סל ניוז

אני מאד סמפטתי את הסרט. לא כי הוא טוב במיוחד או משהו, אבל הוא מאד רענן ושונה. וכן, בוסרי ועם תסריט מאד פגום.
אבל יש בו צילום לא רע, משחק טוב סה"כ ובנזונה של קצב.
אני די מאמין שלרוני קידר יש סיכוי להוציא מאסטרפיס מתישהו, יש המון הבטחה בפתיחת הקריירה שלה. ואני לחלטין חושב שהיא מסוגלת להצליח גם מחוץ לישראל.

כן, ולפי מה שערן רשם, וחיפושיי בגוגל שהעלו חרס, נראה שגם די צדקתי בעניין. זה בערך כמו מגזין מוזיקה שמתמחה במוזיקת קאנטרי-ראפ יכתיר אלבום ישראלי כלשהו כאחד מ-5 האלבומים הטובים של השנה. הסרט הזה בהחלט נישתי, אבל נישתי רע מאוד לטעמי וחוטא במודעות עצמית מוגזמת.
אפרופו, אחד ה"פשעים" של במאים ישראלים זה הדחף הבלתי נשלט לנסות להעביר איזשהו רפרנס או אמירה כלשהי בצורה בוטה מדי. במקרה של הסרט הזה, רואים אדם שדוחף את איבגי לרצפה, ועל החולצה שלו רשום "Fight for Peace".

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

להגנת הבמאים הישראלים, אני אציין שעוד לא סרט ישראלי שמגיע לקרסולי המשכונאי מבחינת איך שהאלגוריה שלו כל כך בוטה ונזרקת לצופה לפרצוף (טוב, סרט שואה זה כמעט כמו סרט ישראלי). אם כי אני חייב לציין שאני די אלרגי לסידני לומאט, למרות רשת שידור ולמרות עוד סרט או שניים אחרים נחמדים שלו.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

גימלריך, הרי לך אתר האינטרנט של המגזין.
(להבנתי, המפיצים הפריזו, ו"מנתק המים" לא היה בין חמשת הסרטים המומלצים של המגזין, אלא רק הוזכר אצל אחד מעשרות הכתבים שהשתתפו בבחירה – וגם שם לא בחמישייה הפותחת של הכתב, אלא כאזכור מיוחד. אבל גם זה משהו.)

_________________
.Homo nihil nisi gleba multiplicis luti est

מה שיניב כתב.
זה סה"כ הונורבל מנשן של העורך של האתר (לא ברור אם עורך ראשי או סתם עורך באתר), ובכדי להראות כמה שהוא טרח לראות את הסרט, הוא מקשר בין הסרט לדיעותיו הפוליטיות וטוען שהסרט מתנהל על רקע ה"טרגדיה" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מה שלא קשור בכלל לסרט...

בקיצור, הופעה ב-HM של עורך של מגזין קולנוע איטלקי נישתי להחריד הופכת ל"המגזין היוקרתי X בחר בסרט כאחד מתוך 5 הסרטים הטובים לשנת 2012".

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

סרט יומרני חסר כיסוי.

"מי מפחד מהזאב הרע" - ההייפ מוצדק בסך כל. ללא ספק הסרט הכי מהנה שיש כרגע בקולנוע.
יש כמה פאשלות בתסריט שמונעות ממנו להיות סרט גדול באמת, אבל לא משהו בלתי נסלח.

אחרי כמה שנים בערך שלא ראיתי סרטים, בטח בקולנוע (הבלחות מעטות מאוד אחד לכמה חודשים) הייתי בסופ"ש האחרון בזאב הרע והיה כיף גדול. היפנט אותי לכל אורכו.

מארק- לאילו חורים אתה מתכוון?

