|
היה לי מרצה במתמיקה שאהב באופן מיוחד את הביטוי "לשם השלמות".
נכון שהתבקשנו לבדוק איך הפונקציה מתנהגת רק ברביע הראשון, אבל בואו נבדוק עכשיו גם את שלושת האחרים לשם השלמות.
נכון שהתבקשנו למצוא רק את X אבל בואו נמצא עכשיו גם את Y ו-Z לשם השלמות.
אז לשם השלמות, הנה השבועיים האחרונים של המסע מעבר לים.
מונטריאול, קנדה
כשאתה יוצא לשבוע של קמפ בקנדה, שכולל בתוכו פעמיים נסיעה של עשר שעות, שבת עם הילדים בבית מלון והמון המון צרפתית, אתה צריך לקחת הרבה אוויר.
יום שני בדיל, הילדים מגיעים עם המוני אנרגיות, תיקי ענק ודרכונים.
שי אוסף מהם את הדרכונים, מציץ בתמונות וחוזר 22 פעמים על אותה בדיחה: ״אוי, היית כזה חמוד פעם. מה קרה?״
קיוויתי שמישהו יענה ״מה שקרה זה ששמעתי יותר מדי בדיחות לעוסות״, אבל חוש ההומור של ילדים בגיל הזה כנראה עדיין לא מספיק מפותח.
עלינו לאוטובוס, התמקמנו בתנוחות שינה והיידה – למסע שאיננו נגמר צפונה.
מקץ איזשהי תקופה של נסיעה הגענו למעבר הגבול. אני מכיר את האסוציאציות הישראליות שלכם כשאומרים מעבר גבול. אז לא, ממש לא. אנחנו מדברים על חייל מנומנם בבוטקה שנראה כמו הבוטקה בכניסה לקשת. החבוב העיף מבט בערימת הדרכונים, הסתכל על האוטובוס, עשה בראש חישוב של כמה אנשים בערך יש באוטובוס, והאם זה הגיוני יחסית למספר הדרכונים שיש לו ביד, והיידה, אנחנו בקנדה.
אחד הילדים לוחש לי נרגש "פעם ראשונה שלי בחו"ל". איך פעם ראשונה? אתה אמריקאי, אתה גר בחו"ל!
סטיבן חוגג על הכבישים כמו שרק הוא יודע, ומשאיר מאחוריו עשרות נהגים קנדים המומים שלא רגילים לגנון הנהיגה הזה. באיזשהו שלב סטיבן מסתובב לשי ואומר לו: "יו נואו? הקנדים לא יודעים לנהוג כמו שצריך".
- "למה אתה אומר ככה?" מתעניין שי בנימוס.
- "כי מותר להם לסוע על 80, ואף אחד כאן לא עובר את ה60". משיב סטיבן.
שי מתלבט אם להסביר לו שהשלט מדבר בקמ"ש והוא נוסע על מיילים לשעה, אבל מחליט שלא לסכן את המח של סטיבן בעודף אינפורמציה מחשש לקריסת המערכת.
סוף סוף מגיעים למונטריאול, והולכים לפיצריה הכשרה בדאון טאון. המקום שייך לישראלי שדומה באופן מבהיל לאהוד בנאי.
- "תגיד", אני שואל אותו, "אמרו לך פעם שאתה דומה ל..."
- "אהוד בנאי?", הוא מסיים ביחד איתי. "לא. כלומר, היום עוד לא. אבל מתחילת השבוע אתה כבר השלישי, ואנחנו רק ביום שני בערב".
אני מתלבט אם להצטלם עם הטאלנט, אבל מחליט שלא. אהוד לא צריך שישגעו אותו גם בקנדה. מספיק בארץ מציקים לו.
סיימנו לאכול ונסענו לצ'ק אין במלון. אנשי המלון שהתרגשו מאד מכך שעשירי דיל מגיעים לשבוע ותלו שלט גדול בכניסה: "וולקאם קמפ אול ספורט!"
להערכתי, אחרי השבוע שהיינו שם הם השאירו את השלט, אבל שינו את הצבעים שלו לשלט אזהרה.
