|
אחרי שעברנו את שתי עמדות הסווינגמן שמורד הרשימה היה מביש פשוט, אנחנו עוברים אולי לעמדה הכי עמוקה בליגה. הצמרת לא איכותית כמו שחקני החוץ, אבל העומק הוא באמת מרשים במיוחד. העומק ירשים אותך אפילו יותר אחרי שתקראו את הרשימה ותשימו לב לשני שמות חסרים ששנים היו בצמרת הרשימות הללו.
נתחיל מאזכורי כבוד. כריס "קרדשיאן" האמפריז שהפך אחרי תוכנית הריאליטי לשחקן הכי בזוי בעיני האוהדים, אבל זה לא הפריע לו לתת שוב עונה סטטיסטית מרשימה, המאנימל פאריד שיכול להיאבק על תואר מלך הריב' במשך עונות רבות, אנטואן ג'יימסון, שגם בגיל 36 עדיין שחקן התקפה יעיל, ארסן איליסובה שנתן חצי עונת פריצה מרשימה, שאם היא אינדקיציה להמשך הוא עוד יככב ברשימות, אבל אני עוד ממתין, לאמר אודום שאם הוא חוזר לשחק (זה לא קרה בעונה האחרונה), אז הוא בהחלט מתברג ברשימת ה-15 ואחרון חביב, כנראה שחקן האמנסטי הטוב בהיסטוריה, לואיס סקולה.
15. דיוויד ווסט (אינדיאנה פייסרס)
אם נשפוט את הבחור רק על סמך העונה שעברה, הוא היה צריך להיות באזכורי הכבוד אם בכלל. אבל ווסט עבר פציעה קשה, פציעה שזמן החזרה ממנה לכושר מלא הוא בדר"כ נע בין שנה וחצי לשנתיים. אז העונה יעברו השנתיים ואנחנו אמורים ומצפים לראות דיוויד ווסט משודרג לעומת העונה שעברה וקרוב לווסט של ניו אורלינס. אנחנו מדברים על שחקן פנים לסל מושלם. הקליעה מחצי מרחק אוטומטית והוא מספיק מהיר, זריז ואתלט בכדי להטעות את השומר ובצעד אחד להגיע לטבעת ולסיים. ווסט אולי לא חיית פוסט אפ, אבל הוא בהחלט מסוגל לקחת את השומרים עם הגב לסל ולשים נק'. ווסט אף פעם לא היה שומר גדול ותמיד היה ריב' בינוני מינוס וזה לא ישתנה.
סטט' בולטות - 12.8 נק', 6.6 ריב', 48.7% מהשדה, 29.2 דקות בלבד.
14. סרג' איבקה (אוקלהומה סיטי ת'אנדר)
אם תעשו רשימה של הפאוור פורוורדים ההתקפיים הטובים בליגה איבקה לא יהיה בין ה-15, אני בספק אם הוא יהיה בין ה-25. אבל איבקה הוא מומחה הגנתי. החוסם הטוב ביותר בליגה בעונה שעברה ללא שום צל של ספק. איבקה הוא שחקן הגנה אחד על אחד טוב, אבל כמגן בעזרה הוא מדהים. עם האתלטיות יוצאת הדופן שלו והטיימינג בחסימה והידיים הארוכות שלו, הוא מסוגל לנעול את הצבע לחלוטין לחודרים. בהתקפה איבקה שחקן מוגבל (עדיין?). כפינישר הוא מצויין, כצפוי ובנוסף הוא פיתח יד חביבה מחצי מרחק, שלא תמיד יציבה, אבל ביום המתאים, צריך להיזהר, כפי שהספארס למדו בדרך הכואבת במשחק מספר 4 בפלייאוף, שם הוא תפר אותם עם 26 נק' ב-100%.
