא מגביל את חלק מהשחקנים הנהדרים והיצירתיים שיש לו? אני חושב כך. הסגל של מדריד נשאר מלא בכשרונות מעולים וזה ממש לא יפתיע אם הם יהיו ב-25 למאי בוומבלי לשחק בגמר הצ'מפיונס ליג - הם עד כדי כך טובים כשהם בכושר.

אבל הם כבר הפסידו 13 נקודות בליגה ולא היה אף מאמן בריאל מעולם שהפסיד כל כך הרבה נקודות בשלב הזה של העונה ונמנע מפיטורין. במשחקים הבאמת גדולים שלהם עד עכשיו, הם נוצחו ע"י דורטמונד, אז עשו תיקו עם אלופת גרמניה הודות לשער שיויון בדקה האחרונה של מסוט אוזיל. הם עשו תיקו ובקושי הצליחו להימנע מהפסד למנצ'סטר סיטי ויש להם ניצחון, תיקו והפסד נגד ברצלונה.

לא היה רגע אחד בו האלופה הספרדית הצליחה להראות התקדמות יציבה ממה שהושג שם בעונה הקודמת - האמת, אפילו לא להגיע לרמה של העונה הקודמת.

ביום שני, מוריניו אמר לתקשורת: "אני לא רוצה אף אחד אחר שידבר עבור הקבוצה. המועדון שולט כאן ואני רק עובד של המועדון. המועדון צריך להחליט האם הוא מרוצה ממני. זה אפשרי שבסוף העונה המועדון לא יהיה מרוצה מהעבודה שלי וירגיש כי יש דברים שצריך לשפר ולשנות."

וכל זה למרות שהוא הצהיר בצורה בוטה בערב שבת בסביליה ש"במדריד, אני היחיד שמתלונן על דברים בפומבי ולכן אני יוצא הרשע כל הזמן."

אם זה לא הייתה הזמנה לאנשים שסביבו - חברי הנהלה, שחקנים, מנהל הקבוצה - לדבר עבור הקבוצה, אני לא יודע כבר מה עוד יהווה הזמנה כזו.

בשבוע שעבר, כשהיו לו הרבה יותר דאגות, המיוחד ירה לכיוון UEFA אחרי התיקו נגד מנצ'סטר סיטי לגבי זה שהם לא עשו לו טקס למה שהוא ראה כמשחק המאה שלו כמאמן בתחרויות UEFA.

מה גורם לאדם 'גדול' לכזו קטנוניות? אם זה כל כך משנה, וזה לא צריך לשנות, אז תעשה את זה בפרטיות. למי עוד אכפת? האם זה היה יותר חשוב מהעפלה של ריאל מדריד או כמה מהר הוא יוכל להכין את אנשיו לערב העויין שלהם נגד בטיס?

בסופו של דבר, מוריניו ימשיך הלאה - ההימור האישי שלי הוא שיותר ויותר נראה שזה יקרה בסוף העונה הזו. ואם להמשיך את הטרנד של Happy Talk [שיר מהמחזמר שהוזכר קודם לכן], אפילו של רטטוי - איזו פילוסופיית משחק תישאר?

לריאל מדריד יש 15 או 16 שחקנים ברמה הגבוהה ביותר, ילד מבטיח או שניים וחוב בינלאומי של יותר מ-500 מיליון יורו. אני יודע מהיכרות אינטימית עם ספרד שאין שחקן מדריד אחד שלא יכול להתאים את עצמו לשיטה הסבלנית, המבוססת על שליטה בכדור וזריזת הרגל שהיא האחות החורגת של שיטת ברסה והפכה את לה רוחה [נבחרת ספרד] לכל כך דומיננטית.

מכיוון שהם לא התאמנו בה לאורך זמן לפעמים נראה כי היא לא באה להם באופן טבעי, אבל הם בהחלט מסוגלים.

אז למה בעצם פפה מל צריך להיות שמח להגיד לשחקניו שהם יהיו יותר בטוחים אם הם יתנו לריאל מדריד את הכדור ואת היוזמה במשחק?

ארבלואה צודק. ביקורת זולה שווה פחות, הרבה פחות אפילו מהנסיון העלוב ביותר לבנות משהו, ליצור, לקחת סיכון. אבל מדריד, כמועדון, צריך ליצור יותר, לקחת סיכונים גדולים יותר - לבנות.

המדיניות של ברסה אינה עליונה מבחינה מוסרית, זה לא אוטומטית יותר טוב למלא את הסגל שלך בהמון שחקני בית. מאוד חשוב האופן בו הם אומנו, כמה אפקטיבית הפילוסופיה וכמה הם מיישמים אותה בצורה טובה על המגרש.

זה זמן טוב עבור מדריד לשאוף לחלום. לאמץ שיטת משחק מרכזית, לבחור מאמנים וסקאוטים ושחקני נוער שיתאימו לה, לעבוד לכיוונה ולהבטיח שהיבול הנוכחי של מצויינות יהווה את ההתחלה של מה שיהיה, בצורה מובנת, תהליך ארוך וסבלני.

הכניסו איזה אלמנטים שריאל מדריד מרגישה שהם חיוניים לזהות שלה, אבל, מבחינה בסיסית, נסו להגיע לרמה של ברסה במשחק שלה - או אפילו לעבור אותה. כמה מרגש זה יכול להיות, רמי?

חלמו את החלום.

צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.

צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.

צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.

בסה"כ מדובר, כבר כמה שנים, בג'יי.אר סמית לעניים. שזה לא רע לקונטנדרית