סל ניוז

דווקא אני , למרות שאני אוהד פייסרס פסימי מטבעי , לא חושב שצריך למהר לסגור את הסדרה הזאת. מיאמי , בסופו של דבר , נתנה הלילה פחות או יותר את המשחק הכי טוב שהיא יכולה לתת , ודי קשה להאמין שהיא תחזור על משחק כזה מבחינתה , ובצד השני , אינדיאנה יכולה לשחק הרבה הרבה יותר טוב , בעיקר מצד הגבוהים שלה. אם אינדיאנה רוצה לקחת את המשחק הבא (כי אני לא רואה אותה מנצחת את משחקים 6 ו-7 ) היא חייבת למקם את ווסט הרבה יותר קרוב לסל , ולדחוף את הכדור פנימה הרבה יותר ממה שעשתה הלילה.

_________________
גם כלפי השופטים היו לחולון טענות רבות. הקבוצה מתכוונת להגיש מכתב רשמי לאיגוד ובו פירוט הטענות שלהם כלפי צוות השיפוט, בעיקר בדקות הסיום. "אנחנו שלטנו לאורך כל המשחק, איך פתאום בשתי הדקות האחרונות הם רצו 0:9, אם לא בעזרת השופטים?"' תהו במועדון.

אני מסכים שמבחינת וויד ולברון זה באמת כנראה הכי טוב שאפשר, אבל לא בטוח שזה נכון מבחינת מיאמי.
כלומר וויד ולברון יתקשו לשחק ככה כל משחק, אבל אני חושב שהתקרה של הקבוצה, גם ללא בוש, יותר גבוהה.
הכוונה המדויקת יותר שלי היא שלא נראה לי מופרך שבאטייה-צ'אלמרס-האסלם-מילר יוכלו לתת סדר גודל של 40 נקודות למשחק, מה שלרוב לא קורה. אלו שחקנים עם יכולת לשים 10-14 נקודות בערב, שכרגע כמעט ולא עושים את זה.
אם וויד ולברון ירדו למצב שבו הם קולעים ביחד 55-60 נקודות, שזה אני חושב סביר בהחלט שיקרה כל ערב, אז מה שחסר זה בדיוק החבר'ה מלמעלה.
ההנחה שלי היא שאיכשהו אם פעם הם הצליחו לעשות את זה, אין סיבה (אהמ אהמ קואץ'!) שהם לא יוכלו לשחזר את היכולות האלו.
כמובן שהסיכוי שזה יקרה הוא יותר נמוך מהסיכוי שצמד הסטארים יקלע 70 כל משחק, אבל אפשר לקוות שזו אכן התקרה האמיתית.

עופר, היא נתנה את המחצית השנייה הכי טובה שהיא יכלה לתת. במחצית הראשונה זה נראה היה שזה נס שהיא בכלל נשארת במשחק.

וחוץ מזה, אתה פסימי? תעשה טובה, תשאיר את הפסימיות לערן ולי. אתה תמצית האוהד האופטימי שתמיד בטוח שעכשיו הכל יסתדר, ומישהו צריך למלא את התפקיד הזה.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

לא אמרתי שאני אוהד פסימי , אמרתי שאני אוהד פייסרס פסימי

_________________
גם כלפי השופטים היו לחולון טענות רבות. הקבוצה מתכוונת להגיש מכתב רשמי לאיגוד ובו פירוט הטענות שלהם כלפי צוות השיפוט, בעיקר בדקות הסיום. "אנחנו שלטנו לאורך כל המשחק, איך פתאום בשתי הדקות האחרונות הם רצו 0:9, אם לא בעזרת השופטים?"' תהו במועדון.

האיש שחתום על הניצחון היה ווייד, לא לברון. לא בגלל שהוא היה יותר טוב מלברון, הוא לא היה יותר טוב במשחק כולו ואפילו לא בחצי השני, אלא בגלל שבנק' השינוי של המשחק הוא היה האיש שהוביל את מיאמי לא לברון. לברון נתן משחק עצום, אין ספק, אבל המשחק שלו היה עקבי פחות או יותר לכל אורכו. הוא סיים עם 40 נק', 21 במחצית השניה, 19 בראשונה. גם בשאר התחומים הוא נתן תפוקה מדהימה במחצית הראשונה שלא נופלת בהרבה ממה שהוא נתן בשניה. אבל במחצית הראשונה לברון היה היחידי שהופיע וזה לא עזר להיט שנראו זוועה ובדרך לעוד הפסד.