למשל - למה צחי גראד אופה עוגה? איזה סיבה יש לו להרדים את דרור?
הבעיה העיקרית מבחינתי הייתה שניחשתי את הטוויסט האחרון בערך שעה מראש, ודי התאכזבתי מזה שהוא באמת קרה כמו שציפיתי. חשבתי שהיוצרים טיפה יותר מתוחכמים.

"אנחנו המילרים" - יש לי בעיה, אני סאקר רציני של סרטי מסע. וכשיש סרט מסע שגם מצחיק מאד לכל אורכו, וגם דופק דאחקה בת כמעט שעתיים על הקלישאה של "המשפחה האמריקאית", אתה יודע שזה סרט מצוין. גם אם ג'ניפר אניסטון מתפשטת בלי קשר לכלום, וזה קצת מביך. הסך הכל, הוא אחלה של דבר.

אליסיום - סתם, בסדר כזה. ראינו כבר בעבר, נראה גם בעתיד. שום דבר חדש. מה שכן מתחיל לעצבן אותי הוא מאט דיימון, בעיניי (וכך אני חושב מאז "המשחק של ריפלי" , נניח לפני עשור ומחצה) הוא אחד השחקנים הטובים בעולם בלי שום ספק. הבעיה היא שלאחרונה זה נראה כאילו הוא בוחר לשחק רק בסרטים שמסתדרים לו עם האג'נדה השמאלנית-מיליטנטית משהו שלו. וזה לא מתלבש עליו יפה, לפחות לדעתי. מילא הסרט הזה שבו אמנם המסר ברור ומובהק, אבל לפחות יש לו את התירוץ של עוד סרט אקשן עם סיפור לעוס, אז לא נורא. מה שבאמת היה נורא, היה המשחק שלו ב "promised land"' שהיה סרט ממש מביך.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

אליסיום סרט רע מאוד.

צריך לדעת לעשות סרט עתידני, יש סיבה שאפשר לספור על כף יד וחצי את הטובים שנעשו בז'אנר.

אפילו האקשן שיכול היה להוות כסות לצפיה בסרט מבוים בינוני ומטה.

טוב עכשיו חזרתי מקיק-אס 2 ואני חייב להגיד שפשוט בנזונה של סרט.
ישבתי כמעט כל הסרט עם חיוך על הפנים, ואם זה לא אחד המדדים לסרט כיפי ומוצלח אז מה כן?

"מי מפחד מהזאב הרע". האמת היא שממש רציתי לאהוב את הסרט, אבל שחוץ מסיקוונס הפתיחה המאד חביב (אבל לא משהו שלא נעשה בעבר), הסרט היה פשוט לא משהו בכלל.

כמו שחשבתי, זה היה כמו "העלמה והמוות" אבל בלי שמץ מהכשרון של פולנסקי, ובלי העלאת השאלות המוסריות. זה היה כמו "ספרות זולה", אבל בלי ההתפתחות הפסיכולוגית שכל הזמן מתרחשת ברקע של יצירת המופת של טרנטינו.
והמשחק... אני יודע שהשתפכו ממנו בכל מיני מקומות, אבל צחי גראד היה בדיחה, שלא לדבר על הפדופיל, איך שלא קוראים לו. למעשה, הנימה הקומית של הסרט הזאת הרסה מבחינתי כל סיכוי למתח או אימה סבירה. פשוט סתם.

וחבל.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

את "כלבת" יצא לך לראות?

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

לא ,אבל מכיוון שהקונצנזוס הוא ש"כלבת" פחות טוב מאשר "הזאב הרע", ולדעתי "הזאב הרע" הוא די רע בסך הכל, אז אני לא רואה סיבה לראות את "כלבת".