סטט' בולטות - 9.1 נק', 7.5 ריב', 3.7 חס' (המוביל בקטגוריה, הבא בתור הוא ג'וואל מגי עם 2.2 חס'), 53.5% מהשדה
13. ריאן אנדרסון (ניו אורלינס הורנטס)
אם הייתי מאמן שדוגל בכדורסל ה"מודרני", אז אנדרסון היה מדורג כמה מקומות למעלה. אולי קלע השלשות הטוב ביותר מבין הגבוהים. זה לא רק הדיוק והכמות, אלא גם הזריקה המהירה, כמעט כמו של גארד. אנדרסון אמנם לקח בממוצע את מספר השלשות הגבוה בליגה (7 למשחק, ברנדון ג'נינגס החצוף היה סגנו), אבל הוא גם קלע הכי הרבה שלשות למשחק, 2.7 שכאלו. אבל אנדרסון הוא לא סטיב נובאק, שהשלשה היא הנשק היחידי שלו. הוא מספיק אתלט וזריז ברגליים בכדי לתרום התקפית גם בדרכים שונות. כצפוי, אנדרסון לא שחקן הגנה טוב והדבר היותר מדאיג זה הריב'. אמנם המספרים לא זוועתיים, אבל מתוך 7.7 ריב' למשחק הוא לוקח 3.7 ריב' בהתקפה, כלומר בהגנה הוא כמעט לא טורח לקחת ריב'. דבר נוסף שהוכח הוא שאנדרסון לא מסוגל להיות הגו טו גאיי של הקבוצה. אמנם אורלנדו ללא דווייט הווארד לא הייתה בשום פנים ואופן קבוצת פלייאוף, אבל מול אינדיאנה אנדרסון ניגר עם 9.6 נק' בלבד ו-34.1 מהשדה. דווקא מהשלוש בסדרה הוא היה סבבה לגמרי עם 40% ו-2.4 שלשוות למשחק.
סטט' בולטות - 16.1 נק', 7.7 ריב', 43.9% מהשדה, 39.3% מהשלוש, 2.7 שלשות למשחק.
12. דיוויד לי (גולדן סטייט ווריירס)
אם את חברו לשעבר לקבוצה, מונטה אליס, הגדרתי כמלך המספרים החלולים, אז לי בהחלט יכול לשמש כסגנו. גם העונה המספרים היו נהדרים, גם העונה המספרים הללו לא תורגמו למספר נצחונות שמצופה מקבוצה שמחזיקה שחקן עם שורה סטט' שכזאת. אם נחפש לאפיין את המשחק ההתקפי של לי יהיה קשה. מה הוא עושה טוב בעקביות? מה הנשק העיקרי שלו? לי לא ממש ברור. הוא יודע לנצל את ההזדמנויות שקיימות. הוא מסיים מתחת לסל, הוא מסוגל לקלוע מחצי מרחק, נק' זבל הן התמחות. הכול בשטף המשחק, הכול ביעילות, אבל כאמור האימפקט על המשחק לא עצום. לי הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך שממש לא ניתן להשליך ממספרי ריב' על משחק ההגנה, כי הפורוורד הוא אחד הריבאונדרים הטובים בליגה ואחד משחקני ההגנה הלא טובים בליגה.
סטט' בולטות - 20.1 נק', 9.6 ריב', 2.8 אס' (מקום שביעי מבין כל הגבוהים באן.בי.איי), 50.3% מהשדה
11. פול מילסאפ (יוטה ג'אז)
כשפול מילסאפ פרץ לזירה עקב הפציעה של קרלוס בוזר, המאמינים הכתירו אותו כבר כעדיף על קרלוס בוזר ואולסטאר עתידי. ובכן, כפי שאתם יכולים לראות, אצלי התסריט הראשון לא התרחש ולאולסטאר הוא עוד לא הגיע. אבל גם ככה המצב בכלל לא רע. מילסאפ בהחלט הפך לגבוה מוביל ואיכותי. היפה אצל מילסאפ הוא שלא מדובר בשחקן הכי מוכשר, או עם הנתונים הטובים. נהפוך הוא. מילסאפ הוא מהסיפורים הללו של השחקנים שהגיעו משום מקום (לואיזיאנה טק לדוגמא), אבל עם עבודה קשה, נחישות והמון נשמה וגם כדורסל הצליחו להגיע לטופ. אתלטי, פעיל ומאד רוצה הם הסיבות להצלחה של מילסאפ באן.בי.איי.
סטט' בולטות - 16.6 נק', 8.8 ריב', 49.5% מהשדה
10. קרלוס בוזר (שיקגו בולס)
הנה שוב ויכוח הולך להתרחש. אין לי בעיה להצהיר - אני מחבב את קרלוס בוזר. אני חושב שהוא אחד משחקני ההתקפה היותר מהוקצעים שיש בליגה. מחצי מרחק הוא מסוכן, אחד משחקני הפיק אנד סלייד הטובים שיש (חבל שת'יבודו לא חושב ככה). הזריקה הקשתית שלו בנפילה אחורה בלתי ניתנת לחסימה. הוא ריבאונדר טוב מאד וכל עוד לא מדובר בסדרת פלייאוף שהקבוצה תלויה בו, בהחלט ניתן לסמוך עליו. המשפט האחרון ממצה למעשה את הקריירה של בוזר, כי הנתונים לקריירה טובה יותר בהחלט שם, אבל משהו תמיד חסר. למען האמת, הבלון בסיכה של בוזר ננעץ ב-2008 כשהג'אז נפגשו בחצי הגמר מול הלייקרס והציפיה הייתה שהוא ישלוט בקו הקדמי הרך יחסית של גאסול ואודום והתוצאה הייתה הפוכה. מאז הבלון לא נופח. למרות זאת מדובר בשחקן איכותי מאד שכל עוד אתה לא תלוי בו בכדי להגיע רחוק, אתה מסודר.
