לא מעניינת אותך שאלת הרוע, הסתירה בין התורה למדע ובכלל - האם אלהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים?

1. אין תירוץ לסתירה הזאת, נדמה לי שדתיים יגידו לך שיש הבדל בין ״ידיעה״ לבין ״עשייה״ וכי אלוהים נתן את ״העשייה״ לבני אדם, אבל תכל׳ס, זה חירטוט.
2. האמת היא שכל ראש השנה ויום כיפור, השאלה הזאת עלתה במוחי - אני עומד שעות, ומדבר על כמה אלוהים גדול. כאילו שאכפת לו שאיזה שמוק מפתח תקווה חושב שהוא גדול או לא. נדמה לי שדתיים יגידו לך שזה לא שאלוהים צריך את זה, אבל בני אדם צריכים לדעת מי הם, ולהיות ענווים וצנועים, והאמת היא שאני יכול להבין את זה ברמה הפסיכולוגית. אני בהחלט יכול להבין תפילה, כמו שאני יכול להבין את כוחה של מדיטציה, וצניעות וענווה, הם לא דברים רעים בסופו של דבר.
האם יש צד ביהדות שחושב שזה יעזור? כל דתי ודתי גדל על סיפורי צדיקים שמראה עד כמה כל הדברים האלה עוזרים. אז כן, אצל כל דתי כמעט מתגנבת המחשבה שזה יעזור. זה מגוחך, אבל זה המצב.
ג. ״הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו״. מאז שהפכתי להיות אוכל נבלות ובועל נידות, היו לי שתי הזדמנויות בחיים לעשות חברותא בגמרא עם הרב המקומי (גם כי זה נוסטלגי עבורי, וגם כי גמרא במידה מסוימת זה די כיף, אם אתה בקטע). בוא נגיד שלא הפכתי להיות פחות אוכל נבלות או בועל נידות בשל כך.
ד. אני חושב שזה בגלל שבטקסט הישיר יש הרבה סתירות לכאורה וגם המון redundancies. (יש מילה לזה בעברית בכלל?, נו, דברים שחוזרים על עצמם וכאלה). בינינו, סיבת הכוח של הרבנים היא, חלק גדול מהסיבה שהיהודים נותרו יהודים. כל אחד צריך מנהיג, והיהודים הגדילו לעשות ויצרו מנהיג שהוא אפילו לא מנהיג גשמי אלא תורני, ועדיין ברמה הפסיכולוגית זה נותן מידה רבה מאד של שייכות למאמינים. אין יהדות יציבה (sustinable) בלי רבנים לדורותיהם. זאת האמת.