מה שכן, ואם כבר, אז PLAGUE DOGS המאד מופתי, והלא ממש קשור לכאן. וכמובן גם RESERVOIR DOGS שדווקא כן די קשור לכאן.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

לא ראיתי את הזאב הרע (והתיאורים לא עשו לי חשק לראות), אבל כלבת בעיני היה סרט עשוי טוב מאוד ולהבנתי המוגבלת בז'אנר גם סרט טוב מאוד במסגרתו (אני לא בדיוק חובב סרטי אימה). לבטח שווה צפייה בעיני.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

DON JON
סרטו הראשון כבמאי (וכותב) של ג'וזף גורדון לוויט, בכיכובו, הוא בדיוק מה שניתן לקרוא לו סרט קטן וממזרי.

נתחיל במה שלא טוב - הוא בוסרי וזה ברור. סרט של 85 דקות שעדיין, באמצע שלו מרגיש קצת ארוך. יש בו רגעים מתים וחבל.

אבל - יש בו המון רגעים טובים, ובעיקר הוא מפתיע מאד בסיפור שלו, כי זה לגמרי לא מה שאתם יכולים לחשוב. הוא עדין יותר מהצפוי, ויש בו לפחות שני רגעים קולנועיים נהדרים של ממש (אחד קצת צפוי, אבל כשהוא קורא הוא מצוין, השני.. טוב גם מצוין ומפתיע למען האמת). יש מצב שלג'וזף גורדון לוויט יש עתיד וורוד לא רק כשחקן. בחור מוכשר.
חוץ מזה, רק על ההברקה של הליהוק של טוני דנזה (כן, כן, כן, "מי הבוס". וכן, אני יודע שזה לא אומר כלום לכל מי שמתחת לגיל 25 כאן, אולי אפילו מתחת ל-30) כאביו של גג"ל, מגיע לו סחתיין אדיר.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

RUSH. ויפה שעה אחת קודם

_________________
nothing really matters

אין לי ראש למילים ארוכות וביבלברוקס מן מילה ארוכה שכזאת

כמה המלצות ודיס-המלצות קולנועיות מהזמן האחרון.

קודם כל דיס המלצה חזקה - מצ'טה חוזר. אני באמת אהבתי את הסרט הראשון, שהיה רענן ומרענן, ובאופן כללי רוברט רודריגז במיטבו הפרוע (ומיטבו הפרוע זה מעולה, הוא אפילו התעלה על טרנטינו בסרט המשותף שלהם, שלא לדבר על FROM DUSK TO DAWN הגאוני, אל מריאצ'י, דספרדו, וכו' וכו'). אבל הסרט הזה עייף ועמוס ביותר מדי כלום. יש שם דמות אחת שכאילו היתה אמורה להיות אנטון שיגור (הדמות של חוויאר ברדם מ "לא ארץ לזקנים" משודרג, ולמעשה היא הדמות הכי מפגרת בתולדות הקולנוע.)
בקיצור, תתרחקו.

מכאן לסרט לא מזיק ,אבל בינוני וקצת חבל - ESCAPE PLAN' שהוא גם הסרט הראשון למיטב זכרוני בו שוורצנגר וסטאלון לא סתם משחקים ביחד (כמו ב EXPENDABLES), אלא אשכרה מככבים ביחד. האקשן בסרט סביר, יש בו רמת מתח טובה ומעלה, אבל סיפור מסגרת מטומטם במיוחד גורם לסרט להיות מאכזב. לא רע בהכרח, אבל מאכזב.

שני הסרטים הבאים כבר טובים עד מצוינים
והסיבה ששני הסרטים האלה טובים מאד היא אחת - קצב, לשניהם יש פשוט קצב נפלא. הם מתחילים נכון וממשיכים תוך כדי החלפת הילוכים ללא הרף. נפלא.
GRAVITY - אלפונסו קוארון הוא מזמן אחד מהבמאים המוכשרים ביותר שפועלים היום (אם כי הוא לא עובד מספיק) וכאן הוא שוב מוכיח את זה, בכמעט שעתיים של אדרנלין רצוף. הטריילר של הסרט הזה היה אמנם גאוני יותר, והסרט קצת יותר איטי מהטריילר, אבל עדיין - סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני תקועים בחלל, וכשאני אומר תקועים, אני מתכווון לתקועים מחוץ לחללית ההרוסה שלהם. מכאן, מה שקורה הוא רצף בלתי נגמר של אסונות ופתרונות, תוך כדי שהאדרנלין זורם כל הזמן.
חוץ מזה, סנדרה בולוק אולי בת כמעט 50, אבל יש לה גוף של מישהי בת 28. אין דברים כאלה.

