הסדרה היחידה בעיניי שקוראת תגר על העליונות של באפי, היא "שוברים שורות" ואני בכלל לא בטוח שדווקא השניה, ידה על העליונה. למעשה, אחרי שנים שלא ראיתי באפי, עשיתי מרתון של (כמעט) כל פרקי הסדרה לפני כחצי שנה. היה מדהים.
1. ההומור והשפה - באפי יצרה כמעט שפה משלה. תחשבו "התפוז המכני" או יותר טוב - תחשבו "בריק". אז לא, זה לא היה קיצוני כמו בשני המקרים הקולנועיים, אבל ההומור הבאפי היה הומור מאד "באפיי" והמילים הבאפיות היו מילים מאד "באפיות". נוצר כאן מצב שבו מי שמכיר את הסדרה יכול לזהות שמדובר בבדיחה באפית או בשפה באפית, מבלי שהוא ראה את זה בפרק עצמו. וכן - מדובר במשהו מאד מאד משעשע, בעיניי גם ברמת הקומדיה מדובר באחת הקומדיות הטובות ביותר עם לפחות 3-4 בדיחות ממש מוצלחות כמעט בכל פרק. האלמנט הזה אגב היה חסר ב"אנג'ל" בדרך כלל, לדעתי.
2. הדמויות - ספרים ומאמרים נכתבו על כל הסמלים והמטאפורות שבכל הדמויות. ולא כאן המקום, אבל רק אציין שכל הדמויות מאד עגולות. בטח הדמויות המרכזיות. גם אם קשה לזהות את כל אחד ואחד בדמויות האלה, קל מאד לזהות מאפיינים קרובים כמעט לכל אחד ואחד, בכמעט כל אחת ואחת מהדמויות. עם הזמן, נעשה יותר ויותר ברור מה מניע כל אחת מהדמויות, מהן הפחדים שלה, מה המוטיבציה שלה. החולשות שלה, החוזקות שלה. ואם זה לא ברור אז בא פרק שמתמקד באותה דמות (THE ZEPPO וזאנדר למשל) ומחדד את זה. וכן - יש גם המשכיות, אני מאמין שבאפי של העונה השישית היא אותה באפי של העונה השניה, וכך גם לגבי שאר הדמויות, וזאת למרות שכולן מתפתחות מאד במהלך שבע עונות הסדרה. מאד.
3. הדרמה - אנגסט נעורים הוא דבר שאני אוהב, ואנגסט בכלל הוא גם דבר שאני אוהב. ובדיוק כפי שאני אוהב את אליוט סמית' ובדיוק כפי שאני אוהב את קורט קוביין, ובדיוק כפי שאני אוהב את "קאובוי של חצות", כך אני גם אוהב את באפי. בעצם, כנראה שיותר. אבל זה לא רק האנגסט, זה גם רגעי הדרמה המובהקים שהסדרה לפעמים מגיעה אליה. השיאים אליהם הסדרה מגיעה. דיברתי בת'רד אחר על דינאריז בוואלאריאן. יש שם דרמה ופאתוס, אבל הוא מוצדק וגורם לעור ברווז. בבאפי זה קרה הרבה יותר מפעם אחת, ובעיקר אבל בהחלט לא רק בסיומי עונות. סיום העונה השניה וסיום העונה החמישית הם שניים מפרקי הטלויזיה הגדולים מכולם, בכל סדרה שהיא. בעיניי, גם ארבעת פרקי הסיום של העונה השישית, עונה שבכלל מתאפיינת במלנכוליה אחת גדולה (מלנכוליה, את אהובתי) גם הם מצטרפים לכך. וכאמור, הם ממש לא היחידים.
4. הפרקים המיוחדים. יש לפחות ארבעה פרקים מיוחדים, אבל למעשה הרבה יותר, שהם לאו דווקא הפרקים הגדולים של הסדרה (כי כאמור, בעיניי מדובר בסופי העונות השניה, החמישית והשישית), אבל מצביעים על הגאונות שביצירת הסדרה. הארבעה הם המיוזיקל המפורסם, שבאה לידי סיום בקליימקס מהפנט ומלנכולי (כאמור, בעונה מלנכולית, העונה השישית). "האש" מהעונה הרביעית, הידוע גם כפרק השקט, כאשר במשך כ-25 דקות אף אחד לא יכול להוציא הגה. "רסטלס" הפסיכודלי שמסיים את העונה הרביעית במין חלום שכזה. ואולי מעל כולם "הגופה" מהעונה החמישית - פרק ללא מוזיקה וללא "שדים" (כמעט) הוא הפרק שבו אמא של באפי מתה. כמה מההחלטות התסריטיות, הנרטיביות והבימויות (??) שבארבעת הפרקים האלה הם גם מקוריים לאללה, וגם מרגשים\מצחיקים\מעוררי עניין\מהפנטים לאללה
למרות כל האמור, אני חושב שבאפי היא בגדולתה בעונות 2-6. מי מהן גדולה יותר, זו שאלה וספק שכל מעריץ יתחבט בה אבל לא כאן המקום. בעיניי, אין שום ספק שהעונה הראשונה והעונה האחרונה (השביעית) הן לא באותה רמה. כאשר בעונה הראשונה, העסק מתחיל לתפוס תאוצה ולהזכיר את העונות הבאות בערך בפרק השמיני או התשיעי. ואילו בעונה השביעית, העסק מתחיל לרדת רק בפרק העשירי בערך, לאחר כתשעה פרקי מופת (יותר או פחות) שפותחים את העונה. אבל אין ספק. החצי הראשון של העונה הראשונה, והחצי האחרון של העונה האחרונה, טובים משמעותית פחות מהשאר.
יאללה, עד כאן ההשתפכות. אבל יש עוד המון להוסיף.
_________________ ״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).
|