סטיבן ערך כמה בירורים וגילה שיש בית כנסת קרוב למלון, כך שבאותו שוע זכינו לתפילות בבית כנסת כמו שצריך. בדרך בין המלון לבין בית הכנסת היה באמפר גבוה, שבכל פעם שסטיבן עבר עליו הוא הקפיד לדפוק לו את השסי, ולהגיד דאם! שכחתי את הבאמפר הזה!
ביום שלישי יצאנו לשחק לייזר טאג. כמו פיינטבול אבל עם אקדחי לייזר. בכניסה ללייזר טאג עומד מדריך שכנראה השתחרר מוקדם מדי מסיירת מטכ"ל ועדיין יש לו חסך מורעלות שעליו הוא מפצה בעבודה בלייזר טאג.
המדריך מקריא את "קוד הכבוד" של הלייזר, ואנחנו חוזרים אחריו, שורה אחרי שורה, בשאגות קרב. מזכיר לכם את 12 הפסוקים בטנק חב"ד? אז בול ככה.
קוד הכבוד הוא בסך הכל כללי המשחק, אבל הם מנוסחים במלא מילים פומפוזיות והצהרות כמו "אלחם בהוגנות, ואתן את כל כולי למען הקבוצה". נשמע קצת כאילו סר קאדוגן ניסח את הקוד. (מה זאת אומרת מי זה? מיד לרוץ לקרוא הארי פוטר 3).
כל שחקן מקבל אפוד עם חיישני לייזר ואקדח לייזר. אחת השורות בקוד הכבוד מדברת על כך שלא משנה מה, אני לא אוריד את האפוד באמצע המשחק. אני מבין שזה הרעיון הכי טוב ששמעתי עד עכשיו, ומוריד את האפוד מייד עם שריקת הפתיחה.
בסוף המשחק מסתבר שצברתי כמות נקודות אסטרונומית, בעיקר בגלל שכמעט לא נפגעתי מיריות. מדהים, לא? אחחח, הראש היהודי.
משם המשכנו הלאה לאגם חביב (בניגוד ללייק ג'ורג', שם היה מזג אוויר לא רע), בו לימדתי את בני העשירים האלה איך משחקים כדורעף.
לידיעת הקוראים לבית משפחת גלבוע: לאמריקאים יש הרבה מה ללמוד מתושבי העמק בכל מה שקשור בכדורעף. אין לכם מה להתבייש.
התנגבנו, חזרנו למלון, אכלנו פיצה אצל אהוד בנאי והלכנו לישון.
למחרת נסענו ללונה פארק. מכיוון שהתחלנו להרגיש מיצוי (לונה פארק חמישי במספר, כן?) החלטנו שהולכים לרכבת הגדולה, עושים אותה פעם אחת (בשביל ששי יהנה) ואז הולכים לשגע אנשים בפארק (זה בשבילי).
בעודנו עומדים בתור אני מקבל SMS מחמותי, עם הבשורה המשמחת שרעות התארסה. מזל טוב לילדה שסוגרת שלישיית בדיחים מתחתנים בחצי שנה.
שי עושה את הרכבת הגדולה, אני ממתין לו ברציף (זה גם מפחיד!) והולכים להקליט לרעות ברכות מפי כל הצרפתים שעבדים בלונה פארק. מצאנו בחורה ערביה שאיחלה בתימנית מזל טוב, מוכרת יוגורט שקוראים לה קרלי (והיא אפילו לא יודעת שזה משחק מילים!) שזכתה בתואר המוכרת הגרועה בעולם, ובחור חביב אך מעט דביל בשם ז'אן פול שאחראי על דוכן הקליעות לסל.
אחרי שסיימנו להטריד את כל עובדי הפארק עד האחרון שבהם חזרנו למלון, יצאנו עם הילדים למשחק בייסבול באיזה מגרש שכונתי מואר, וישבנו בצד בציפייה שיכבה האור במגרש ונוכל לחזור למלון.
מקץ חצי שעה מגיע אלינו עובד תחזוקה של העירייה ואומר: "בעיקרון הייתי צריך לכבות את האור עכשיו, אבל החבר'ה שלכם משחקים כל כך יפה, החלטתי לפרגן להם עוד שעה של אור".
מנוול שונא ישראל.
בסוף סיימנו עם החנטריש הזה ויאללה, הלכנו לישון.
