הרגע הסתיים גמר ליגת האלופות, עם הזכיה ההיסטורית של סיטי, והשלישית שלי בטורניר ההימורים המשפחתי. אני יושב לי על הספה בצימר מול הפיורד, המפלים וההרים המקיפים אותו תחת השמיים הכחולים והבהירים של חצות הלילה בנורבגיה, ואני שוקע לי בהרהורים על ספורט ומשמעותו בחיי ובשנתיים האחרונות במיוחד...
חזרתי לימים הדרמטיים ההם בנובמבר 2021, כשבישרו לי שיומי קרב ועליי להיפרד.
הצער הגדול ותחושת ההחמצה על החלקים בחיים שלא אזכה לחוות - בעיקר בהקשר המשפחתי כמובן - לראות את ילדיי מקימים משפחה, נכדים. דברים גדולים ומשמעותיים.
עם כל הכאב והבכי שבא איתו, הצלחתי די מהר לקבל ולהפנים שזה המצב ולהתבונן יותר במה שכן חוויתי בחיים המרגשים והמלאים שהיו לי.
הדברים שהיה לי קשה יותר להפנים היו דווקא הדברים הקטנים יותר, אלו שנראים מהצד כמעט חסרי משמעות בחיינו.
מה, אני באמת אמות בלי לזכות לראות את נבחרת ישראל מגיעה ליורו או למונדיאל?
אמות בלי לדעת האם רוני אוסאליבאן יצליח לזכות באליפות עולם שביעית?
בלי לגלות האם המונדיאל בקטאר יתקיים בסוף?
ובאיזה מקום תסיים נבחרת ישראל בברידג' בגביע ברמודה הקרוב?
ישבתי אז בהוספיס וצפיתי כל ערב באליפות בריטניה הפתוחה בסנוקר בהבנה שזה כנראה הטורניר הגדול האחרון שאזכה לראות... זו היתה תחושה מאד משונה שפשוט לא הייתי מסוגל להפנים אותה.
ומעל לכל היה נראה לי ממש מטופש וחסר הגיון למות דווקא כשאני מוביל בבטחה בראש טבלת טורניר ההימורים המשפחתי של ליגת האלופות.
במיוחד שלדעתי אין סעיף בתקנון שקובע מה עושים במצב כזה...
אז החלטתי לרדת מהעניין...
התובנה בימים האחרונים היא שכאוהד מושבע של ענפי ספורט רבים בורכתי בכך שכמעט בכל יום נתון בחיי יש למה לצפות.
ההתרגשות לקראת ימי שלישי ורביעי של ליגת אלופות, טרונירים גדולים בכדורגל, כדורסל, אתלטיקה, טניס, סנוקר, ג'ודו, ביאתלון, קרלינג...
וכמובן, הציפיה לקראת טורנירים בכל ענף ספורט בהם משתתפים ישראלים
יש תמיד משהו ספורטיבי שהציפיה אליו מרגשת אותי, ובלי זה החיים שלי היו הרבה פחות מרגשים....
אני ממש מרגיש מבורך על כך, ומזמין את כולכם להתבונן על החיים גם דרך המשקפיים האלו...