לקראת סוף המחצית משהו נדלק בווייד וזה הפך לתבערה שכילתה את הפייסרס ברבע השלישי. ברבע השלישי זאת הייתה מיאמי של ווייד, כשלברון מתווסף לווייד ומשמש יותר כאיש שמכין לווייד את המצבים בשביל שהוא יסיים. בשלושת המשחקים האחרונים הרבע השלישי היה רבע המפתח. בשני המשחקים הקודמים הפייסרס ניצחו את הרבע השלישי בהפרש דו ספרתי ורצו לניצחון, במשחק הלילה ההיט מצאו את ההתקפה שלהם ברבע הזה וניצחו אותו 30-16.

המפתח שוב היה תקיפת הטבעת. ווייד לאחר מכן הוסיף כמה ג'אמפרים מוצלחים מבחוץ, אבל זה היה אחרי שהוא כבר היה לגמרי בזון שלו. את הנזק הראשוני הוא עשה בחדירות לסל. במשחק הלילה ההיט גם הצליחו סוף סוף לסבך את 2 הגבוהים של אינדיאנה בבעיית עבירות כבר ברבע השלישי וזה מה שנתן להם לשמור מרחק ברבע הרביעי וכשווסט והיברט חזרו לשחק הפייסרס היו בפיגור לא קטן ובמוד של רדיפה, שמקשה מאד על קבוצה כמו אינדי. אפשר לראות כמה המשחק של ווייד היום היה גדול לא רק בעמודת הנק', אלא בשאר העמודות. ווייד נתן משחק של 9 ריב' ו-6 אס'. בפלייאוף זאת הפעם הראשונה שבה הוא חצה את גבול ה-6 ריב', הפעם האחרונה שהוא נתן תרומת אול אראונד דומה הייתה אי שם באמצע מרץ מול פילי. ווייד תמיד היה שחקן וורסטילי עם מספרי אס' וריב' גבוהים, העונה הוא הוריד מהלך (אולי פציעות). ווייד במוד של החצי השני, לאו דווקא בזון המדהים שהוא היה בו, בצוותא עם לברון זה מספיק לטעמי בשביל להגיע לגמר האן.בי.איי.

הדבר המדהים במשחק של לברון, שזה לא היה משחק שבו הוא השתלט עליו. במחצית הראשונה הוא סחב לבד את ההיט, כולל כמה סלים מאד קשים שאלמלא הוא היה שם אותם, אז ההפרש היה עולה לדו ספרתי, אבל בחצי השני זה היה בפירוש לברון שמתנהל לו בתוך המשחק הקבוצתי ולא מכריח שום דבר במיוחד.

קצת לגבי אינדי. אני חושב שאחרי משחק מספר 3 קצת ניפחו יותר מדי את הבלון. התגובה הראשונית אחרי המשחק הזה הייתה להתעסק במיאמי ומה קרה לה. ואז 48 שעות אח"כ זה כבר נהיה משעמם וכמובן גם היה את הבקלאש שהובילו אנשי הפייסרס שהייתה עוד קבוצה במעמד והחלו לדבר על כמה הפייסרס טובים ולקראת המשחק הדיבור כבר לא היה רק על זה שמיאמי הפסידה את המשחקים האחרונים, אלא על זה שהפייסרס ניצחו אותם. בעיני הסיפור הוא עדיין מיאמי ולא אינדי, שהיא קבוצה מאד חביבה ונותנת את המקס' מבחינת הכדורסל שיש לה, אבל המקס' הזה לא אמור להספיק נגד מיאמי גם ללא כריס בוש.

מדברים על כך שווסט והיברט הם היתרון הגדול של אינדי על פני ההיט וזה נכון בעיקר אחרי הפציעה של בוש, אבל אסור לשכוח שמדובר בשני שחקנים שלא קלעו העונה 13 נק' למשחק אפילו. ווסט בבירור הוא לא השחקן שהיה לפני הפציעה (או לפחות לא העונה) והיברט מעולם לא יהיה סקורר גדול באופן עקבי, משחק פה משחק שם הוא מסוגל לתת, אבל הוא לא השחקן שינצח לך סדרות בהתקפה.