בחמישי בבוקר נסענו לפארק מים. שי ואני עפנו שם על איזה מסלול אבובים מטורף, וגילינו שהוא נחמד אבל אחרי 349 פעמים הוא די נמאס.
ואז החבר'ה לקחו אותנו למסלול אחר, שההליכה אליו היא בערך כמו מ<מקום כלשהו> ל<מקום אחר, רחוק מאד המקום הראשון>, ובעליה. אחרי שאתה מגיע למקום הרחוק, יש לך קיאק שבו שני מקומות, אחד יושב עם הפנים קדימה ואחד עם הפנים אחורה. כמובן ששי שלח אותי להיות ההוא עם הפנים אחורה, ומשם והלאה התחלתי לרקוד בניגוד לרצוני את ההארלם שייק.
אבל מכיוון שחונכתי למצוא תמיד את החיובי בכל דבר, אני יכול להתנחם בכך שאם פעם אהיה באחד נגד מאה ושאלת מיליון הדולר תהיה "איך מרגיש פלאפון במצב רטט?" אני אדע את התשובה.
כן, גם שי הטרטר באותה מידה, אבל הוא ידע מה בא, ולאן הולך העיקול הבא, אני רק ישבתי שם וריחמתי על עצמי מאד.
אחר כך הלכנו לחפש מקלחת חמה כמו בלייק ג'ורג', לא מצאנו. המקלחת הייתה קרה ומבאסת. צרפתים קמצנים. התנגבנו והלכנו לסיבוב במדרחוב של מונטריאול.
בצהרי אותו יום היה במדרחוב מצעד הגאווה, כך שכל המדרחוב כוסה במנורות ורדרדות ודגלי גאווה. ראינו כל כך הרבה זוגות חד מיניים, שבאיזשהו שלב, כשראינו מישהו הולך עם שני כלבים, יהלי אמרה בודאות ששניהם זכרים.
ביום שישי נסענו לאיזשהו מרכז החלקה על הקרח. אני אחסוך מקוראי הנאמנים את תיאורי ה"איך-נשארתי-צמוד-לגדר-במשך-שעתיים", ואציין רק שעד כמה שאני יודע, אצלנו בקשת, כשיורד שלג, אנשים נזהרים שלא להחליק על הקרח, אז ללכת למקום מיוחד כזה ועוד לשלם על זה כסף נשמע לי קצת מופרך.
מפה לשם, חזרנו למלון להתארגן לשבת, ועשינו לילדודס משחק שנקרא color war. מחלקים את השבאב לשתי קבוצות ונותנים להם משימות לאורך השבת. כל קבוצה צוברת נקודות, ובסוף מכריזים על קבוצה מנצחת. המנצחים לא מקבלים כלום מלבד כבוד גדול ותהילת נצח. (להלן סוד כמוס: חבר השופטים, להלן אנחנו, דאג שהתחרות תהיה צמודה לכל אורך הדרך על מנת לשמור על המתח. אל תגלו).
שתי המשימות שתיזכרנה לנצח מהתחרות הזו הן משחק סולמות וחבלים שיהלי עשתה להם בליל שבת (מסתבר שהאמריקאים לא שמעו על המשחק והוא הגניב להם את הצורה), ושיר על הקמפ שכתבה אחת הקבוצות ובו השורה האלמותית: "טנק יו יהלי אנד צוד, פור מייקינג אס דלישס פוד", אז נכון שאני לא מרחתי אפילו סנדוויץ' אחד במהלך התקופה, אבל מה שחשוב זה מה שנכתב בספרי ההיסטוריה.
יום ראשון, 5 בבוקר, גלגלנו את עצמנו מהמיטות לאוטובוס של סטיבן ונטרקנו לישון. עצרנו בדרך להתפלל במלון שבו היינו בלייק ג'ורג', והיינו נשארים לארוחת בוקר, אלמלא אחת מפקידות הקבלה שזיהתה אותנו והזעיקה בחרדה את אנשי האבטחה שיגידו לנו להמשיך הלאה לדיל.
וכך בא אל קיצו עוד שבוע במסע המופלא מעבר לים. ביום ראשון בערב נפרדנו משי פוד שטס חזרה לארץ הקודש, והתכוננו לשבוע האחרון בו נהיה לבד עם הילדים בפוקונוז.
