עמוס הראל רומז לכך הבוקר ב'הארץ'.

פרשנות || עזה כתרגול לקראת לבנון
אם תפרוץ בעתיד מלחמה נוספת עם חיזבאללה, עוצמת האש שהפעילה ישראל ברצועה עוד תיראה מינורית בהשוואה לכוח שבו תשתמש בצפון

כשלוחמי חטיבת גולני נתקלו בהתנגדות קשה ואבידות רבות בקרב עם חמאס בשכונת שג'עיה במזרח עזה, ב–20 ביולי, נחלץ לעזרתם חיל האוויר. בתוך 50 דקות תקף החיל 126 מטרות בשכונה, מרביתן באמצעות פצצות במשקל טונה. ההפצצות הותירו אחריהן הרס אדיר בשכונה, שרוב תושביה ברחו ממנה עוד קודם לכן, בהתאם לדרישת צה"ל. הן גם שינו לחלוטין את פני השטח ואיפשרו לכוחות על הקרקע להתקדם ולהשלים את משימתם. הכוחות אבטחו את המנהרה שאיתרו מלפנים ובכך החלה העבודה לפיצוץ המנהרה. התקיפות המדויקות נעשו, במודע ובהיתר, תוך צמצום המרחק המינימלי בין המטרות לבין החיילים על הקרקע, עד פחות מ–250 מטרים. טייסים ותיקים ששמעו על כך מאוחר יותר הופתעו לגלות שנלקחו סיכונים כאלה. בתקיפות לא נפגע אף חייל.
המלחמה בעזה התנהלה הפעם תוך שיתוף פעולה עמוק וסיוע אווירי צמוד מבעבר לכוחות הקרקע. הטענות שנשמעו לעתים במלחמת לבנון השנייה על הזנחת כוחות היבשה בידי חיל האוויר, שהיה טרוד במשימות אחרות, לא חזרו על עצמן הפעם. המגבלות שבהן נתקל החיל, שהסיכון העיקרי לפעילותו היה אש נ"מ לא יעילה במיוחד, לא היו מתחום זה. הקושי העיקרי נגע לפגיעה במטרות בלב אזורים צפופי אוכלוסייה, תוך ניסיון לצמצם ככל האפשר את הפגיעה באזרחים. ככל שהמערכה הקרקעית התארכה והכוחות נתקלו באיום על ביטחונם מהקרקע, האתגר הפך קשה יותר.
המערכה באש - תקיפות מרחוק של האויב בעיקר באמצעות חיל האוויר, תוך הישענות ניכרת על מודיעין מדויק מאמ"ן ומהשב"כ - היא החלק הראשון וההכרחי בכל פעולה צבאית גדולה של ישראל. הכנת תמרון קרקעי אורכת זמן, משתי סיבות: הראשונה נוגעת למערכת קבלת ההחלטות. אין זה משנה כמה פעמים יסבירו לנו שטעויות העבר נלמדו וכי לצה"ל אין זמן לבזבז, הדרג המדיני והצבאי הבכיר לעולם יתלבט באשר להכנסת חיילים לתוך השטח הבנוי בצפיפות, בעזה או בדרום לבנון. השנייה נוגעת לזמן ההתארגנות הדרוש. בזמן שמטוסי חיל האוויר ערוכים לתקיפה ראשונה תוך דקות, כוחות היבשה חייבים פרק זמן ארוך יותר להתייצבות בזירה, להעברת אמצעים וכלי רכב ולהשלמה וחידוד של תוכניות מבצעיות. זה נכון בסדיר ונכון פי כמה במילואים.
בימים הראשונים של הלחימה דיברו במטכ"ל ובחיל האוויר על מה שתואר כ"מפת הכאב" של חמאס. התפיסה התבססה על ההנחה שפגיעה הדרגתית, הולכת וגוברת, בנכסי חמאס תצמצם את רצונו להילחם ותביא את הנהגתו להסכמה מהירה יותר להפסקת אש. ככל שניתן לשפוט עתה, הרעיון לא באמת עבד.