הבעיה של הפייסרס היא כמובן הסטאר פאוור. הטהרנים ידברו על כדורסל של קבוצה, על הנעת כדור, על קליעות חופשיות ושיתוף ואז הם יוסיפו אנחה על הניקס של שנות השבעים כמה מדהימים הם היו. אבל בכדורסל היום (אין לי מושג מה היה בשנות השבעים, היום מבחינתי זה שנות השמונים והלאה) אתה חייב את השחקן הגדול שיחלץ אותך ממצבים קשים, שייקח את המושכות כשהמשחק נהיה צמוד, הלחץ מדבר, השופטים מפסיקים לשרוק הרבה והקבוצה שלך צריכה סל. באינידאינה היחידי שקרוב לכך הוא דני גריינג'ר והוא פשוט לא מספיק טוב ביכולת האישית שלו, בוודאי כשהוא נשמר על ידי לברון ג'יימס, באמת אחד השומרים האישיים הכי טובים שיש. אינדי הגיעו למצב שברגעי לחץ במקרים רבים האיש שהם הולכים אליו הוא ליאנדרו ברבוסה ומספיק לציין שהוא קולע בסדרה ב-21% בשביל להבין כמה זה מוצלח או טוב.

אני יודע שאסור להגיד את זה, אבל משחק מספר 5 בעיני הוא המכריע, או כמו שהאמריקאים אוהבים להגיד - ה-pivotal. לטעמי מי שתנצח את המשחק הזה גם תיקח את הסדרה.

במערב נדמה שהקבוצה המרשימה ביותר היא הספארס ואני בפירוש אומר נדמה. הספארס עד כה קיבלו יריבות נוחות בפלייאוף, זאת התמורה כשאתה מסיים עם המאזן הטוב באיזור שלה. יוטה בפירוש לא הייתה קבוצה בקליבר של שאר קבוצות הפלייאוף במערב והקליפרס גם הם לא קבוצה גדולה ועם הפציעות לפול וגריפין הם פשוט לא יריב לספארס. בנוסף גם יוטה וגם הקליפרס לא קבוצות הגנה טובות. הספארס יכולים לקחת הרבה דברים טובים משתי הסוויפים שלהם, בעיקר את המנוחה ואת המשחק של דאנקן, אבל גם להיות מודאגים מאד מהצלע השלישית המסורתית שלהם (ולא, דני גרין זאת לא התשובה ובשביל חיאל, גם פופוביץ' לא מנפק סטט' על המגרש). מאנו ג'י נתן 2 משחקים טובים בפלייאוף ובשאר הזמן נע בין לא משהו לבין חלש מאד. אני ממש לא חושב שדאנקן לבדו יכול להתמודד עם הקו הקדמי של הת'אנדר או במקרה המפתיע שהם ינצחו, של הלייקרס. דני גרין, גרי ניל ושאר הג'מעה מהספסל לא יעזרו בסדרת גמר המערב. הם יצטרכו את השלישיה הגדולה בשיאה וכרגע המשולש הוא שווה שוקיים בלבד והצלע השלישית היא בדרך כלל גם הייתה הצלע שסוגרת עבורם את המשחקים.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

לאוקלהומה יש מאצ׳ אפ טוב מול הספרס: פרקינס יכול להרחיק את דאנקן מהסל, איבאקה משנה זריקות וחדירות שיכול לפגוע באפקטיביות של פארקר, והאתלטיות שלהם יכולה מאוד להגביל זריקות חופשיות מבחוץ שהספרס משיגים במשחק הקבוצתי שלהם או בדרייב אנד קיק.

אני לא מסכים לניתוח שוויד הוביל את ההיט. כן, הסקורינג שלו היה קריטי אבל זה לברון שהכניס אותו למשחק כמעט בכוח, שזה חתיכת רול-ריברסל מבחינת המנהיגות של הקבוצה.

עמוס לב, מה בשבילי? תסביר כי נראלי שלא הבנת אתה אותי...

חבר'ה, שאלה זריזה:

העונה של הקליפרס, הצלחה או כישלון, מה דעתכם?

חיאל, אתה זה שכל הזמן רושם בציניות שפופוביץ' קלע, שמר וכו', לא?

