קורה ששחקנים נהנים מפולס פתאומי ביכולת אחרי שנות דשדוש. ע"ע אלן מקמאנוס, מארק קינג ואנתוני המילטון. יש גם שחקנים ששומרים על רמה לתוך שנות הארבעים שלהם, אבל אלה תמיד שחקני סייפטי טובים, שחיים מברייקים קצרים ומשחק טקטי (או לפחות כאלה שאימצו את הסגנון הזה כמו סטיב דיוויס, פיטר אבדון וכמעט כל יתר בינוניי הטור שממשיכים לסחוב בטופ 64). מארק וויליאמס בשיאו היה הלונג-פוטר הטוב בעולם, אפשר היה להשאיר אדום על השולחן ולהיות די בטוח שהפריים גמור, וכמו כל שחקן התקפה גדול - ברגע שהראיה קצת נחלשה, היד טיפה איבדה יציבות והבטחון הלך - הקריירה שלו די נגמרה. העובדה שהוא לקח את האליפות הזו באמצעות הכלים הישנים שלו, בגיל 43, היא אנומליה מוחלטת בעיניי.
_________________ "היינו במלון בפאריז ופתאום שמעתי דפיקה בדלת ב-3 בלילה. פתחתי את הדלת וראיתי את שמעון מזרחי שפקד עלי: 'נשק אותי'. לא הבנתי מה הוא רוצה, אבל הוא התעקש, אז נישקתי אותו".
|