ייתכן שההסבר טמון בהבדלים בין עזה לבין לבנון, זירת המערכה העיקרית שאליה מתכונן צה"ל. בצפון יש לחיזבאללה, ולצדו לממשלת לבנון, נכסים גדולים לאבד: רובע הדאחיה השיעי, שכבר נחרב במלחמה ב-2006 ואתרי תשתית אזרחית גדולים, מנמל התעופה בביירות ועד רשתות הכבישים ותחנות הכוח. נכסי חמאס בעזה קטנים יותר והארגון רגיל יותר להילחם מתוך עמדת חולשה מובהקת. בניגוד למצב בלבנון, אין גם אפשרות לתקוע טריז בין חמאס לשלטון בעזה, משום שחמאס הוא הוא השלטון. חיל האוויר אמנם תקף את מפקדות חמאס ובתי בכיריו, אבל הארגון נזהר שלא להפגין מצוקה פומבית בזמן המלחמה. ייתכן שההרס שנגרם יסייע לריסונו בטרם תפרוץ שוב לחימה ברצועה.
אם תפרוץ, חלילה, מלחמה נוספת עם חיזבאללה, עוצמת האש שהפעילה ישראל ברצועה עוד תראה מינורית בהשוואה לכוח שבו תשתמש בלבנון. המלחמה כולה תתחיל במדרגה גבוהה בהרבה ואיש לא ידבר על איתותי אזהרה או "תקיפות נדל"ן" של משרדים ריקים. הדברים יתפתחו כך משום שמערך הרקטות שבידי חיזבאללה מתקדם לאין שיעור מזה שהיה בידי הפלסטינים בעזה בתחילת המלחמה הנוכחית. לחיזבאללה ישנן יותר מ–100 אלף רקטות, בשלל טווחים המכסה את כל שטח ישראל. הרקטות קטלניות יותר ומדויקות בהרבה וחיזבאללה משתמש באותן שיטות של הסתרה והפעלה מרחוק כפי שנהג חמאס.
מול האיום הזה, הכיסוי של מערכות היירוט מדגם כיפת ברזל פחות מקיף. תשע הסוללות של הכיפה שהופעלו במלחמה בעזה היו די והותר כדי להפחית למינימום את נזקי הרקטות שנורו משם. בלבנון תידרש ישראל ליותר סוללות ולצדן להשלמת הפיתוח של מערכת היירוט שרביט קסמים, לטווחים בינוניים וייתכן שאף להפעלת מערכת החץ לטווח ארוך. במלחמה בצפון, העורף הישראלי יספוג אבידות ונזק מההתחלה והממשלה לא תוכל להמתין לבניית לגיטימציה בינלאומית למהלכיה. התגובה הישראלית תצטרך להיות נוקשה יותר למן הרגע הראשון. עד שהכוחות הקרקעיים יתפרסו, ההישג הצבאי יישען על תצוגת עוצמה מסיבית של חיל האוויר.
האזכורים התכופים של לבנון השנייה וההכנות ללבנון השלישית אינם פרי אובססיה, פרטית או כללית. זה הקונטקסט הנכון להסתכל על המלחמה בעזה: כנקודת השוואה לעימות אפשרי נוסף בצפון. למרות השוני בין לבנון 2006 לעזה 2014 (האויב בלבנון היה חזק יותר, האכזבה מתוצאות המלחמה היתה גדולה יותר והתסכול הציבורי התפרץ), ישנם גם קווי דמיון: ההיסוס באשר לכיווני הפעולה, החשש מאבידות בפעולה קרקעית, העובדה שהמלחמה הסתיימה בלא הכרעה וההבנה שייתכן כאן סיבוב אלימות נוסף בהמשך הדרך. יתרה מכך, ברור לגמרי שחיזבאללה צופה בעניין במתרחש בדרום ומפיק את לקחיו. אם יש דבר שבכירי צה"ל תמימי דעים בעניינו הוא שחיזבאללה, בהשראת מדריכיו האיראניים, הוא ארגון לומד, שמיטיב לנתח ולהסיק מסקנות.
המסקנה הסופית - האם ישראל פגעה קשות בחמאס כפי שהיא טוענת ואיזו הרתעה תושג בעקבות המלחמה - תיאלץ להמתין. בינתיים, צריך להניח שגם לחיזבאללה ישנן מנהרות התקפיות הנחפרות מתחת לגבול, גם אם צה"ל לא מצא עדיין ראיות לכך. הארגון כבר חפר מנהרות הגנתיות, חלקן בקרבת הגבול, לפני המלחמה ב–2006. באפריל השנה דווח ב"הארץ" על שינוי מסתמן במדיניות חיזבאללה: הארגון נקט גישה תוקפנית יותר כלפי מה שתפס כצעדי התגרות ישראלים ונראה פחות נרתע מתגובת צה"ל מכפי שהיה מאז המלחמה האחרונה.