תגדיר את המילה הוביל. אני חושב שווייד השתלט על המשחק ברבע השלישי. לברון עזר לו הרבה עם נק' וגם עם מסירות מצויינות, אבל ווייד עשה המון נזק בעצמו עם יכולת אישית המוכרת מהעבר. זה לא היה לברון הטבח ווייד המסיים. ווייד היה טבח (לעצמו) ופינישר כאחד. הניצחון של ההיט הושג ברבע השלישי שהיה מבחינת מיאמי כולו של ווייד.

אם אתה מסתכל על להוביל ברמה של מי המנהיג הרוחני, אז אני לא יודע, זה לא באמת מעניין אותי.

לגבי העונה של הקליפרס אני רואה אותו כהצלחה כבירה. הבעיה הכי גדולה של הקליפרס בעיני היא בעיית התדמית, כשמה שתמיד פגע הרבה יותר זה שגם השחקנים עצמם קנו את תדמית הלוזרים, הקבוצה הכי מחורבנת באן.בי.איי והקבוצה שאם כבר רואה אור בקצה המנהרה, אז תמיד זאת תהיה בסופו של דבר הרכבת שבאה ממול.

השנה, בעזרת כריס פול ובלייק גריפין הקליפרס הם כבר לא הקליפרס של פעם. הם קבוצת צמרת לגיטימית. קבוצה שאמורה להגיע כל עונה לפלייאוף ועם כמה שינויים לא גדולים במיוחד (אהממ..דלנגרו..אאממממממ) גם יכולה להיפך לקונטנדרית אמיתית. בארה"ב הרבה פעמים מדברים על שינוי תרבות של ארגון ומה שקרה השנה זה היה, אם לצטט גדולים ממני כמו שלמה שרף, שינוי של 360 מעלות. רק על זה העונה הוכתרה כהצלחה עצומה.

מבחינה מקצועית אני חושב שגם כאן יש הצלחה. אחרי הפציעה של צ'ונסי הקליפרס נפגעו קשות ונשארו למעשה עם 2 שחקנים ששווים חמישיה בקבוצות צמרת. לאור הסגל ההישגים היו טובים מאד.

ושוב, אם לחזור על מה שכתבתי, עצם זה שאוהדי הקליפרס (ופתאום הם צצים מכל החורים שהם תמיד התחבאו בהם) מסתכלים בתקווה גדולה אל העתיד, זאת חתיכת הצלחה היסטרית.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

לא הייתי משייך את הנצחון לווייד יותר מלג'יימס, אבל כן הייתי אומר שנקודת המפנה במשחק היתה כשווייד יצא מרצף ההחטאות שלו שנמשך 2.5 משחקים. כשפתחתי את הסטרים הוא היה עם 1 מ-7 או 8, לקראת סוף המחצית הוא התחיל לקלוע (כולל שלשה על הפרצוף של השומר) וברבע השלישי הוא כבר היה בלתי עציר. אני מניח שקבוצה שהיתה קצת שבורה (אחרי שני הפסדים, רצף החטאות של ווייד וריב מכוער עם ספולסטרה) מתחילה להרגיש קצת יותר טוב כשהכוכב חוזר לעצמו.

קודם כל, מה שהיה ברבע השלישי זאת לא הייתה יותר מדי קבוצה, אלא 2 שחקנים שמפרקים את היריבה. מיאמי קלעו 30 נק' ברבע ההוא - ווייד ולברון תרמו 28. דבר שני, אם מסתכלים על תרומה כוללת של כל המשחק, אז ברור שאלמלא לברון לא היה טוב במחצית הראשונה, אז מיאמי היו מסיימים אותה עם 20 נק', אבל זה כמו להגיד שבמשחק שנגמר בנק' הפרש הנק' ברבע הראשון שוות כמו הנק' ב-3 הדקות האחרונות. הסיטואציה הרבה יותר מלחיצה, יותר קשה לתפקד. ווייד הפך את המשחק ואת הקצב שלו ובגלל זה בעיני הוא האחראי היותר גדול לניצחון. זה לא בא להוריד מלברון שנתן משחק ענק בפני עצמו. אתה יכול להגיד שיכולת עקבית לאורך 48 דקות יותר חשובה מפיק של מחצית בערך, אבל אני חושב שלפיק היה אימפקט יותר גדול על המשחק.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

רוחני שמוחני. וויד התחיל את המשחק מזעזע ונראה הולך על שידור חוזר של המשחק הקודם. במחצית כל מני אנשים בקבוצה כבר מלמלו תרוצים על הברך שלו, אבל לברון חיפש להכניס אותו למשחק בי הוק או בי קרוק עד שמצא אותו לדאנק. ברגע שנפתח הסכר וויד כבר הרגיש יותר טוב, וכן, אמנם יצר גם הרבה לעצמו (במקביל להסתייעות בלברון) אבל הוא בשום פנים לא נותן משחק כזה בלי המנהיגות של לברון. זה משהו שהיה אפשר לראות בעיניים.