אבל הסרט הבאמת טוב של התקופה האחרונה הוא קפטן פיליפס.
עזבו את זה שהאדרנלין גם כאן נמצא ברמות הכי גבוהות, עזבו את זה שכל סצינה דרמטית ומותחת לגמרי, מלווה בסצינה עוד יותר דרמטית ומותחת. מדובר גם בסרט שמשתמש בדימויים (בעיקר של גודל) בשביל לומר המון. תקשיבו לתוכן של שתי דקות הפתיחה, בה טום הנקס (קפטן פיליפס) מדבר עם אשתו, ותשליכו מזה על כל מה שקורה מאוחר יותר בסרט. על המניעים של הדמויות. על הנסתר והגלוי במה שהם אומרים, ועושים.
וכאמור, יותר מכך, דימויי הגודל של הסרט, והמשמעות של אותם משחקי גודל (כלומר, סירה קטנה מול סירה גדולה. איש גדול מול איש קטן וכו'). הסרט הזה הוא כמו תזה על דימויי גודל בקולנוע, על המשמעויות שלהם גם ברמה האישית, וגם ברמה האלגורית. סרט מופלא באמת ומומלץ בחום.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

אז ראיתי חלק גדול מהסרטים היותר מדוברים של סוף השנה, והאמת היא שרובם טובים מאד עד מצוינים:

12 שנים של עבדות - הטוב מבין סרטי הקולנוע שראיתי בחודשיים האחרונים. אני חייב לציין שאני לא אוהב את מייקל פסבנדר, שהוא בעיניי שחקן נטול הבעות פנים שאין לי מושג איך הפך להיות כזה תו תקן לאיכות, ושלדעתי השעה האחרונה של הסרט איתו קצת פחות טובה, ועדיין סרט מפואר וגדול. סיפורו של איש שחור חופשי מצפון ארה"ב, שאיכשהו נחטף ונעשה עבד בדרום למספר בעלי עבדים (כולל אותו פאסבנדר). שתיים מהסצינות בסרט, אני מניח, ייחקקו עמוק בזיכרון של כל אחד שיראה אותו - מדובר בשתי סצינות כמעט סטטיות בטרגדיה שלהן. מפעים, בכלל יש בסרט כמויות רציניות מאד של סצינות טובות עד מצוינות, כולן טראגיות, וסיפור אחד גדול מהחיים, ובעיקר - אמיתי.
אני מניח שהסרט יזכה באוסקר. אני חושב שקפטן פיליפס כסרט, מעט טוב יותר ממנו, מהסרטים שיצאו השנה, ועדיין - מדובר בסרט מצוין שאני מקווה שיזכה באוסקר. כי הוא טוב יותר מהשניים הבאים שכנראה יהיו המתחרים העיקריים שלו.

