סל ניוז

אולי זה שייך לת'רד השאלות המפגרות עקב רמתם הנמוכה, אבל אלו דברים שמאוד סיקרנו אותי, ועקב זה שיש לא מעט אנשים שקרובים יותר או פחות לדת בסלניוז, אני אשמח אם מישהו יוכל לשפוך לי קצת אור על הדברים :

1) מהי מטרת הכיפה? האם זהו סימן שייכות בלבד או שיש לזה הצדקה דתית? ואם קיימת הצדקה, האם כיסוי ראש חלקי ממלא את מטרה זו?

2) מה מטרת התפילות? זה אומנם ישמע מטופש, אבל זהו נושא שמאוד מעניין אותי... הרי אם נצא מהנחה שקיים אלוהים, האם ישות זו צריכה שכל הזמן יהדרו ויפארו אותה? הרי כאשר מניחים תפילין זהו טקסט שרובו ככולו נוגע להאדרת האל, כנל מרבית התפילות שאני מכיר... כמובן שיש את עניין השייכות שנובע מהתפילות, אבל האם זהו צורך דתי או מנהגים שהשתרשו עם השנים והפכו לסוג של חובה עבור כל יהודי מאמין?
לצורך העניין, אם נפשט את השאלה שלי - הישות שנקראת אלוהים היינה כל יכולה, ולכן נראה לי קצת מוזר שמצד אלוהים יש כזה צורך להאדיר ולפאר אותו (או אם נקצין כמו לואיס סי.קיי - יש לאלוהים בעיות בטחון עצמי)... אני מבין את הצורך לחיות על פי סט חוקים מוסריים, שהרי רוב הדת מדברת על זה (בין אדם לחברו, מוסריות בעולם הכשרות וכו'), אבל האם אדם לא חי לפי סט החוקים של אלוהים גם אם הוא לא מתפלל? האם לקיים את חובות האדם בחברה אינן מספיקות גם ללא ביטול האדם אל מול האל בתפילות?

3) לימוד תורה בישיבות - מה ההצדקה הדתית של הקדשת כל זמנו של אדם ללמוד תורה? כמובן שאני מבין את הצורך בהכרת התורה, אבל מאיפה נובע הרעיון שזה מה שאדם צריך לעשות במרבית היום? ובאותו נושא - מדוע חרדים מאמינים שקריאה בתורה בזמן מלחמה נגיד מגנה על חיילינו? האם יש ציווי מפורש לקרוא בתורה יומם וליל או רק ציווי להכיר את ספר התנך על בוריו?

תודה לעונים, מקווה שזה לא נשמע מטופש מדי

הכיפה קצת כמו התפילות היא סוג של הכפפה, בבחינת דע שיש מישהו מעליך
השאלה השניה מצוינת וקשה לי להאמין שלדתי כלשהו יש תשובה טובה. אם כי כמובן יש כל מיני סיסמאות שעונות על זה.
הציווי המפורש הוא אכן והגית בו יומם ולילה. וה סיסמה הדתית בתשובה לזה היא כי הם חיינו ואורך ימינו

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אני רוצה אני רוצה אני רוצה!

מה הסיפור של יצחק? זה רק אני או שהוא אחד משלושת האבות אך ורק כי הוא הבן של אברהם ואבא של יעקב? הוא לא עזב את אור כשדים וכרת ברית בין הבתרים עם ה'. הוא גם לא נלחם במלאך וגנב את הבכורה מעשו. הדבר היחיד פחות או יותר שזוכרים לו זה עקדת יצחק...

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

זה לא רק אתה.

אתה לא הראשון שנדרש לשאלת המקום הכה צנוע שיצחק זוכה לו בספר בראשית.

_________________
פעם הייתי Homer.
אף פעם לא תחלו בקדחת!

1. כמו שנורטון אמר, כיסוי ראש נועד לגלות ענווה כלפי השמיים, להראות שהאדם כפוף למשהו ולא הולך כאילו העולם שלו (למה דווקא את הראש? אולי כי זה הצד שלנו שהכי קרוב לשמיים, שם לפחות תודעתית נמצא אלוהים, או שהשמיים הם הסממן הכי "אלוהי" ואין סופי במציאות, או שסתם צריך לעשות משהו כדי להראות שפלות כלפי האל וכיסוי הראש נבחר ברוב קולות, מה שתבחר.) הרעיון הנ"ל תורגם להלכה שאומרת שאסור לאדם ללכת ארבע אמות (כשני מטרים) בלי כיפה. הכיפה אמורה להיות גדולה מספיק כדי להיראות מכל כיוון שממנו יסתכלו על חובשה.