עמוס, אתה מנהל כאן קרב די אבוד, לטעמי.

זה לא שמשווים נקודה בדקת הסיום לנקודה בדקה הראשונה. היו כאן שתי מחציות, במחצית השנייה (+שתי דקות בראשונה) וייד היה ענק ולברון היה ענק, ואפשר להסכים שוייד יותר (היה גם שלב ברבע הרביעי שלברון בעליל התפרק מעייפות ווייד קיבל שתי דקות לנהל את המשחק בלעדית). במחצית הראשונה וייד היה זוועה ולברון היה ענק. קצת קשה להבין איך מזה יוצא שהניצחון רשום על שם וייד. למיטב ידיעתי 1+1 > 1+0.

דווקא מבחינת "הסיפור", כנראה שהסיפור של וייד במשחק הזה הוא יותר גדול. לברון הוא מי שהקבוצה הגדולה שנבנתה סביבו התפרקה והנה הוא חוזר לימי קליבלנד לתוצאה מאכזבת ידועה מראש, לא משנה כמה הוא יהיה טוב, ווייד הוא זה שהיה מסוכסך עם העולם ונפל לבור ללא תחתית וחזר מהמתים להציל את המולדת. זה בהחלט מזכה אותו בכותרת שמנה יותר מזו של לברון (שבסופו של דבר יצא לוזר עוד פעם עם הכמעט טריפל דאבל שהאסלם בזריקה האחרונה שלו הרס לו).

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

ראובן, כדאי שבפעמים הבאות תציין לאיזה עמוס אתה מתייחס, 5 דקות ניסיתי להבין מה אתה רוצה ממני ואז הבנתי שאתה לא רוצה ממני כלום.

אני חושב שזה גם רמז שאני צריך להתנסח יותר בבהירות...

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

שיט, כתבתי הודעה ארוכה ומושקעת, כשכמובן ששלחתי אותה הייתה שגיאה והיא נמחקה.

אז נקצר. אם תסתכל על מהלך המשחק תגלה שוייד החל בכלל להיכנס למשחק במחצית הראשונה עם שלשה שהוא יצר לעצמו מול ג'ורג' ואח"כ באה מסירה יפה מאד מבאק דור של לברון לדאנק של וייד. זה לא מהלך של מישהו שמחפש בכוח להכניס שחקן אחר למשחק, אלא ניצול סיטואציה משותף של המוסר והשחקן שקורא את ההגנה ונע טוב לקבל את המסירה. המסירה של לברון הייתה נפלאה כמובן.

את הרבע השלישי וייד לא התחיל מיד בסערה. סל ראשן שלו (פוסטאפ, לוב של לברון, שוב ניצול הזדמנות תוך קריאה טובה של טעות הגנתית ע"י גם המוסר וגם השחקן המקבל) היה רק 3.49 דקות לתחילת הרבע. הסל הזה הוריד את היתרון ל-8 הפרש, בדיוק ההפרש של המחצית. אחר כך היו 2 התקפות של אינדי ואחת של מיאמי שהסתיימו מכלום ואז וייד בא לעבודה. לייאפ מסביב להיברט ממסירה של צ'אלמרס, חדירה במעבר ודאנק, מסירה גדולה אחרי חדירה לצבע לדאנק קל של לברון, שלשה, אחרי שהוא נפל, מסר ללברון וקיבל בחזרה וקינוח בסל מאסיסט של לברון, לייאפ קשה עם הקרש וזריקת עונשין אחת טובה. העונשין הזה סיים ריצה של 16-4 לטובת מיאמי כשמתוך ה-16 נק' הללו וייד אחראי ל-12 נק' ואסיסט אחד ללברון.

