עמוס לב כתב:
נדב, ועדיין זאת הייתה נבחרת שעולה באופן קבוע לכל הטורנירים ונחשבת לאחת מהגדולות באירופה, גם אם אחת שלא זוכה בתארים.
היו שני דברים טובים בקדנציה של שרף, עד כמובן הסוף המבייש מול דנמרק. הדבר הראשון היה ההתקדמות שנראתה מקמפיין לקמפיין ואפילו ממשחק למשחק. במשחק הראשון מול אוסטריה הובסנו בקלילות, לקראת סוף הקמפיין כבר היינו טובים יותר עם התיקו מול בולגריה והניצחון מול צרפת, מזליקי ככל שיהיה. בקמפיינים הבאים בכלל התוצאות היו טובות יותר, כולל כמובן הקמפיין האחרון שבו עלינו להצלבה. הדבר השני הטוב בנבחרת ההיא, שזאת הייתה נבחרת שמנסה לשחק כדורגל התקפי, מנסה להבקיע שערים ומנסה להביא הנאה לצופים. לנבחרת הישראלית הזו (כמובן עד דנמרק) היה קל מאד להתחבר, למרות השכונתיות והבהמיות של המאמן.
הנבחרת של גרנט אולי הייתה קרובה למקום הראשון, אבל אסור לשכוח שלא מעט מתוצאות התיקו, בעיקר בשני המשחקים מול אירלנד, היו מזליקיות להחריד. לא סתם נטבע הביטוי המאוס על התחת של אברם. הנבחרת ההיא הייתה במובהק הנבחרת הרביעית בבית שלה, שבמזל סיימה במקום השלישי, בלי לנצח אף אחת משלוש המתחרות לה.
אין שום ספק בכך שספרד היתה נבחרת שסופרים כאחת הגדולות, אבל לא לחינם היא היתה ידועה כ"נמר של נייר". במשך עשורים רבים ספרד לא הצליחה לעבור רבע גמר בשום טורניר גדול, וזה השתנה רק עם הנבחרת הגדולה שאנחנו מכירים בשנים האחרונות. היות שאותה נבחרת של קסיאס, צ'אבי, אינייסטה ושות' היא-היא הספרד הגדולה ביותר בכל הזמנים, אין מקום לומר "ספרד בשיא כוחה" על זו שפגשה את ישראל ושאר נמושות הבית ההוא (כולל אוסטריה שהציגה מספר תצוגות מבישות ממש) וגם ביורו עצמו כמובן עפה ברבע הגמר.
לגבי הנבחרת של שרף, זה לא מקרי שרבים חשים שזו היתה הנבחרת שהכי קל היה להתחבר אליה. זו פשוט היתה הנבחרת הכי ישראלית, עם הדמויות הכי ישראליות: מאמן ערס, כוכבים ערסים, צ'כונה וכפיים ויאללה בלגאן. כשזה הצליח זה היה יפהפה (ע"ע ה0-5 מול אוסטריה, קונצרט כדורגל ברמה עולמית ואחד הבישולים המדהימים שראיתי בכדורגל-ברקוביץ' לגרייב), כשזה נכשל זה היה מביש, אבל זה הכדורגל הישראלי. לדעתי, ובהתחשב בזהות היריבות ובכושרן, הקמפיין של ריצ'רד מולר נילסן למונדיאל 2002 היה לא פחות טוב מזה של שרף ליורו 2000. על התקופות של קשטן וגרנט אין הרבה מה להוסיף.