אבימאל כתב:
כמה הערות על הסיטואציה ותום הלב:
1. החלקות,ככל הנראה, לא נקנו במובן הקלאסי אלא חולקו על ידי השלטון הירדני (או העות'מאני או אנאערף).ספק גדול אם ה"בעלים הנגזל" ידע בכלל שהקרקע שלו עד ש"יש דין" נברו בארכיונים. (מה שמסביר במעט את שאלתו של תומר)
2. החלקות הינן לא מעובדות ,סמוכות לבית אל ודי מרוחקות מדורא.זה לא מוריד מהבעלות (אם תוכח), אבל זה לא שהמתנחלים התיישבו אצל הקרבן המסכן בחצר.
3. רב הדיון הינו על שטח שלפי גרסת המתנחלים נקנה ולא הושלם רישומו.זהו פשע פרוצדורלי ולא פלילי.
4. המציאות בשטחים שבה כל מכירה של שטח מערבים ליהודים פירושה גזר דין מוות, מחייבת התנהלות חשאית, נפתלת וחסרת שקיפות. למרבה הצער מהסיבה הזאת גם אין סיכוי לפתרון בהסכמה שהצעת ראובן.
אני יודע שכל אחד מהסעיפים נשמע חלש בפני עצמו, אבל צירוף שלהם ביחד מצרף נסיבות שלשיטת התומכים בישוב יו"ש, מחייבות את התנהלות המוזכרת בכתבה.
יש להוסיף לדיון עוד כמה נקודות:
1. למעשה, שאלת הבעלות על הקרקע לא הוכרעה. על פי מה שקראתי, מסמכי הרכישה מתייחסים לאדם מסויים ואילו הטוען לבעלות נושא את אותו שם בדיוק וטוען שהוא בעלי הקרקע ושהוא לא מכר אותה. שאלה זו כמובן לא נידונה כלל בבג"צ גם משום שהוא לא מכריע בסכסוכי קרקעות וגם משום שאינו שומע ראיות. יש כרגע הליך בבית המשפט המחוזי והמדינה בבקשת הדחייה שלה התייחסה אליו ואף טענה שיש "סיכוי גבוה" להצלחת המתנחלים בהליך זה (לא יודע למה, אולי בעקבות דחיית העמדה הפלסטינית בתביעה האזרחית בעניין קרקעות מגרון).
2. לשאלת תום הלב יש כמובן משמעות בהתחשב בזה שאותם 5 משפחות שרכשו שם בתים קיבלו מענק מהמדינה, התשתיות הונחו כחוק ע"י הגופים הממשלתיים הרלבנטיים וכדו'. זו אולי לא "הבטחה שלטונית" אבל בהחלט מצג שאדם סביר יכול להסתמך עליו.
3. כאמור, בג"צ לא הכריע (בשתי הבקשות) בשאלת הבעלות על הקרקע. מה שבג"צ אמר זה שהמדינה אמרה בפניו שהיא תסיר כל מה שעל קרקע פרטית ולכן הוא מצפה ממנה שתקיים את התחייבותה (במיוחד לאחר שזו אומצה בפס"ד) ולא תשנה אותה. מעבר לשאלה הלגיטימית האם גם במקרים אחרים בהם הממשלה משנה את מדיניותה בג"צ מחייב אותה למדיניות קודמת, יש כאן אלמנט נוסף והוא שהודעת הממשלה שסיסמתה היתה "קרקע פרטי- יוסר ואדמות מדינה- יוסדר" התייחסה למאחזים ולא לבנייה בתוך יישובים חוקיים. בג"צ וגורמים מסויימים במשרד המשפטים ופרק' המדינה הרחיבו מאד את ההיקף של ההתחייבות הזו וזה מה שלמעשה גרם גם להחלטה הראשונה על ההריסה וגם לחוסר ההסכמה של שופטי העליון לחזרת המדינה מעמדה זו.
4. שאלת כיצד להתמודד זכות הקניין בהנחה שהקרקע היא אכן פרטית למהדרין היא שאלה מרתקת שיש לה פיתרונות רבים ושונים. ב"ישראל הקטנה" מקובל שאחרי תקופה מסויימת לא בהכרח יוחזר המצב לקדמותו אלא יינתן פיצוי הולם לבעל הקרקע. בשטחים גם היה מקרה אחד כזה בו חלק מהיישוב ברקן הוקם על אדמה פרטית (שהוכחה ככזו!) ללא רשות וללא סמכות, וכאשר למדינה היה חלק בפיתוח הקרקע ובהקמת השכונה. במקרה ההוא הוחלט כי בשל חלוף הזמן, תום הלב של הרוכשים והעבודה שיש שם שכונה שוקקת לא יפנו את הדיירים אלא יפצו את הרוכש. פרט שולי נוסף במקרה זה- הקרקע היתה של יהודי בשם משה זר. וד"ל ואכמ"ל.
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