2. זאת שאלה שמן הסתם אם תשאל עשרה רבנים תקבל עשר תשובות. יש המון גישות ביהדות לגבי התפילה. יש חוגים שמקיימים אותה סתם מתוך הרגל ועדריות, יש כאלה שעושים את זה כי זו הלכה פסוקה ויש כאלה שמאמינים שהדרך הטובה ביותר להדבק באין סוף, בטוב המוחלט, באלוהים, או בכל ישות אחרת עוברת בתקשורת ישירה איתו. זו בעצם חובתו העיקרית של האדם בעולם לפי גישות מסוימות ביהדות. האם אלוהים צריך את זה? אף אחד לא יענה כן פשטני, אבל בעצם השאלה יותר גדולה מזה וזו שאלה שדתיים לא יכולים להתחמק ממנה- למה אלוהים בכלל ברא את העולם, הוא צריך אותו? לפי הקבלה, במובן מסוים הוא צריך אותנו, זאת כדי שיהיה לו מישהו לעשות לו טוב. לקריאה נוספת, אם באמת בא לך, אתה יכול לקרוא את "אלוהים מבקש את האדם" של השל.
חוץ מזה, יש כאלה שמתפללים כדי שאשכרה אלוהים ימלא את בקשותיהם הפשוטות והתמימות. ויש כאלה שמשלבים את כל מה שכתבתי לדעה מורכבת אחת.
נניח שהאל הוא הטוב המוחלט- הדרך לקיים את מצוותיו בצורה הטובה ביותר היא ע"י הדבקות בו, בן היתר ע"י תפילה.

3. זו באמת תזה שהתפתחה עם השנים. היהדות לא הייתה כ"כ למדנית תמיד. כתוב "והגית בו יומם ולילה" אבל זה נאמר ליהושע לכבוד הפיכתו מאדם פשוט למנהיג ישראל ולאיש שבעצם מקשר בינם לבין אביהם שבשמיים. אאל"ט אין בתורה ציווי לפשוטי העם שמורה על לימוד תורה. בישיבות מאמינים שהתורה שבע"פ נאמרה כבר אז ובה יש ציווי מפורש ללימוד תורה (מחקרית, התורה שבע"פ הגיחה לעולם סביב האפס לספירה). כך התפתחה גם אמונה בהשפעתה של התורה בעולמות העליונים וכך התחילו להאמין שהיא גם שומרת עלינו. זה תהליך די פשוט: לימוד תורה הוא רצון האל- אנחנו מקיימים את רצון האל- האל בתמורה שומר עלינו. כמובן שיש תשובות הרבה יותר טובות, מורכבות וחכמות, אבל קצת קשה לי להעביר אותם פה. בכל אופן, אלו הדברים שבהם מאמינים מרבית בני הישיבות בארץ.

ושוב, היהדות מאוד מורכבת, מלאה בזרמים ובדעות, אין תשובה אחת לאף אחת מהשאלות האלה.

ולגבי יצחק, בקבלה החליטו שגדולתו של יצחק היא אכן בזה שפשוט לא היה מה לכתוב עליו. הוא אומן השמירה על הקיים. הוא מסמל את הגבורה, הן בזכות העקדה והן בזכות יכולתו לחיות חיים לכאורה משעממים, חסרי אירועים גדולים, ועדיין בקרבה גדולה לאלוהים. הוא פשוט ממשיך את השושלת. אבל שוב, אין תשובה אחת- הרבה פרשנים מתייחסים לעניין ויש תשובות מתשובות שונות.

תודה על התשובה המנומקת!

הפעם היחידה שטעמתי מהדת היה בהודו שהנחתי תפילין, וגם זה היה אחרי עסקה עם חבדניק שמאוד אהבתי לדבר איתו שסגרנו עסק שאם אני מניח תפילין וזה עושה לי הרגשה טובה אז עושים לה שם עליה לתורה, ואם לא אז הוא מקבל ולא נדוש בזה יותר

לכן, אם השאלות שלי כוללות בתוכם בורות, אנא הבינו והאירו את עיני בנושא.