השניים הבאים הם כמעט אותו סרט מבחינה תימטית, למרות שיש הבדלים ביניהם. אני גם חושב שהם סרטים באיכות די דומה, בגדול. שכאמור מדברים על נושאים די דומים, בגדול.
אני רק אקדים ואומר, שאני חושב שהזכייה שנה שעברה של "ארגו", גורמת לי לחשוב שמה שהאקדמיה כרגע אוהבת זה סרטים מהסוג הזה - מהנים, סרטי פופקורן לכל דבר ועניין, אבל עם ערך מוסף כלשהו, או אמירה כלשהי. "ארגו" היה כזה, וגם שני הסרטים הבאים הם כאלה.
הראשון הוא American Hustle - עוד סרט שאולי יזכה באוסקר ואולי לא. היו עוד סרטים בעבר שבהם כולם עבדו על כולם כל הזמן (למשל, Matchstick Men עם ניקולס קייג' מלפני עשור), אבל מה שמיוחד למדי בסרט הזה, הוא קודם כל אנסמבל שחקנים באמת מצוין. אף אחד כאן לא נותן את תצוגת המשחק של השנה (כריסטיאן בייל בעיניי הוא הטוב מכולם, והיו לפחות 2-3 הופעות טובות יותר משלו השנה), אבל כולם בסרט נמצאים לדעתי בטופ 10 של תצוגות השנה. בייל, ג'ניפר לורנס, איימי אדמס ובראדלי קופר. חבורה של חארות שאוהבים לדפוק אחד את השני, ועושים את זה מצוין בסרט מאד מהנה (כאמור, פופקורן) שדן בשאלה - האם אפשר לעשות קיצורי דרך בדרך ל"חלום האמריקאי".

וזאת בדיוק אותה שאלה שנידונה בסרט הבא - "הזאב מוול סטריט"' שהוא גם סרט נורא ארוך. בערך 100 דקות לתוך הסרט בן 170 הדקות האלה, אני זוכר שחשבתי את המחשבה הבאה - "אני מאד נהנה בסרט, והכל נורא כיף, אבל איך לעזאזל סקורסזה מתכוון למרוח עוד 70 דקות". כמו "חלום אמריקאי" גם הסרט הזה נורא משעשע, ואולי אפילו יותר ממנו. ליאו דיקפריו מצוין בתור ברוקר שרוצה להיות הגדול מכולם, ועושה את זה דרך חברת ההשקעות אותו הוא בונה - חברת השקעות שכל כולה עבודה בעיניים, סמים, אלכוהול והרבה מאד סקס. כמה מסצינות הסמים היותר משעשעות שזכורות לי, נמצאות בסרט הזה. וזה די ברור שהשחקנים העיקריים (דיקפריו וג'ונה היל) באו לכאן גם בשביל לשחק מצוין, אבל גם בשביל לעשות הרבה מאד פאן, כמעט כמו בסרטים של ג'אד אפאטו, והפאן בהחלט מורגש. למרות זאת, אציין שחצי השעה האחרונה בסרט קצת מורידה את הקצב. אני חושב שהסרט הזה יכול היה להיות גדול באמת, אבל שיותר מדי פאן, פופקורן, סמים וזיונים, הסיטו את הסרט מקו עלילתי משמעותי, והפכו אותו סתם לסרט מאד כיפי אבל לא כל כך הרבה יותר מזה.

ואם כבר, אציין שהנושא הזה של "קיצורי דרך לחלום האמריקאי" מופיע בעוד סרט מלפני חצי שנה, PAIN AND GAIN, של מייקל ביי, שהיה לדעתי לא רע בכלל, למרות שרבים ביקרו אותו. בכל מקרה, אני חושב שניתוח של שלוש הסרטים האלה, כשיציבו אותם האחד מול השני, עם בחינת הדמויות, קיצור הדרך שבהם הם נקטו, והתוצאה הסופית (או הקתרזיס של כל אחד מהדמויות) יכול להניב לכל הפחות מאמר מאד מרתק.

