סל ניוז

המטען הקטן מעיד על התארגנות מקומית חפוזה.

קובי, בשבילך http://news.walla.co.il/?w=/2689/2588771

ועכשיו השאלה, לא יכלו לחשוב על זה ישר? אם זאת לא הפקרות, אז לא יודע מזה.

אני רוצה להתייחס לעוד משהו, לתפקיד של התקשורת בדיווח על מקומות פגיעה של רקטות. לפניי כמה ימים אחד מהגראדים שנורו לעבר אשקלון נפל בבית ספר, בתקשורת רצו לצלם את המקום ולציין שזאת נפילה שלישית במקום!!! בואו נגיד שאין אשקלוני שלא הבין איפה זה נפל ומי שיעשה שיטוט בגוגל יבין. רק כדי שלא יהיו טעויות, בחדשות 5 כבר אמרו את שם הבית ספר. מה קרה בערב? נפל גראד בבית ספר אחר באשקלון 200 מטר דרומית מהבית ספר הראשון בקו אווירי. בכלל, מדובר בקריית חינוך עם שלושה בתי ספר גדולים ומכללה, ביום יום כ10 אלף אנשים נמצאים במתחם. בעזה עכשיו יודעים בדיוק לאן לירות ולפגוע בפעם הבא, מתישהו הריי יגמר המזל.

אני מאמין שהצדיקים לא ירו לשם על עיוור,והם ידעו בדיוק לאיפה הם יורים.

זאת אומרת אתם טוענים שהם מספיק חכמים בשביל לדעת לחשב ולכוון בדיוק לאותם בתי-ספר, אבל לא מספיק חכמים בשביל לדעת שכבר שבוע אין לימודים ובתי הספר ריקים?

כמו שזה נראה, מדובר בסדירים. אקסטרה חמור.

מצד אחד, גם אחרי לבנון השניה אמרו שלא פירקנו אותם ופה ושם, וברוך ה׳ 6 שנים של שקט כבר יש.

טיווחו אותנו.

לפחות עשרה מטחי רקטות, מדוייקים, קטלניים. שני חיילים נהרגו. עשרים נפצעו. עשרות נפגעי חרדה. והכל באחד הבסיסים המוכרים והמאורגנים ביותר בצה"ל.

אבל בשבוע שעבר לא הייתה לאלפי חיילי המילואים ששוכנו בבסיס הזה כל יכולת להתגונן מירי הטילים. מיגוניות ספורות, נגמש"ים בודדים לכל גדוד. המטח הראשון פגע כ-300 מטר משני צידיו של פריקסט עם גג מפח שבו שהו באותו הזמן מאות חיילים. בנס לא קרה שם אסון, שאסון כפר גלעדי היה מתגמד לעומתו. המצב במטחים הבאים לא היה יותר טוב. חלק מהחיילים רצו ונשכבו בתעלות ניקוז מים, אחרים הסתתרו מתחת למיטות שדה צבאיות, השאר נשארו במקומם בחוסר אונים וקיוו שהטילים יפגעו במקום אחר.


יצא לי בעבר להיות תחת אש, אבל התחושה הפעם הייתה הרבה יותר קשה. כשאתה חוטף ארטילריה במוצב, כמעט תמיד יש עמדה מוגנת בקרבת מקום. כשאתה במארב ויורים עליך פצצות מרגמה, אתה מתקפל וזז למקום אחר. "ברווזים במטווח" מילמל מישהו לאחר אחד המטחים ותיאר את ההרגשה של כולם.

וכל הפגיעות היו קרובות ומדוייקות. ואחריהן רכבים שועטים למקום הפגיעה, וצופרי אמבולנסים. בשלושה מהמטחים הגיעו לאחר דקות ספורות גם מסוקי החילוץ, שלקחו עימם את הפצועים קשה ואת ההרוגים, בוריס יארמולניק ויוסף פרטוק.

יש הסכם לא כתוב בין המדינה למילואימניקים שלה: תקראו לנו כשצריך, ואנחנו נעזוב הכל ונגיע (ביחידה שלנו הגיעו בשבוע שעבר במסגרת הצו 8 90% מהחיילים - בלבנון השנייה אגב הגיעו 100%). הצד השני של ההסכם – מחוייבות המדינה והצבא לחיילים - פחות ברור.

בסוף המבצע הגיע מפקד האוגדה המרחבית לשיחה עם חיילי היחידה. שאלו אותו איך יכול להיות שהצבא מסכן חיילים בצורה כזו 6 שנים בלבד אחרי כפר גלעדי. תשובת מפקד האוגדה הורכבה (כמובן) מ-3 חלקים:
1. חיילים צריכים לדעת שכאשר הם מגיעים למילואים הם עלולים להימצא במצבים מסוכנים ואף למות, ובכל מקרה – אם היינו נכנסים לרצועה כמתוכנן הסיכון היה גדול הרבה יותר.
2. תוכניות הצבא למבצע אפשרי בעזה דיברו על גיוסים קטנים באופן משמעותי, ולכן הצבא לא היה ערוך לקלוט כמות גדולה כל כך של חיילים.
3. קיימת מגבלה תקציבית, ומיגון אזרחי הדרום קיבל עדיפות על פני מיגון הבסיסים.

וואלה.

שתי הטענות האחרונות הן די טכניות בעיני, יש מי שיגדירו אותן כלא יותר מתירוצים.
המשפט הראשון לעומתן, מטריד אותי מאוד. סכנת חיים עלולה להתקיים במקומות שבהם לא ניתן להימנע ממנה, ולא כהנחת יסוד. מול אויב ולא בעורף. ובכל מקרה – אין בהוצאה של אזרחים מביתם בשישי בערב וגיוסם לצבא, שום הצדקה מוסרית לזילות בערך חייהם.

הבנתי שהבוקר פורסם במעריב על חיילי אגוז שנמלטו ממבנה שטווח, ונכתב שמדובר במקרה נקודתי. כאזרח, חייל וקצין במדינה הזאת, חשוב לי שיהיה ברור שלא מדובר במקרה נקודתי, ושיש כאן נושא שחייבים לטפל בו במהירות, לפני הסיבוב הבא.