מה שאני מבין מהתשובות שלך ושל נורטון אז בעיקר ענין התפילה והכיפה זה עניין יותר של בן אדם לעצמו, כלומר הצורך שלו להזכיר לעצמו כל הזמן את מקומו בעולם ושלמעשה הדרישה הדתית (אני נמנע להשתמש במילה הלכתית כי אני לא ממש בטוח מה ההבדל) אינה קיימת כל כך... כנ"ל עניין של תפילות ובקשות מאלוהים, זה עניין שהוא רצונו של אדם ולא רצונו של האל (שכמובן קטונתי מלדבר עליו).

זה בשבועות האחרונים נהיה משהו שנורא מסקרן אותי, אבל מהיותי עצלן רוב הסקרנות שלי מתפרשת רק על ידי השאלה פה ושיחות קפה עם חברים חילוניים אחרים שלא יודעים לענות לי

בורות זה אחלה. אבל סה"כ השאלות ממש לעניין והן שאלות שמעסיקות גם דתיים רבים.

לגבי הכיפה והתפילה- האדם עושה את זה בשביל עצמו, אבל גם כי האל מצווה, ואולי לעשות בשביל עצמי ולעשות בשביל ציווי האל מתלכדים לפעמים. יש כאלה שמאמינים בזה באופן שיטתי. האל מצווה כי הוא אוהב ואז אני עושה את זה ונהיה לי טוב. וזה נכון בערך גם בשביל כל המצוות.

דתי- כל מה שקשור למערכת היחסים של האדם עם האל.
הלכתי- הציוויים שאותם חייב האדם לקיים לפי ספרי ההלכה היהודים (בעיקר הספר "שולחן ערוך", אם אתה מכיר). ההלכה היא תרגום של התחושות, האידיאלים וכל הדברים הנ"ל למצוות מעשיות. למחוייבות יום יומית.

ממש בכיף

לגבי כיפה, תופתע לשמוע שזה מנהג שהוא רחוק מלהיות דין "הארד קור" ביהדות.
את חיוב כיסוי הראש (לאיש) אפשר לחלק ל-2.
לדבר שבקדושה, החיוב הוא מדין כבוד (כמו לא להתפלל ללא שרוולים).
חיוב יומיומי, הינו מנהג שפשט במאות שנים האחרונות וגם זה לא בכל התפוצות.מאוד מושפע ממנהג הגוים באותה תפוצה (האם כיסוי ראש נחשב כבוד או חוסר כבוד).

_________________

לגבי התפילה, לא הבנתי את השאלה.

אתה שואל מאיפה זה הגיע הרעיון להתפלל?

אכן, כפי שאבימאל אמר. היקע'ס ר"ל לא חובשים כיפה.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

וואלה, באיזה ארץ?
כי בישראל, ה׳יקעס׳ שאני מכיר כולם עם כיפות (מי שדתי כמובן)

ואם כבר, הוזכר על ידי יואלי וכאלה. תגידו, זה רק אני או שעל השאלה הקלאסית על נהמא דכיסופא, פשוט אין תשובה.

לחילונים בינינו - נשאלת השאלה מדוע יש שכר ועונש, התשובה היא כי אלוהים הוא הטוב והמיטיב ולכן הוא הקים מנגנון שיאפשר את הטוב. אם כן נשאלת השאלה, מדוע יש גם עונש ויצר הרע וכאלה, והתשובה היא "נהמא דכיסופא" כלומר, אילו רק היה טוב, האדם לא היה מרגיש שהוא עשה משהו שמגיע לו, הוא יתבייש בנהמא (לחם) שהוא קיבל, על כן איפשרו לו גם את הבחירה של הרע, כדי שהטוב יהיה טוב אמיתי ושלם וכאלה.
השאלות שנשאלות על זה, הן שתיים - א'. אם כן מדוע הקב"ה ברא את האדם כך שתהיה לו בושה מכך שהוא עשה משהו שלא מגיע לו, היה בורא אותו אחרת, והכל יהיה סבבה.
ב' - אם כן, איך זה לעזאזל שתכל'ס רובנו, לפחות על פי היהדות, הולכים לגיהנום. מעט גויים מקיימים את כל שבע המצוות, ומעט יהודים מקיימים את כל התרי"ג. כך או כך, רובנו אליבא דיהדות מסיימים בגיהנום, אז מה - אלוהים ברא את הרע רק בשביל לאפשר את הטוב, ועם זאת הרוב בסוף מקבלים רע?