הלאה, סרט נוסף מצוין שנמצא כעת בקולנוע, הוא דווקא הסרט המצויר של סידני, FROZEN שהוא סרט אנימציה ברמות הכי גבוהות שלדעתי לא נופל מכל דבר שפיקסאר אי פעם עשו (כולל מפלצות בע"מ שאני מאד אוהב). קריסטן בל נותנת את תצוגת האנימציה הכי טובה שאני זוכר בתור נסיכה שאחותה, הנסיכה הבכירה יותר, נושאת קללה אפלה. הסרט מערבב בין אפלה לאורה בששון ובשמחה. מתאים לילדים, מתאים לדעתי יותר למבוגרים. ובאופן כללי אחלה סרט שבעולם. אני בהחלט מקווה שהוא יהיה בין המועמדים הסופיים באוסקר לסרט הטוב ביותר. בלי לספיילר, יש בסרט הזה רגע אחד, לקראת הסוף, שמראה אפילו ל"שרק" מאיפה משתין הדג, בנתינת משמעות לסרט אנימציה, ועל הדרך מכניס כל מיני אנגסט. יופי של דבר.

סרט שיהיה מועמד לאוסקר, אבל הוא לא באותה רמה, הוא INSIDE LLEWIN DAVIS. סרטם החדש של האחים כהן (וזה המקום לציין, שגם מהסרט הקודם שלהם TRUE GRIT יצאתי מאוכזב). קודם כל, הסרט נראה קצת יותר כמו אקספוזיציה וקצת פחות כמו סרט. חוץ מזה, הדמות המרכזית פה לא מעוררת אף טיפת הזדהות או סימפטיה, הוא חתיכת חרא קטן. עכשיו, יכול להיות שזה היה מכוון אבל אני לא בטוח לגמרי. מה שכן קורה פה, והוא יחסית מעניין, הוא מעגליות (מהסוג שמתרחשת בעיקר בסרטי MIND FUCK) שיש בסרט, למרות שהוא לא סרט "מיינד פאק". אני לא בטוח שהסרט הזה אומר מספיק על משהו. לא על בני אדם, ולא על התקופה. הוא סרט רזה, אולי יותר מזה. מה שכן - קארי מאליגן, אחת השחקניות האהובות עליי ביותר, נותנת 4 סצינות בסך הכל בסרט, אחת מהן מדהימה. ג'ון גודמן, חביבם של האחים כהן, גם נותן שתי דקות מצוינות, ועוד 8 דקות של סתם.

"חלום אמריקאי" הוא אמנם אחד, אבל הסרט המרכזי של ג'ניפר לורנס כרגע הוא בכלל "משחקי הרעב". אהבתי את הראשון, אהבתי עוד יותר את השני. לורנס מחזיקה את הסרטים האלה בקלות, והם מרהיבים, מעניינים, עמוקים וזזים בקצב מצוין. זה עדיין לא פרויקט גמור, אבל זה יהיה, וכשזה יהיה זה יהיה מופלא. הרבה יותר מאשר הפרויקט הלא גמור האחר ----

"ההוביט". הראשון היה חרא אבל לפחות היה בו את גולום. השני עוד יותר חרא. למרות סצינה אחת מצוינת באמצע (אבל עוד שעתיים וארבעים של שיעמום) . אני גם ממש לא התלהבתי מסמאוג. הוא לא גולום.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

את PAIN AND GAIN אהבתי מאד.
את קפטן פיליפס שנאתי.

הבעיה המרכזית מבחינתי עם PAIN AND GAIN, היא שהוא קצת ארוך מדי, ושהוא גם משוחק די גרוע. הוא קאמפי מדי בשביל להיות סרט טוב באמת. אבל כפי שאמרתי, בעיניי, הוא היה סרט לא רע בכלל, ובטח שטוב יותר משהביקורות נתנו לו קרדיט.

אגב, וזה אולי לא קשור לאוסקר המתקרב, אלא לזה הקודם, אבל ראיתי לאחרונה את "לינקולן" ומדובר ביצירה עצומה בעיניי. יצירה שדנה דרך מטאפורות על גבי מטאפורות בשאלה עיקרית די פשוטה - איך מיישמים חזון. הפערים האלה שבין החזון וה"מאקרו" לבין הביצוע בפועל וה"מיקרו" נעשים בסרט הזה על פני לפחות 3 או 4 מישורים. סרט פשוט חכם, והוא חכם מאותן סיבות (כפי שכתבתי פה למעלה בת'רד) שבזכותן חשבתי שקפטן פיליפס חכם. הם אמנם דנים בשני נושאים שונים, אבל שני הסרטים משתמשים ברבדים ומטאפורות בשביל לדון בפערים שבין ה"גדול" (או החזון) ל"קטן" (או הביצוע בפועל).
מאד מרשים.

