טוב, טוטו נדגמה אתמול בערב גם מצדי.
הגענו ב21:30, אני וחבר, והושיבו אותנו בסקציה שליד הבר, שולחן ליד השולחן של אילנה ברקוביץ'-בלי אריק בנאדו אבל כנראה עם אנשים חשובים ו"כבדים", תכף אסביר למה זה היה רלוונטי.
נתחיל בשבחים לשירות: הוא מצוין, ממש נדיר בנוף הישראלי. נחמד אבל לא מתנחמד, ובעיקר מקצועי. המסעדה היתה מפוצצת והיו עיכובים קטנים בקבלת המנות (לא משהו הסטרי), ובכל חלק של הארוחה קיבלנו מהמטבח צ'ופר על ההמתנה. זה יפה.
הזמנו למנה ראשונה פיצה ביאנקה אחת לשנינו. אחד החלקים המוצלחים של הארוחה, טעים מאד והמנה בהחלט מספיקה לשני אנשים כפתיח. קיבלנו מהמטבח סלט חסה על חשבון הבית, שהיה-ובכן-סלט חסה, אבל נחמד מצדם וסגר לנו באופן מוצלח את הפתיחה.
לעיקריות הזמין שותפי לארוחה המבורגר, שמוגש בטוטו ללא לחמניה וברוטב יין אדום ופטריות. אני הזמנתי את מנת הדגל ההו-כה-מדוברת, טורטליני זנב שור. בשל ההמתנה, הוציאו לנו מהמטבח מנה של פסטה ממולאת באפונה וגבינה, טעים ונחמד.
מה היה פחות נחמד? שהשף ירון שלו ומנהל המשמרת שלו לא הפסיקו לכרכר סביב השולחן שלידנו. עיני לא צרה באף אחד, אבל כל הסועדים במסעדה הם האורחים שלך, ואם באחד מסבבי ההתחנחנות אתה מתיישב במעבר וחוסם את הדרך לשירותים לסועד אחר, להלן אני, אז זה לא צריך לקרות ובטח שלא שאתה ומנהל המשמרת תיכנסו שוב ושוב למרחב האישי (הדי קטן מלכתחילה במסעדה העמוסה) שלי כדי שתוכלו ללחוש ולהילחש על אוזנו של אותו אוליגרך.
נחזור לעיקריות, שהיו הנפילה של הארוחה. השותף, כאמור, הזמין המבורגר והזמין אותו מדיום-וול כשהוא מדגיש: "לכיוון הוול". אני סולד מבשר וול, אבל אם יש בבקשה כזו הגיון זה בבשר טחון, ובכל מקרה אם במסעדה לא מתכוונים להכין את הבשר כך, אז שפשוט יגידו לסועד שמדיום זו מידת העשייה המקסימלית, שזה מקובל. אבל הם לא אמרו את זה, והגישו לו את ההמבורגר כשהוא רייר-מדיום, מה שגרם ללא מעט חתיכות בשר לעבור ממנו אליי. הבשר טעים מאד, דרך אגב. גם הפטריות שמתלוות אליו. אבל למה לא לעשות מה שהלקוח ביקש?
וזו היתה הנפילה הקטנה. הנפילה הגדולה היתה עם הטורטליני. לאור השבחים התכוננתי למנת מאסטרפיס מתוחכמת. בפועל, המילוי היה-כמילותיו של עובד מהסביח-אגרסיבי עד מיליטנטי. טעם עז עד צורב, הכי רחוק שאפשר מעדינות. היות שזו הפעם הראשונה שאני אוכל את המנה, אני לא יודע אם נפלתי על יום רע או שזה הטעם הרגיל. אני מניח שזה הטעם הרגיל, ואז אני הקטן פשוט לא מבין ממה אנשים מתלהבים.
לקינוח הזמנו מילפיי מסקרפונה ערמונים והשירות התעלה על עצמו כשהביא לנו קינוח נוסף, טוטו פלאן (תיאור מתוך אתר המסעדה, כדי שלא אשמע פלצן מאד: "פלאן עם קוביות בריוש, גנאש שוקולד לבן קרמי, פטל אדום ורוטב פירות יער"). 2 קינוחים פגז, טעימים מאד ונדיבים בגודלם.
יצאנו עם חשבון של כ450 ש"ח על ראשונה, 2 עיקריות מחלק התמחור הלא-גבוה של העקריות, קינוח, פעמיים קפה פעמיים פרייה גדול ופעמיים זירו. הפינוקים שהרעיפו עלינו הפכו את זה למשתלם, אבל המסקנה שלי מטוטו היתה שזה מפעל מעולה ומקצועי לעשיית כסף ממזון, אבל ממש לא מקדש קולינרי אמיתי. המקום מפוצץ ביפים ויפות, עשירים ועשירות, נכונים ונכונות (כל הסקציות האלה, בד"כ, לא חביבות עליי במיוחד למרות שאני בהחלט שייך לראשונה מביניהן
) אבל לתחושתי, "אין לו נשמה". המבחר של המנות, אגב, קטן יחסית ולא מעיד על יצירתיות קולנירית. ירון שלו פיצח את נוסחת הקסם להצלחה, אבל זה לא מקום לזכור.