לא ראיתי שום מנהיג שבצעד הנהגה גדול מכניס בכוח את הכוכב השני למשחק. ראיתי התעלות של הכוכב השני, כשהכוכב הראשון זורם איתו (גם את זה צריך לדעת לעשות). ומה שהכי ראיתי ובגלל זה טענתי שוייד הוא האחראי הראשי, זה שחקן שמשתלט על משחק והופך אותו לחלוטין.

שורה תחתונה, אתה קורא יותר מדי סימונס חביבי.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

סימונס כתב משהו על זה בכלל ? מה הקשר ?

אה, הוא לא כתב על זה, אבל זה בדיוק הממבו ג'מבו שסימונס אוהב לכתוב עליו. על אלפא דוג ועל צעדים הנהגתיים וכו' וכו'.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

ולטענתך לקבוצות אין אלפא דוגים ואין פעולות הנהגתיות ? הרי שעה עכשיו חפרת על סטאר פאוור, זה מושג פחות מטפיזי ?

לקבוצות יש אלפא דוגים ויש מנהיגים, רק לכל דבר יש את המשקל שלו. סימונס אוהב לכתוב על כך ומעניק לכך לטעמי משקל הרבה יותר גדול מהמשקל האמיתי של הדבר הללו.

ואם פסקה על סטאר פאוור זה חפירה, אז שיהיה. בכל מקרה לא קראת או לא הבנת את מה שכתבתי, כי אני לא מדבר על הילה של כוכב שגורמת לכולם להאמין בו או ליריבים להשתחוות לו (למרות שגם זה קיים לפרקים, ע"ע מייקל ג'ורדן ולדרגה מסויימת קובי), אלא פשוט על כוכב שמקצועית יכול לעשות את המהלכים הקשים, כוכב שמקצועית יכול לסחוב קבוצה על הגב שלו ולהוציא מים מהסלע. שום מטפיזיקה. יכולת נטו.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

נו, ניסית להסביר את המושג סטאר פאוור ויצאו לך שתי מטאפורות. "לסחוב קבוצה על הגב" ו"להוציא מים מהסלע". וזה מובן כי בשביל להסביר מושג מטאפיזי צריך מטאפורות - אי אפשר להבין אותו בצורה פיזית נטו. המושג הפיזי היחיד שהתמשת בו זה "לעשות מהלכים קשים" ואת זה יש גם לא כוכבים שעושים, טוב יותר או פחות.

ובלי או עם קשר לסימונס. אני יכול לדבר רק על מה שאני ראיתי במשחק הזה. לברון היה שם ארבע רבעים. ווייד היה בחזקת נוכח נפקד עד שלברון מצא אותו. וזה משהו שבמושגי הפלייאוף הקודם, למשל, הוא מפתיע ברמות.

במושגי הפלייאוף או במושגי גמר הפלייאוף? כי בסידרה מול שיקגו למשל לברון לדעתי היה הרבה יותר דומיננטי.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

אה, עוד 2 דברים על הסדרה. קודם כל התרומה של האסלם ברבע האחרון. 8 נק' כולן מג'אמפרים פנויים. זאת זריקה שהאסלם מאד עקבי איתה כל הקריירה שלו והיא הנשק ההתקפי העיקרי שלו. בעונה האחרונה הוא מאד לא עקבי וגם בפלייאוף, כשהוא גם איבד את המקום בחמישיה בסדרה מול הפייסרס. 2 הסלים הראשונים היו כתוצאה ממסירות של ווייד ואני חושב שאלו לא היו הזריקות הרגילות של האסלם. הזריקות של האסלם בדר"כ הן מחצי מרחק ומעלה מהפינה (צ'רלס אוקלי וונאבי) ומאזור קו העונשין. 2 הזריקות הראשונות היו מטווח קצת יותר קרוב לבקבוק ומהצד, אבל לא ממש מהפינה. אחר כך כבר הוא קבר את הג'אמפ הרגיל שלו מהעונשין ממסירה טובה של לברון.