סטט' בולטות - 15 נק', 8.5 ריב', 53.2% מהשדה
9. זאק רנדולף (ממפיס גריזליס)
מבחינת יכולת בלבד, רנדולף יכול היה להיות מדורג כמה וכמה מקומות למעלה. אבל אצל רנדולף השאלה אף פעם לא הייתה מה הוא יכול לתת במגרש, אלא מה הוא באמת נותן על המגרש, אם הוא בכלל מגיע למגרש. העונה האחרונה בהחלט הייתה במסגרת סימני השאלה, כשרנדולף הפסיד חצי עונה על פציעה וגם כששיחק הוא לא היה אותו שחקן והגריזליס נראו יותר טוב בלעדיו מאשר איתו. בשיאו רנדולף הוא אחד משחקני ההתקפה הטובים בליגה. עוגן התקפי אמיתי. ידיים נהדרות, רכות, אך גם חזקות. מגוון תנועות מתחת לסל, תוך ניצול מקסימלי ברוחב הגוף שלו ומשאבת ריב' נדירה. הראש לא תמיד מסודר (וזה בלשון ההמעטה) וגם הגוף כאמור לא תמיד בריא. הממוצע של שחקן טופ 5 בעמדה כשהראש מסודר והרגליים עובדות לשחקן מחוץ ל-15 כשהראש מסובב והגוף חשוד לפציעות הוא מקום 9.
סטט' בולטות - 11.6 נק', 8.1 ריב', 46.3% מהשדה
8. פאו גאסול (אל.איי לייקרס)
והנה מגיע הויכוח האמיתי. אני מעולם לא אהבתי את גאסול. אפילו בימי ממפיס חשבתי שהוא אוברייטד. בטח בימי הלייקרס הראשונים, שהמדים הסגולים והאליפויות עם קובי ניפחו את המניה שלו כמו מניית הייטק בימים הכי יפים של הבועה ואין ספק שבימים אלו אחרי שתי עונות חיוורות ושני פלייאופים שהצדיקו כל סטיגמה רעה שהודבקה לו. ויכוח אחד מצד שני חוסל לחלוטין, כי אפילו האדוק ביותר (אהממממ, גואטה, אממממ) לא יכול לטעון שגאסול הוא סנטר, כשהוא משחק לצד הווארד. יכול להיות שהעמדה העדיפה שלו היא כסנטר, אבל באן.בי.איי הוא לא. מה כן עושה את גאסול לשחקן מעולה? קודם כל משחק פוסט מהוקצע. דבר שני זה מה שנתן לו הטבע. גובה לרוב וידיים ארוכות עד אין קץ שמקלים עליו להשלים את התנועות בפוסט. את כל זה משלים מוח כדורסל באמת חכם, עם יכולת מסירה יוצאת דופן והבנת משחק. אם הכול כל כך טוב, אז מה הבעיה שלי עם גאסול? אני לא אוהב רכות וגאסול הוא רך. הוא נדחף בהגנה, הוא לא מנסה שוב ושוב לתפוס מקום בפוסט אחרי שמשתמשים נגדו במרפקים וכשחקן שאמור להוביל קבוצה אני ממש לא סומך עליו. כסייד קיק הוא הוכיח שהוא מסוגל לתפקד היטב, אבל בשתי העונות האחרונות הוכיח שאי אפשר לסמוך עליו עד הסוף.
סטט' בולטות - 17.4 נק', 10.4 ריב', 3.7 אס' (שני בין הגבוהים), 50.2% מהשדה, 4 זריקות עונשין למשחק בלבד.
7. ג'וש סמית' (אטלנטה הוקס)
מה העמדה שלו? לא ברור. בעיקרון הוא יכול לשחק בשתי עמדות הפורוורד, אבל באטלנטה שמו אותו כפאוור פורוורד ואני די חושד שזאת העמדה העדיפה של הבחור. אולי האתלט הכי טוב היום באן.בי.איי וזה הדבר הראשון שהוא מביא לשולחן התכונות החיוביות. מעבר לכך מדובר בשחקן שבהחלט יכול לשחק כפוינט פורוורד. יכולת מסירה נהדרת, מסוגל לקלוע מבחוץ, מסוגל לרחף לטבעת. שליטה טובה יותר בכדור הייתה הופכת אותו לשחקן עדיף, אבל מצד שני גם מסירה את הספיקות לגבי העמדה והופכת אותו לטופ 5 בעמדת הסמול פורוורדים. בהגנה הוא חוסם טוב, אבל קצת חסר מאסה לעמדה. העונה עשה קפיצת מדרגה, כשהוביל את התקפת ההוקס, אחרי שהורפורד נפצע.
