בשנה שעברה, ברצלונה שיחקה נגד צ'לסי בחצי גמר ליגת האלופות. סביב הדיון האם לראות את המשחק או לא, כתבתי את הדברים הבאים:

דביר,
אתה בטח היית צוחק עלי עכשיו. יושב בחדר, מציץ מדי פעם באיזה אתר PBP כדי לראות כמה בארסה מול צ׳לסי, וחוזר להסתכל על התמונות שלך. מחניק את הדמעות, כי בכל זאת לא נעים.
אולי לא היית צוחק, אולי היית כועס, קצת נבוך. ״בגללי? איזה שטויות, תלך תראה את המשחק אם זה כל כך מעניין אותך. נו, תלך״.
לא רוצה. לא יכול.
לראות את המשחק אתה אומר? צר לי, אבל אני לא מצליח.
ברור לי שזה לא עומד אחד מול השני, ברור לי שאני לא פחות אוהב אותך אם אני אשב עכשיו מול סופקאסט מזורגג שנתקע כל שניה עם שדר צ׳רקסי. אבל אני לא יכול. לא מסוגל להתרכז.
קיבינימט, הייתי מסכים לעשות קעקוע של רונאלדו על המצח בשביל עשר דקות איתך. הייתי מסכים לא לראות יותר משחקים לעולם, בשביל לשבת איתך לקפה ולדון איתך בכובד ראש בשאלה האם נכון או לא נכון לראות כדורגל ביום הזכרון.
הייתי השבת בבית שלך. כמו כל חודש. טוב, כמעט כל חודש, אני מודה. מאז שעברתי לגולן זה כבר יותר קשה. בגלל המרחק, לא בגלל שהרגשות מתקהים. ההיפך, משום מה הגעגועים נהיים יותר קשים ככל שעובר הזמן.
אתה כל כך חי, דביר, שעד היום לא באמת עיכלתי את זה שאתה כבר לא.


לפני הסוף, סיפור אחד מצמרר, חלקכם מכירים אותו. אני מכיר אישית כל אחד מהמוזכרים בסיפור הזה. קשה להאמין אבל הוא אמיתי.
חצי שנה אחרי שדביר נהרג, אמא שלו ואחותו נסעו להופעה של מאיר בנאי בחוצות היוצר.
הן התיישבו באחת השורות האחוריות, וחיכו שההופעה תתחיל.
דליה, אמא של דביר הרגישה פתאום שמישהו דופק לה על הכתף.
היא הסתובבה וראתה ילד מתוק, בן שלוש, נראה כאילו יצא מפרסומת לקינדר בואנו.
דליה, גננת במקצועה, התחילה לדבר עם הילד.
- איך קוראים לך, חמוד?
- אשל.
- אתה רוצה לשבת לידי, אשל?
- כן.
- אתה רוצה להיות חבר שלי?
- כן.
בינתיים, אמא של אשל רואה שהוא מציק למישהי שיושבת בשורה לפניו, והיא אומרת לו:
״אשל חמוד, בא תשב ליד דביר״.
דליה שומעת את השם דביר ומסתובבת מיד. מאחוריה אישה עם תינוק ביד.
- סליחה, איך קוראים לילד שלך?
- דביר. עונה שירי, האמא.
- שוב סליחה, אבל אני חייבת לדעת, בן כמה הוא?
- חצי שנה.
- הוא נולד לפני או אחרי עופרת יצוקה?
- אחרי.
- ו...למה קראת לו דביר?
- לחייל הראשון שנהרג בעופרת יצוקה קראו דביר, עונה שירי לדליה ההמומה, הסיפור שלו ריגש אותנו. החלטנו לקרוא לילד שלנו על שמו.
- אני אמא שלו. אומרת לה דליה.
- לא יכול להיות, עונה שירי, איפה את גרה?
- בגבעת זאב.
- ומה שם המשפחה שלך?
- עמנואלוף.
- אני לא מאמינה, את באמת אמא שלו.
(ולמה שוב הדמעות האלה עכשיו? מה נהיה ממני?)

דבירוש, מחצית עכשיו. 2:1 לנו, הם בעשרה שחקנים.
זה לא מספיק טוב, אבל יש עוד 45 דקות.
נראה מה יהיה.