רן כתב:
דאנקן הוא הפאוור הטוב והאפור בהיסטוריה. השחקן המרכזי ב-4 אליפויות אבל הוא אף פעם לא היה ה- go to guy של הקבוצה שלו במאני טיים ברמות של קובי או וייד (אני בכוונה אפילו לא מזכיר את הגדולים באמת).
תמיד היה לו אקס פקטור כמו פארקר או ג'ינובילי שהתעלו והם אלו שבאמת הכריעו את המשחקים הגדולים.
דאנקן נתן את ה- 25+15 שלו כמו ענק אבל הוא לא מקוטלג אצלי כמו הווינרים הגדולים.
עם כל הכבוד לדאנקן הוא היה עציר מבחינת סקורינג, נכון הוא תרם בהמון אספקטים חשובים אחרים של המשחק וכולנו אוהבים לאהוב אותו כי הוא שחקן מעולה, בעל יסודות נהדרים, מוסר עבודה, לא אנוכי ועושה מה שצריך בשביל הקבוצה שלו כולל לתת לאחרים את הבמה.
אבל מה לעשות, הגדולים באמת לא נותנים לאחרים את הבמה, הם משתלטים על המשחק ועל סדרות כמו שגם וייד וגם קובי עשו ב-15 שנים האחרונות הרבה יותר מדאנקן.
רן כתב:
ואני לא מנסה להמעיט בערכו של דאנקן, הוא הפאוור הגדול בהיסטוריה אבל הוא אפור ויש לו נטייה לבחור משחקים שלמים בפלייאוף שהוא לא מגיע אליהם ומסיים עם 12-14 נקודות ו-7-9 ריבאונדים
א'. אתה ממעיט בערכו של דאנקן. אמירה כמו שלדאנקן יש נטיה לבחור משחקים שלמים בפלייאוף שהוא לא מגיע אליהם אומרת למעשה שהוא לא ווינר. אז אתה יודע מה, יש מצב שלדאנקן היו מדי פעם משחקים לא גדולים (בעיקר אחרי 2005, מאז הוא נפצע ואיבד חלק מהאתלטיות שלו) אבל הם הגיעו באמצע הסדרות. אבל במשחקים המכריעים, גם במשחקים שהספארס הפסידו, דאנקן היה ברוב המוחלט של המקרים במשחק טוב ובמקרים רבים ומעלה עד מדהים. להזכיר לך מספר משחקים מכריעים של קובי בראיינט לדוגמא, סתם אם מתחילים מהטענה שלי שדאנקן הוא השחקן הגדול של דורו.
ב'. דאנקן לא היה סקורר ברמות של קובי או ווייד, בגלל כמה סיבות, אחת עיקרית שזה לא היה המיינד סט שלו ולא זה היה הכדורסל של הספארס. אתה קצת שוכח את הזמנים בהם הבאנק שוט של דאנקן היו 2 הנק' הכי בטוחות במשחק. דאנקן פחות לקח עליו מבחינת סקורינג. אתה יכול להגיד שזה לרעתו, האליפויות שהספארס לקחו קצת פוגעות בטיעון הזה. ועדיין כשהספארס היו צריכים נק', דאנקן היה שם עם משחקים עצומים מבחינת סקור. אני אחזור על היילייטס - ב-99 מול הלייקרס 2 משחקים אחרונים בסדרה - 37 נק' ו-33 נק'. המשחק המכריע בסדרת הגמר - 31 נק'. ב-2001 מול המאבס, משחק מכריע? 32 נק' וגם 20 ריב'. מול הלייקרס במשחק השני הספארס אמנם הפסידו, אבל דאנקן העציר התקפית שם 40 נק'. משחק מספר 3 הוא שיחק פצוע ובמשחק מספר 4 הוא לא שיחק. ב-2003 מול הלייקרס במשחק המכריע מספר 6, השחקן האפור שעציר כסקורר גמר את המשחק עם 37 נק'. במשחק המכריע של סדרת הגמר דאנקן באמת לא היה במשחק מדהים מבחינת סקורינג, אבל 21 נק' זה לא רע, ביחוד כשמוסיפים לכך 20 ריב', 10 אס' ו-8 חס'. ב-2005 דאנקן סגר את הסדרה מול פיניקס עם משחק של 31 נק'. ב-2006 הספארס הודחו ע"י המאבס דאנקן "הסתפק" ב-41 נק' במשחק מספר 7. אפילו ב-2009 הוא ידע להיות נשק התקפי עם 30 נק' במשחק בו הספארס הודחו מול המאבס. להגיד שדאנקן לא היה הנשק ההתקפי המרכזי ביותר של הספארס זה פשוט להכיר את הספארס בארבע חמש השנים האחרונות.
ג'. אני חושב שהזיכרון שלנו מורכב מתמונות. ובתמונות רואים את קובי שוב ושוב לוקח את הזריקה האחרונה (ובדר"כ מפספס, אבל כל כך הרבה פעמים הוא לקח, שגם הרבה נכנסו), אנחנו רואים את ווייד צועד לקו העונשין. המהלכים האסטתיים שתופסים את העין גם תופסים את הזיכרון. אנחנו לא זוכרים עוד באנק שוט של דאנקן בדרך ל-31 נק' באליפות הראשונה של הספארס כשהוא הפך להיות הכוכב של הקבוצה כשהוא מזיז הצידה מהמעמד הזה את הסנטר שנחשב בעיני רבים באותה תקופה כסנטר הגדול של תקופתו. אנחנו גם לא זוכרים עוד ריב' התקפה שהסתיים בסל בדרך ל-21 נק' ו-20 ריב' במשחק המכריע מול הנטס, כשהתקפה קודם דאנקן סגר חדירה של שחקן הנטס בדרך ל-8 חסימות.
ד'. זריקות הקלאץ'. כן, דאנקן לא לקח הרבה זריקות קלאץ'. הגארדים לקחו. אבל זה הכדורסל. האיש הגדול בסוף שעון המשחק כמעט אף פעם לא לוקח את הזריקה האחרונה. בזה דאנקן לא היה שונה משום איש גדול בהיסטוריה של המשחק. האם הגדולה נמדדת רק בהאם קלעת זריקה אחרונה? האם 47 דקות של דומינננטיות בלתי נתפסת קודם לכן נעלמות כלא היו?