פרסום אחר, מאת קצין מודיעין בדרגת סגן-אלוף במגזין הצבאי "מערכות", העלה אפשרות שאיומי מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, בדבר "כיבוש הגליל" מבטאים תוכניות שונות מצדו: במקום מלחמת התשה, הוא יבקש לפתוח את המערכה הבאה במהלך ממוקד בתוך שטח ישראל. אחרי ההמחשה שקיבלנו מעזה בחודש שעבר, אפשר להניח שמנהרות כלולות גם בתרחיש צפוני.
עת להפקת לקחים
על רקע מה שמסתמן כעת כהפסקת אש ארוכה יותר, מורגש פער בין החמיצות המסוימת בציבור ובתקשורת, לנוכח התחושה שהמלחמה לא הוכרעה, לבין הסיפוק המופגן של מפקדי החטיבות שפעלו ברצועה מהישגי אנשיהם. החטיבות שנשלחו לעזה פעלו היטב, גברו על הכוחות שהפעיל חמאס נגדם והשלימו את משימת הרס המנהרות שהוטלה עליהם. אבל נדמה שישראל תעשה טעות אם תייחס להצלחה הזו חשיבות מופרזת. בסופו של דבר, צה"ל הפעיל עשר חטיבות ברצועה צפופה בת כשניים-שלושה קילומטרים במשך יותר משבועיים, מבלי להתקדם לעומק השטח הבנוי. כששאלת הרחבת המבצע לכיבוש הרצועה הועלתה בקבינט, הציג המטכ"ל הערכות פסימיות באשר למשך הזמן הדרוש (שלב הטיהור, נטען, עלול לארוך יותר משנה) ושיעור האבידות הצפוי. התחזיות השתלבו בחשדנותם של ראש הממשלה ושר הביטחון כלפי מידת המוכנות של כוחות היבשה וברצונם לסיים את המבצע במהירות. הן גם הסירו מסדר היום את דרישות הכיבוש של השרים אביגדור ליברמן ונפתלי בנט.
כרגע, נראה שהאווירה הציבורית בתום המלחמה אינה מבשרת מהפך פוליטי של ממש. יהיו בעיקר קרבות פוליטיים, של השרים ליברמן ובנט נגד נתניהו ויעלון, שכבר מלווים בעקיצות מצד שרי הימין בקבינט ובממשלה כלפי צמרת צה"ל. אבל בלי קשר לאינטרסים הפוליטיים המורכבים ולשבחים, המוצדקים כשלעצמם, למסירות החטיבות והלוחמים, מוטב לצבא להתמקד בתחקור הלקחים. צה"ל הוא ארגון שמתקשה לחקור את עצמו, בעיקר באירועים גדולים. כשקריירות של אלופים ומפקדי אוגדות מונחות על הכף, מעטים מרשים לעצמם פתיחות מלאה. אחרי לבנון השנייה התגאה הרמטכ"ל דן חלוץ (שהתפטר בהמשך) ביותר מ–50 צוותי תחקיר שמינה. איכות התוצאות השתנתה מיחידה ליחידה וכמה תחקירים מרכזיים כלל לא הושלמו. גישת התחקיר בלי חשבון, שנהוגה בחיל האוויר ובאחדות מהיחידות המובחרות, לא בדיוק חילחלה לצבא כולו.
במבט שקול ומפוכח, היכולת שהספיקה מול חמאס תזדקק לשדרוג כדי להשיג תוצאה טובה יותר נגד חיזבאללה. גם אם כרגע נראה שהארגון השיעי שקוע במחוזות אחרים - צרות בלבנון, מלחמת אזרחים בתוך סוריה ובאחרונה אפילו בעיראק - דברים יכולים להתרחש גם במפתיע. אחרי הכל, מעטים חזו השנה שאת הקיץ הזה יבלה צה"ל ביירוט רקטות וציד מנהרות בעזה.

ופלא בעיני שהמאמר שעוסק ברובו בעוצמת האש מצד חיל האויר, אשר תופנה בבוא היום ללבנון, לא מתייחס בכלל לאפשרות הסבירה והכמעט ודאית שחיזבאללה מחזיק כיום בנשק נ"מ יעיל ומגוון, למעשה סביר להניח שמחסני הצבא הסורי פתוחים בפניו לחלוטין.

נשק נ"מ מסוג שמאיים ברצינות על חיל האוויר זה משהו שמשאיר חתימה מודיעינית מורגשת למדי.