_________________
״לי יש דרכון של מדינה מתקדמת ובעוד x שנים אני לא כאן.״ (נכתב בנובמבר 2022, על ידי יוזר שאיננו אני).

בעבודה הראו לנו השבוע את להציל את מר בנקס (אני מרגיש כמו ילד בקייטנה) והיה אחלה למדי.

_________________
"ונניח שזה נכון - מי ידע מזה?" שמעון מזרחי על פרשת הפיצה
"המזל של מכבי הוא שחסכנו מהם להפסיד מול ירושלים בגמר" (מוטי אמסלם)

הסרט עם סטאלון ושוורצנגר הוא סביר במקרה הטוב. הוא יכול היה להיות הרבה יותר טוב אם הוא היה קצת יותר מתוחכם. הרעיון היה מאוד מעניין וגם הכלא עצמו והשחקנים אבל הביצוע רע מאוד והבריחה הכי לא מתוחכמת בתולדות סרטי הבריחה מהכלא... כל מה שאהוב בסרטים הללו טמון באסטרטגיית הבריחה ובביצוע שלה. כאן זה היה לא משכנע ולא מתוחכם.
מה שכן, לראות את סטאלון עושה תפקיד של שכל, היה מרענן למדי.

על גראביטי שמעתי רק דברים רעים. אתה הראשון שאני מכיר שמחמיא לסרט הזה. הוא הוצג כבר בסוכות בפסטיבל הסרטים וכל מי שהיה בו יצא מאוכזב מאוד.
חוצמזה שלסנדרה בולוק אולי יש גוף של בחורה בת 28 אבל יכולות המשחק שלה מעולם לא היו במקום ראוי לציון. אני בדר"כ מוותר על סרטים שלה מראש. שתישאר בקומדיות רומנטיות...

באשר להוביט, אני לא חושב שהראשון היה חרא וגם לא השני. סרטים לא רעים בכלל בסה"כ ומרהיבים למראה. יש לי בעיה אחרת איתם ועם כל סרטי הפנטזיה שעושים היום. הם מתקמדים באפקטים ובוויזואליות מרשימה ולא מצליחים לתפוס את הקסם, את האסנס האמיתי של כל ספר פנטזיה. קח את הנסיכה הקסומה למשל, כל הסרט היה באולפן, לא היו בו יצורים ולא דרקונים ושום הפקה גרנדיוזית, אלא רק סיפור מקסים, מוסיקה קסומה ועולם שאתה רוצה להגיע אליו. סרטי הפנטזיה של היום לא מצליחים לעשות את זה. הם פשוט אפלים מדי, כהים מדי וחפים מכל קסם. וזו הבעיה האמיתית שלי איתם.

עוד משהו שראוי לציון, שר הטבעות חולק לשלושה חלקים כמס' הכרכים שלו. ההוביט לכשעצמו הוא חצי ספר מכל אחד מהספרים של שר הטבעות וחילקו אותו לבד לשלושה חלקים.
אין לי בעיה עם זה כי אני חושב שיש המון דברים שלא עוברים בפנטזיה בגלל הפורמט הקצר, אבל זה נראה יותר כמשהו שנעשה עבור בצע כסף מאשר עבור הערך האמנותי.

אני לא מסכים. גם נהנתי מהסרט (למרות האורך) וגם לדעתי הדרקון היה מאוד מרשים והדיבוב של בנדיקט קאמברבאטץ' מצוין.