הדבר השני ואולי המשמעותי יותר זה השינוי בתפקוד בחלק מהמשחק היום של וייד כשלברון עם הכדור. בעבר התרגלנו לראות את וייד מסתובב לו בוויקסייד כשלברון קיבל את הכדור. סביר להניח שזה הגיע כתוצאה מרצון לרווח את המשחק והמחשבה שהשומר של ווייד לא יעזוב אותו. אבל הסט הזה הוציא את ווייד מהמהלך לחלוטין. וייד הוא לא שחקן של קאץ' אנד שוט. הרוב המוחלט של הקליעות מבחוץ שלו הם עליה אחרי כדרור. זאת הסיבה העיקרית בעיני שלא ראינו שום סינרגיה בין 2 הכוכבים, וההתקפה העומדת של ההיט נראתה כמו שני שחקנים גדולים שמשחקים בנפרד לחלוטין אחד מהשני (בניגוד למעבר, שם הם צמד קטלני). מהלך רגיל של התקפת ההיט בהובלת לברון נראה כך - פיק אנד רול של לברון ובמידה והוא לא מצליח לחדור לצבע וזה מה שקורה בדר"כ בפיק אנד רול הראשון, אז סווינג של הכדור לצד החלש לוייד, שכמובן מיד מוריד את הכדור לרצפה כמו שהוא רגיל, ואז הוא מתחיל את אותו פיק אנד רול בדיוק, רק מהצד השני. הסט הזה בדר"כ נגמר בזריקה קשה כששעון הזריקות בדרך להיגמר. ההיט שיחקו את הסט הזה גם כשוייד הוביל את הכדור, אבל מאחר ולברון כן מסוגל לקלוע את הקאץ' אנד שוט, יש יותר היגיון בכך.

מה שההיט עשו היום זה לשחק עם וייד הרבה יותר בצד של לברון. אז ראינו מסירת באק דור, ראינו לוב פאס לוייד. ראינו את וייד עולה בעיקול ומקבל האנדאוף מלברון או משחקן נוסף בצד החזק של הכדור, כך שיש לו יתרון על המגן והצבע יותר פתוח.

יש הגיון לשים את הכוכב השני בוויקסייד, אבל זה לא יכול לקרות כל התקפה. לברון ו-וייד חייבים לשחק יחדיו בהתקפה העומדת וזה אומר שוייד חייב להיות הרבה יותר בצד החזק כשלברון עם הכדור וזה גם אומר פיק אנד רולים בין וייד ללברון כשוייד עם הכדור.

גואטה, נראה שקצת נעלבת שאתה מחפש בנרות מה לא בסדר במה כתבתי. מה לא ברור במטאפורה של לסחוב קבוצה קבוצה על הגב ולהוציא מים מן הסלע. נראה לי די ברור שלא התכוונתי לאיזשהי גדולה מנטלית. ההסבר של המטאפורה של להוציא מים מן הסלע זה בדיוק לעשות מהלכים קשים במקום שקשה לעשות אותם.

אין ויכוח על כך שלברון היה במשחק במשך 4 רבעים וענק במשך כל המשחק. לגבי זה שוייד הגיע רק כשלברון מצא אותו, מהלך המשחק קצת חולק עליך, אבל לא נורא.

_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"

סטן ואן גנדי

אבל הוא כתב עמוס ולא Amos

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אני עם עמוס לב לגבי עניין וייד. או אם לחדד את זה יותר - לאינדיאנה היה הרבה יותר קשה לשחק בשני צידי המגרש, ברגע שהם ידעו שוייד בעניינים. זה כבר לא שמירה על סופרסטאר אחד, אלא על שניים. בצד השני של המגרש, הרול פליירס של מיאמי גם קיבלו את המוג'ו שלהם בחזרה. שיין באטייה עשה עבודה נפלאה על דיוויד ווסט, וגם ג'ואל אנתוני עם הגנה טובה וכמה חסימות.

לגבי אינדיאנה, חסרה אגרסיביות בהגנה. אם הם רוצים לנצח את הסדרה הזאת, הם צריכים להראות למיאמי בדרך הכי כואבת שיש שאין סלים קלים בצבע ולהכריח אותה בעיקר לזרוק מבחוץ. בצד השני, פרנק ווגל מדגיש כל הזמן לשחקנים שלו את העניין של משחק קבוצתי. זה לדעתי המפתח בשבילם, כי כשהם הניעו כדור הם הגיעו למצבים טובים (גם אם זה נגמר בצעדים של הנסברו). כשהם יצאו לפעולות גרילה בשטח האויב, זה נגמר לרוב בהחטאה או איבוד.
מעבר לזה, יש להם יתרון גובה, והם חייבים לנצל אותו יותר. הם אלו שצריכים לשלוט בריבאונד, ולא מיאמי.

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת