|
לייק ג׳ורג׳, ניו יורק חלק א׳
האמת היא שהשבוע בלייק ג׳ורג׳ מרגיש כמו ההחמצה הגדולה של הטיול, ולמה? כי לייק ג׳ורג׳ היא עיירת נופש הממוקמת על שפת אגם (יחיעם, לייק זה אגם. לא לייק של פייסבוק, לייק עם צירה מתחת ל-ל׳. תבקש מנאוה שתסביר לך).
איפה היינו? אה, כן, באגם. אלא שהשבוע בלייק ג׳ורג׳ היה גשום וסגרירי ככה שהקטע המרכזי של המקום, יעני לשבת על החוף בכיף, פשוט לא היה.
אז אלתרנו תוך כדי תנועה, מה שגרם לכל מיני פעילויות כמו באולינג, מיני גולף וסקטים.
אבל בואו נתחיל בהתחלה, יום שני, נסיעה אופיינית עם ידידנו (שי טוען שהוא נהג מקצועי. נו טוב, גם איירטון סנה היה נהג מקצועי וכולנו יודעים איך הוא גמר).
מגיעים לאיזה כפר שבו יש שלט ״הדרך בשיפוצים, עוד 10 מייל היא נסגרת. הכביש לשימוש מקומי בלבד״.
ידידנו לא מתרגש וממשיך לנסוע.
אחרי עוד מייל אותו שלט, אלא שהוא מזהיר שיש רק עוד 9 מייל.
ידידנו הנהג בשלו.
באיזשהו שלב שי מחליט להתערב בניווט ושואל אותו ״תגיד, אתה שם לב שעוד 7 מייל הדרך נסגרת?״
ידידנו כמו מקיץ מחלום ואומר ״אה... כן. צודק״. מבצע פניית פרסה וחוזר לחפש נתיב אחר.
אגדה האיש. אגדה.
עקב הנסיעה הארוכה הוחלט על עצירה מתודית בדרך בהיכל התהילה של הבייסבול.
עשיתי חישוב כדיקלמן:
כדורסל מרתק אותי.
היכל התהילה של הכדורסל שיעמם אותי פחד.
בייסבול משעמם אותי.
היכל התהילה של הבייסבול קל וחומר בן בנו של קל וחומר.
למרבה ההפתעה המקום היה דווקא נחמד מאד.
באחת הקומות היה חלק מיוחד שהוקדש להנצחת כל מיני אוהדים קשישים שהקדישו את חייהם לקבוצה זו או אחרת. מה שעורר בי את השאלה האם שווה להקדיש את חייך למשהו משעמם כמו בייסבול על מנת שבסוף ינציחו אותך באיזה פיז דה לוך בדרך ללייק ג׳ורג׳.
לא הצלחתי להגיע להכרעה בסוגיה החשובה הזו, אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן.
המשכנו בנסיעה והגענו ללייק ג׳ורג׳. המלון שכן בסמיכות למתחם אאוטלט ענק, שמוכר הכל מכל כל. מדי בוקר היה שי הולך ״רק להסתובב, כי אני באמת לא צריך שום דבר״, וחוזר עם ידיים מלאות שקיות כי ״ממילא הייתי צריך את זה וזה היה בסייל״.
אוי, תרבות המערב.
לקראת ערב יצאנו למיני גולף.
איך לנסח בעדינות? אם כשתשכבו על ערש דווי תיזכרו פתאום שלא שיחקתם מיני גולף כל החיים - אל תרגישו תחושת החמצה. סבבה?
כאילו, אני לא מזלזל חס ושלום, אבל אני מניח שעשיתם בחיים שניים שלושה דברים משמעותיים יותר מלחבוט כדור צבעוני (!) לתוך גומה.
ואז דרך גזע חלול.
ואז דרך גזע חלול שמתפצל לשניים.
ואז בעלייה.
טוב, הבנתם את העיקרון.
תוסיפו לזה את העובדה שבכל מסלול מורשית לשחק רק קבוצה אחת בכל זמן נתון, ואת העובדה שאף אמריקאי לא יחשוב חלילה לדלג פשוט למסלול הבא, ותקבלו תור באורך התור לקבלת דולר מהרבי מלובביץ׳, אבל ההבדל הוא שבמקום לקבל ברכה ודולר אתה זוכה לחבוט כדור צבעוני (!) לתוך גומה.
ואז דרך גזע חלול.
וגו׳
אלא שלפתע הגיע טוויסט בעלילה. באמריקה, כמו באמריקה, ארובות השמיים יכולות להיפתח בכל רגע נתון ושבר ענן ניתך ארצה.
עשר שניות בדיוק חלפו מרגע שהחל המבול ועד שאחרון החבר׳ה ספג קורוזיה שהבריחה את כולם לתוך מתחם סמוך, בעיצומו של הטורניר המרתק.
אני חייב להודות שהרגשתי הקלה מסוימת, כי היו רגעים שבהם כבר ראיתי איך שארית חיי חולפת בהמתנה לתורי לחבוט כדור צבעוני (!) לתוך גומה.
חזרנו למלון, יהלי הכינה אוכל לכולם (למרבה המזל אין מסעדות כשרות בלייק ג׳ורג׳, ככה שזכינו לאכול אוכל נורמלי במהלך השבוע הזה), והלכנו לישון.
למחרת בבוקר היינו אמורים ללכת לאגם, אבל השמיים המשיכו לדלוף אז שי החליט על סרט במקום. הקבוצה התפצלה לשניים, ואני הלכתי עם החבר׳ה לסרט רד 2.
זה אמנם ספוילר, אבל אני חייב להרגיע אתכם: הפצצה שעלולה להרוג 11 מיליון אנשים לא מתפוצצת בלב ניו יורק. אם מישהו נהרג (ואני מדגיש, אם) זה רק האיש הרע שמכר אותה לאיראנים. יותר מזה לא אוכל לספר לכם (בעיקר בגלל שרוב הסרט שיחקתי קנדי קראש).
אחרי הסרט חזרנו למתחם המיני גולף מאמש ונהנינו משלל האטרקציות שיש למקום להציע: מתחם לייזר טאג (לא עשינו כי זה משעמם), מירוץ מכוניות (כן עשינו וזה משעמם) ומתחם רולר בליידס. אחרי שכנוע מסיבי מצד יהלי (גם שי פוד תרם שכנועים וערכים) החלטתי להעז ולהעלות את גופי המכובד על הגלגלים הקטנים האלה.
יש כאן סוג של סגירת מעגל כי הפעם האחרונה (והראשונה) שבה גלשתי ברולר בליידס הייתה בירידה מקנטמן לכיוון הבית שלנו. אני אומר ״לכיוון״ כי מעולם לא זכיתי להגיע הביתה על הרולר בליידס ההם. השיחים לצד הדרך מכילים עד היום שקע בצורת הגוף שלי.
מי ידע שיום יבוא ובמרחק 10,000 קילומטר משם תבוא בת למשפחת קנטמן ותשכנע אותי לעלות שוב על רולר. איך שגלגל מסתובב. (יחיעם, זה כאילו משחק מילים כי יעני הגלגל של הרולר בליידס וגלגל החיים כאילו. הבנת?)
למחרת עדיין היה גשום, אז במקום ללכת לחוף הלכנו למסע אבובים. תשאלו: מה ההיגיון? אשאל אתכם בחזרה: מי אמר שצריך היגיון? למסע אבובים צריך אבוב ונחל. או נהר. זה הכל.
קיצורו, הגענו למקום של מסע האבובים, והתברר שזה הולך להיות מסע רציני מאד. קודם כל, היה עלינו לחתום על מסמך שאם אנחנו מתים זה באחריותנו הבלעדית. חתמתי בשם עמי. ככה אם אני אמות אף אחד לא יוכל לבוא אלי בטענות.
אחר כך הלכנו למתחם האימונים. כן, כן, לא כל כך מהר עושים אבובים בנהר הגדול והנורא.
מתחם האימונים כולל שלוש מגלשות שונות בגובה מטר שלושים ובאורך שלושים מטר.
אני יודע שזה לא ממש תלול, אבל זה רק האימונים.
על מנת שתוכל להתרכז בגלישה בלבד ולא תצטרך להסיח את הדעת על זוטות כמו סחיבת האבוב עד למעלה (אנחנו מדברים על 30 מטר, כן?) בנו האמריקנים מסוע מיוחד שיעלה אותך את כל הדרך המפרכת הזו יחד עם האבוב לראש המגלשה.
במתחם האימונים בילינו שעה וחצי. ברצינות.
אני יודע שזה נשמע לכם מפרך אבל:
א. קשה באימונים קל בקרב.
ב. בשביל מי שהתעייף ממש בנו האמריקאים מתחם צפייה מיוחד בו הוא יכול לשבת ולהביט בלוחמים האחרים מתאמנים על השטת אבוב במגלשה מאד לא תלולה.
נראה לכם שאני מסתלבט? לא, אני לא. תשאלו את יהלי.
מקץ שעה וחצי זכינו להתקדם שלב למתחם הנעליים. על מנת לעשות את המסע המסוכן אתה חייב נעליים קשורות היטב. כפכפים לא באים בחשבון.
אם לא באת מצויד מהבית מראש, אתה יכול לרכוש נעליים מיוחדות תמורת חמישה דולר. ולא, אתה לא הראשון שנועל את הנעליים האלה.