_________________
תודה לאלוהי הבירה

לא הדור החדש. הדורות הישנים יותר. ותאמין לי, התפללתי כל חיי באחד ממעוזות הייקים הגדולים ביותר. הייקים האמיתיים השורשיים, בדרך כלל לא הלכו עם כיפה. כמובן שעם השנים והדורות, הבנים שלהם (שלא חזרו בשאלה) כן הלכו עם כיפה, כי כל השאר גם הלכו. בכל מקרה, התחושה שלי היא שאותם ייקים שלא הולכים עם כיפה, הם דור הולך ונעלם.

_________________
תודה לאלוהי הבירה

אתב מעלה פה שאלות ביסודי הדת
בלתי אפשרי לענות על זה בקצרה ובכתיבה ובעל פה (כלומר בלי ספרים והוכחות).
זה לא שאין תשובות, יש להכל. (כמובן, אתה לא חייב להאמין\להסכים לדברים, אבל זה לא שאנשים שחיים עם דת מתעלמים או לא יודעים מהשאלות ההאלה.)

אולי אם מיכאל גנות היה פה, הוא כן היה מצליח...

לא חושב שלכל שאלה יש תשובה ויש גם לא מעט פעמים שעדיף להישאר עם השאלה (שחזקה יותר מכל תשובה נתונה). כפי שכבר צויין, הגיוון בתשובות בנושאים הללו הוא רחב ורווי במחלוקות יסודיות.

אם נתייחס בקצרה לשאלתך האחרונה, אזי יש להעיר שנושא השכר והעונש, גן עדן מול גיהנום הוא כלל לא נושא מבואר. רצונו של הקב"ה מתבאר בתורה (זו שבכתב וזו שבע"פ), אבל חשבונות שמיים זה כבר סיפור אחר לגמרי (מהו שכר כל מצווה ומצווה וכל עבירה ועבירה, מה משמעות גן העדן ומה משמעות גיהנום וכדו'). העיסוק בהם הוא מועט ולעיתים גם נשלל קטגורית.

רעיון התפילה ברור בעיני (אני חושב), מטרתו ליצר דיאלוג עם האל.
מה שאני לא מבין זה אם התפילה היא הכרח דתי (כדוגמת 10 הדיברות, לא תאכל גדי בחלב אימו וכו') או שזוהי תופעה תרבותית שאין לה מקור ישיר?
לצורך העניין הידע היחיד שלי הוא הנחת תפילין - זהו טקס שכולו מפאר את האל... נראה לי מוזר בתפיסתי הפשוטה שאלוהים ידרוש מהאדם שיפאר אותי, כי לי זה מרגיש מגלומני ולא כך מצטייר בעיניי האל. לכן מכאן הלוגיקה שלי לוקחת אותי לכך שזהו אקט תרבותי, כלומר נוהג שהשתרש עם השנים אך אין ציווי מפורש עליו. זהו לא עניין שהאדם מחויב לעשות לפי אלוהים אלא משהו שאדם בחר לעשות מסיבות אחרות...

אגב, אני בור רק בדת ! (וגאוגרפיה, והיסטוריה) בהנדסה אני אש

נורטון,
אם כבר דברים שלא מוזכרים בתורה שבכתב- החיים שאחרי המוות, אמונה בגן עדן- כל זה- לא מוזכר אפילו ברמז. היהדות היא לא איסלאם, למרות שיש איזה דמיון קל בין פלגים מסוימים ביהדות לבינה.
לדוגמה, הרמב"ם מדבר על תודעה שנשארת אחרי המוות ואני לא מכיר אפילו יהודי אחד שיטען שיש דבר כזה גן עדן/גיהנום במובנים הפיזיים (אולי חוץ מאמנון יצחק שאני לא ממש מכיר ולא ממש בא לי להכיר).
אם כן, מדובר בעיקר על איך שהאדם מרגיש עם עצמו ועל הדברים שיתרוצצו בעמקי תודעתו ולכן לדעתי התשובה לשאלה ב' היא שרובנו דווקא מרגישים דיי בסדר עם עצמנו, אם נתחשב בכל נסיבות הוייתנו, ולכן העולם דווקא דיי פייר.
א'- ברור שבשלב מסוים גם היהדות נתקעת במסך הידוע של כל הפילוסופים וכל הדתות- למה? ככה. אין תשובה טובה יותר לדעתי (כלומר, גם אם ספציפית לזאת יש, מתישהו תגיע למחסום הככה, ואני מוכן לנסות את כוחי- בגלל שהקב"ה רצה לברוא משהו שיהיה כביכול חיצוני לו הוא חייב היה לצמצם את עצמו ולברוא דבר נוסף זולתו, הדבר הזה חייב להיות חסר באיזה אופן שהוא שהרי בלא כן הוא אלוהים בעצמו- ועל כן כורח המציאות הוא שהאדם יהיה חסר ויהיו לו הן צדדים של טוב והן צדדים של רע ותחושות המלוות כל בחירה, בהתאם לאופיה. אבל גם אם נניח שהתשובה הזאת מספקת, למה אלוהים בכלל צריך להיטיב למישהו? הוא לא מספיק לעצמו? הוא כל יכול והוא הכל, לא? אני לא חושב שיש למישהו בעולם תשובה. כאן צריך להחליט האם כל ההתפלספויות הקודמות הן חרטא או לקבל את זה שיש בעולם איזה צד פרדוקסלי שאף אחד לא יכול עליו ולא לנסות להבין אותו... או שיש גם אפשרויות יותר אלגנטיות סטייל עצם חוסר הידיעה זה האלוהים, שנעלם מעיני כל חי וכד'.