סטט' בולטות - 18.8 נק', 9.6 ריב', 3.9 אס' (אם גאסול הוא השני בין הגבוהים , אז...), 45.8% מהשדה, 1.7 חס'
6. כריס בוש (מיאמי היט)
אני בכלל לא מתווכח, כריס בוש אכזב קשות בשתי העונות האחרונות. לידו גם פאו גאסול נראה כמו דה רוק בערך. אבל בכל זאת תנו לי לתת כתב הגנה לאחד הגבוהים הכי וורסטיליים שיש בליגה. הסיטואציה של בוש במיאמי ממש לא הייתה קלה. האיש הפך מנומרו אונו שכל כדור בהתקפה הולך אליו וכל משחק ההתקפה בנוי כך שהוא יוכל למקסם את היכולות שלו, למספר 3 מובהק שמדי פעם זורקים לו עצם בדמות מהלך אליו ובעיקר מצפים ממנו לסיים מהלכים. כריס בוש הפך משחקן שרגיל לגעת המון בכדור, לשחקן שמעורב רק כאשר הוא צריך לזרוק. זה לא פשוט. למרות זאת הוא עדיין רשם סטטיסטיקה מצויינת, הוא אולי הפאוור פורוורד הכי אוטומטי מחצי מרחק ופעם ב... יש המשחק הזה שהוא מצליח להאפיל אפילו על שני חבריו הטובים ממנו, שזה לא דבר המובן מאליו. בסדרת הגמר, עדיין לא בריא לחלוטין, כריס בוש הפנים את הסטטוס שלו במיאמי והפך לרול פלייר ברמה הגבוהה ביותר. נכון שזה לא מה שמצפים משחקן מקס', אבל אולי זאת ההתחלה בדרך הנכונה. מה שקשה לי להצדיק זה את מספרי הריב' שהדרדרו מאד מימי טורונטו.
סטט' בולטות - 18 נק', 7.9 ריב', 4.9 פעמים בקו, 48.7% מהשדה
5. אמרה סטודומאייר (ניו יורק ניקס)
האם מדובר בפציעות שמאיטות אותו? האם זה כרמלו שמאיט אותו? האם אמרה יכול לחזור להיות הנשק ההתקפי שהוא היה בימי פיניקס ובחצי העונה הראשונה בניקס? המיקום שלו מראה שהתשובה שלי היא בהחלט חיובית. למרות ניתוחי המיקרו שבר עדיין מדובר באחד הפאוור פורוורדים האתלטיים בליגה, אחד הפינישרים היותר טובים שיש. בזכות ניתוחי המיקרו שבר אמרה שיפר מאד את הזריקה מחצי מרחק כך שהיא הפכה לנשק לא פחות יעיל מהסיומות בטבעת. אמרה עדיין הוא אחד מהשחקנים הבודדים שלבדו יכול לנצח משחקים. הבעיה שתמיד הייתה עם אמרה זה שהוא פשוט לא שומר. יש לו קייס רציני לתואר שומר הפנים הגרוע בליגה ובעונות עם הניקס זה לא באמת השתנה ובגילו זה לא ישתנה. עדיין מדובר בשחקן שאם אתה מרכיב לצידו את הסגל שמחפה על החסרונות, אתה יכול להגיע רחוק מאד.
סטט' בולטות - 17.5 נק', 7.9 ריב', 5.2 פעם בקו, 48.3% מהשדה
4. למרקוס אלדריג' (פורטלנד טרייל בלייזרס)
הנציג הראשון של הדור החדש בצמרת. אני חייב להודות שלא האמנתי באלדריג'. חשבתי שהוא רך מדי בשביל להצליח בליגה ולא יכול לחפות על כך באתלטיות נדירה, סטייל כריס בוש. מסתבר שטעיתי. כי מה שיש לאלדריג' זאת טכניקה מלוטשת להפליא. עם הגב לסל הוא יודע ליצור לעצמו את המצבים שמהם הוא לא מחטיא. השאלה היחידה היא האם אלדריג' ישאר בעמדת הפאוור פורוורד, או שישחק כסנטר כפי שהוא שיחק דקות לא מעטות בעונה שעברה. מצב הסנטרים של פורטלנד שכולל את הרוקי ליאונרד רומז שכן. מצב הפאוור פורוורדס שכולל את היקסון ואלדריג' בלבד מרמז שאולי דווקא לא.