האמת היא שאופציית הנעליים לא נראתה לי גרועה כל כך (היי! אני בנאדם ששרד את המקלחות הצבאיות בכלא מגידו!), בטח כשהאופציה השנייה הייתה להרטיב את נעלי הנייק שלי, אבל המבט המזועזע של יהלי הספיק לי כדי לשקול שנית את העניין. כי נכון שלא בא לי להרטיב את הנעליים, אבל מצד שני יש לי כל מיני תכניות לעתיד שיהלי מהווה בהן חלק משמעותי.
כמו שאתם מבינים עשיתי את מסע האבובים עם נייק. אתם יכולים לצחוק עלי, אבל אני אומר רק שאם ישו היה חושב לקחת איתו נעלי ספורט לפני שהתחיל להתרוצץ על הכנרת, הוא היה מגיע הרבה יותר מהר.
סוף סוף זכינו לעלות לאוטובוס האמיצים שייקח אותנו למסע בנהר הסמבטיון, לא לפני שהצמידו לנו מדריך בעל זקן ארוך, ביטחון עצמי שופע ובדיחות גרועות במיוחד.
(- ״כל מי שזו פעם ראשונה שלו שיצביע״
כמה חבר׳ה מצביעים.
- ״באמת? פעם ראשונה באוטובוס? הה הה הה״).
וזו עוד הייתה הבדיחה הכי טובה שלו. הגאון גם הביא איתו את הבן שלו, שיראה איזה גיבור אבא בעבודה. פחדתי שיהיה לילד משבר מנהיגות, אבל כשראיתי את המבט המעריץ שהוא תלה באבא שלו, הבנתי שכל מה שאמרו לי אי פעם על העץ והתפוח היה נכון.
בסופו של דבר, הגענו לנקודת הירידה למים. עברנו עוד חצי שעה של הסברים מפורטים על שיטות חתירה שונות באבוב וסוף סוף זכינו להיכנס למים.
מכירים את החצבני? מכירים את הנקודה ההיא ליד שדה נחמיה שבה הוא נפגש עם הדן והופך להיות הירדן? אז ככה הנהר הזה. יותר שקט מאריק שרון מאז ההתנתקות. אם נראה לכם שזה צינן במשהו את התלהבותו של אבו זקן, אתם טועים. הוא הסתובב מסביבנו ברבאק עם הקיאק שלו ולא הפסיק לזרוק הערות והכוונות. ״תיצמדו שמאלה! שמאלה!!! אתה שם, בזהירות!! איפה אתם חותרים? אמרתי שמאלה!״
הלו, ג׳ינג׳י, הנהר הזה פחות זורם מהאמבטיה בבית שלנו כשהיא פקוקה, ואין שום פיצול באופק. אפשר לקבל פה קצת שקט ולנסות להתנמנם על האבוב?
כשהבנו שזו ברכה לבטלה הסתכלנו ימין ושמאל, כדי לחפש אנשים מעניינים. שי מצא לידנו משפחה גרמנית שבאה לחופש באמריקה.
האמת היא שהרגש היהודי שלי התעורר מיד ורציתי להפיל את הנס מהאבוב שלו, כדי שידע שלא נשכח וכו׳, אבל חששתי שהלב של אבו זקן יפקע מהתרגשות אם מישהו יפול מהאבוב, והיה לי לא נעים מהבן שלו. כיוון שכך, הזמנתי אותם בחום לישראל בתקווה שיבואו ושם נסגור את החשבון.
מקץ שעה באבוב (עברנו 28 מטרים לפי הערכתי), יצאנו באמצע שומקום והאוטובוס אסף אותנו חזרה למתחם האימונים.
תשאלו, למה לא לבנות את מתחם האימונים בנקודת ההתחלה או הסיום? שאלה נפלאה, אבל כפי שכבר ציינתי קודם, היגיון לא היה הצד החזק בכל מה שקשור למסע אבובים הזה.
הערה לקוראים ולקוראות לבית גלבוע ו/או הבר: נכון לכרגע המאזן בין בית הלל לאמריקה עומד על 1:0 לטובת ארץ הקודש.
חזרנו בשלום מהסמבטיון, אספנו את יהלי שנשארה בעמדת הצפייה במשך כל המסע (כנראה ניחשה שיהיה משעמם. חושים חדים יש לבחורה), נסענו למלון והנחנו את הנעליים לייבוש.
בחסות המזגן המחמם וארוחת הערב שבישלה יהלי בא חלק א׳ אל קיצו. נחזור לחלק ב׳ ברגע שהנעליים תתיבשנה. שלום.
_________________ נביא השבוע מחזור 5, עונת התשע"ו Ara ja em puc morir!!! ראובן כתב: צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