ושקי, לגבי התפילה-
שוב, יש שיגידו ככה ויש שיגידו ככה, אבל היום התפילה היא כורח דתי כיוון שהיא מעוגנת בהלכה והיהודי האורתודוכסי חייב להתפלל שלוש תפילות ביום כמו שהוא חייב לשמור שבת. מבחינה רעיונית, רבו הגישות והסברות כמו שאמרתי כבר.
יש לה מקור כמו שיש לרוב המצוות, בתורה שבעל פה יותר מבתורה שהכתב.
וסתם לגבי תפילין- זו דווקא מצווה שמוזכרת בתורה והיא קשורה לברית שאנחנו כורתים עם הקב"ה, זו מצווה שמזכירה לנו את יציאת מצרים ואת היותנו עם סגולה לה', את קבלת התורה ואת המשמעות שלה לגבי כל אחד מאיתנו. בדורות מאוחרים יותר הרחיבו הרבה על משמעות התפילין, בקצרה נאמר שהתפילין מסמלות את השיעבוד הטוטאלי לאל, הן בלב והן במוח.

היסטורית, התפילה החליפה את הקורבנות והעבודה שהייתה נהוגה בבית המקדש. למשל, יוהכ"פ. בזמן בית המקדש שיאו ועיקרו של יום זה התנקז והתרכז בעבודתו של הכהן הגדול (שעיר לעזאזל, שעיר לשם, וכו') ואילו כיום שאין בית מקדש התפילה באה במקומה של אותה העבודה (והיא גם ליבה של תפילת המוסף). בכלל נגישות לימוד התורה לרבים (שעד אז היה נחלתם של קבוצה מאוד אליטסיטת), התפילה ובית הכנסת אלו שינויים (משמעותיים ביותר) בעולם היהודי שהוכנסו די בסמיכות לחורבן הבית השני ולריקנות הרוחנית העצומה שבאה בעקבותיו.

הלכתית, מעמדה של התפילה הוא מדרבנן (בניגוד למעמד של מצווה מדאורייתא כמו איסור גדי בחלב אימו שהזכרת), יש איזו הסתייגות ברמב"ם אבל לא אכנס לזה. טכנית, עם הזמן הוכנסו אלמנטים שונים שמעמדם הוא מדאורייתא לטקס התפילה כמו למשל תקיעת השופר בראש השנה (מצווה דאורייתא לשמוע קול שופר) היא חלק אינטגרלי מתפילת המוסף של אותו המועד, מחיית עמלק (בקריאת התורה של פרשת זכור), ועוד.

עם הזמן התפילה השתכללה, והוכנסו בה גם מרכיבים ורעיונות שונים שחז"ל ראו לנכון להדגיש אם בעקבות נסיבות היסטורית ואם מנסיבות אחרות, ומסכת ברכות שופעת בהם, למשל "ברכת המינים". ברמה ההגותית-מחשבתית התפילה (והמושג תפילה בהלכה פירושו תפילת שמונה עשרה) נחשבת לעמידה של המתפלל לפני הקב"ה (וסביב התפיסה הזו נסובו לא מעט הלכות). להרחבה ממליץ לעיין בספר "עבודה שבלב" לגרי"ד סולובייצי'יק.