סטט' בולטות - 21.7 נק', 8 ריב', 5 פעם בקו, 51.2% מהשדה
3. בלייק גריפין (אל.איי קליפרס)
אם עונת הרוקי של הבחור הייתה רק נק' קפיצה לקריירה, אז הוא היה מדורג מספר 1. הבעיה (אם לקרוא לכך בעיה), שגריפין נראה אותו שחקן ולא לקח צעד או כמה קדימה. עדיין מדובר בשילוב הכי קטלני שיש בליגה בין ניתור לפיזיות. כשגריפין עולה להטבעה הוא לא רק רוצה לדחוף את הכדור לטבעת, אלא גם את הראש של המגן שבדרך. לפעמים הוא אפילו כמעט עושה זאת, לפעמים הוא מוצא את עצמו על הריצפה אחרי פאול קשה. למרות שכבר כיום גריפין אחד השחקנים הטובים בליגה, הוא עוד צריך לשפר את הזריקה מבחוץ שכרגע נראית מאולצת וכמובן את הטכניקה של משחק הפוסט אפ. נכון להיום זה בעיקר אתלטיות ועם סגנון המשחק שלו, היא רחוקה פציעה אחת מלהיעלם. בהגנה גריפין בהחלט חייב להשתפר ולא בלייק, פלופים כל פעם ששחקן מתקרב אליך זה לא נחשב למשחק הגנה איכותי.
סטט' בולטות - 20.7 נק' (22.5 בעונה שעברה), 10.9 ריב' (12.1 בעונה שעברה), 3.2 אס' (3.8 בעונה שעברה), 7.1 פעם בקו (8.5 בעונה שעברה), 54.9% מהשדה, 52.1% מהקו (64.2 בעונה שעברה)
2. קווין לאב (מינסוטה טימברוולבס)
קל לאהוב את קווין לאב. למרות שמבחינה אתלטית הוא בערך האנטיתזה לגריפין, כיום הוא שחקן עדיף עליו. לאב הוא כיום הריבאונדר הכי טוב בליגה, בטח כשמשווים אותו להווארד עם הסייז והאתלטיות העדיפים בהרבה. לאב לא משיג את הריב' כי הוא קופץ הכי מהר והכי גבוה, אלא כי הוא אחד מאותם שחקנים עם החוש לריב'. מעבר לחוש מדובר בשחקן פיזי מאד שיודע להתמקם וברגע שהוא עשה זאת, לא ניתן להזיז אותו. בהתקפה מדובר בשחקן מגוון, כשהקליעה מהשלוש היא רק דובדבן. אחרי אולימפיאדה מצויינת, בה הוא יצא משולי הרוטציה לאחד מהשחקנים החשובים וביקורת על הבניה של הקבוצה שלו, זה הזמן של לאב להראות שהוא באמת אחד הטובים בליגה והדרך להתחיל בכך היא להביא את הטי-וולבס אל הפלייאוף, או לפחות קרוב לכך.
סטט' בולטות - 26 נק' (רביעי), 13.3 ריב' (שני), 8.4 פעם בקו (שני), 44.8% מהשדה, 37.2% מהשלוש (1.9 קליעות למשחק)
1. דירק נוביצקי (דאלאס מבריקס)
זאת לא הייתה העונה הגדולה ביותר של הגרמני והוא הודה בכך. הנגאובר אליפות והלוקאאוט של הקיץ גרמו לכך שהוא לא הגיע מוכן לליגה. אבל ככל שהעונה התארכה, כך התחלנו לקבל את הדירק המוכר. הפיידאוויי הבלתי ניתן לחסימה מאזור העונשין כאחד הנשקים הכי מסוכנים במשחק אי פעם כרגיל היה הלחם והחמאה. נוביצקי כבר בסוף הקריירה שלו, אבל עדיין אחד השחקנים המפחידים שיש בליגה. היכולת שלו להשתלט על משחק לא נפגמה והוא עדיין המיסמאץ' ההתקפי הכי קשה שיש כיום בליגה, אולי אפילו אי פעם.
סטט' בולטות - 21.6 נק', 6.7 ריב', 5.7 פעם בקו, 45.7% מהשדה, 36.8% מהשלוש
_________________
"You can see my knowledge of [Dwyane Wade's] game- we were able to limit him to his season high points of 32,"
סטן ואן גנדי
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