פוקונוז, פנסילבניה
ואז פוקונוז. לבד. בלי שי פוד שיתפוס פיקוד על הילדים ועל סטיבן. רק שנינו ואדון נהג (שלמרבה הצער חשב שאנחנו צריכים את עזרתו בהדרכה, וכמובן בעיקר הפריע).
השבוע התחיל בזיפליינים, כנראה זה הקטע שם בפנסילבניה, ומיד כשהגענו סטיבן הצהיר שיש לו פחד גבהים והוא לא עושה זיפ ליין. סבבה. מי כמוני מבין לליבו.
אלא שאז אמר הבחור האחראי שם שהקבוצה גדולה מדי וצריך לפחות שני מבוגרים.
הצעתי לשלוח כמה מהחבר'ה הביתה וככה להקטין את הקבוצה אבל הקבוצה עדיין הייתה גדולה מדי.
קיצורו, כשאין ברירה אז אין ברירה, רתמתי את עצמי לחבלים, נשאתי תפילה לאלוקינו ואלוקי אבותינו שיחזיר אותי הביתה בשלום, והיידה, התחלתי להתנדנד שם בין שמיים וארץ.
בידעבד כמובן שכל כך נהניתי שהתבאסתי שלא עשיתי את הזיפליינים בפילדלפיה, אבל מילא. חלב שנשפך וזה.
ואז הגענו למלון. שיכנו אותנו באגף שנראה כמו מרכז קליטה בצפת. גם מבחינת ההגיינה וגם מבחינת צבע האוכלוסייה. ואני לא בנאדם מפונק, כן? אני שירתתי בכלא מגידו, אניי ודע מה זה תנאים דרעק.
אז כמובן שמיד היה את הדביל שיגיד ״וואו, מלא ניגרים פה״, בדיוק כשעובד המלון החציל נמצא מטר מאחוריו.
(אגב, אותו חנטריש בא לקחת אוכל יום אחד ואמר לנו:
- איי אם רילי כחול.
- כחול?
- יס, כחול מינז הנגרי, איזנט איט?)
ככה או ככה, הבכיינות הסורית החלה לעבוד שעות נוספות ועל הבוקר העבירו אותנו לסוויטות של המלון. סוויטות אמיתיות, בגודל מגרש טניס כל אחת, עם ג׳קוזי וסאונה בתוך כל חדר. אנחנו נהנינו מהפינוק הרומנטי, אבל היה בהחלט משעשע לראות את הילדים חוגגים בג'קוזי זוגי אדום בצורת לב.
בגלל שאין מסעדות כשרת בפוקונוז (אנטישמים), בישלנו את האוכל במהלך כל השבוע. לדעתי היינו צריכים לקבל תוספת שכר על השבוע הזה, אבל למרבה הצער לא אני קובע.
ביום שלישי הלכנו לראפטינג רמה 5 (!!!) זוכרים את הטיובינג שעשינו? יופי, אז כזה, אבל ארבע שעות.
תוסיפו לזה את העובדה שהייתי בסירה עם שני חבר'ה שכל מה שמעניין אותם בחיים זה בייסבול, סטיבן שבכה כל הזמן שאנחנו לא חותרים מספיק מהר, ועוד ילד אחד שבכה כל הזמן על הכל. כיף חיים, אני אומר לכם.
כבוגר של אלפי שעות רפטינג בחצבני, ידעתי שלא ממש משנה מה נעשה ובאיזה רבאק נחתור, כי כולנו נגיע בדיוק לאותה נקודת יציאה, התמקמתי באחורי הסירה והתנמנמתי לי עד סוף המסלול. ניתן אולי לטעון שלא נשאתי בנטל, אבל אין מה לעשות, כמדריך ראשי מוטלות עלי חובות רבות ואני צריך לדאוג לשעות המנוחה שלי כדי להיות בכשירות שיא בהמשך. נשמע משכנע? אותי לפחות זה שכנע.
בלילה סטיבן התעקש שנעשה ברביקיו, כי זה מה שאמריקאים אוהבים. גם העובדה שפתאום התחיל גשם פסיכי לא ממש שינתה את דעתו.
אולי ניתן לזקוף את הנחישות שלו לעובדה שיהלי ואני עשינו את הברביקיו, והוא ישב בחדר שלו וגלש באינטרנט. אולי.
נו מילא.
ביום רביעי יצאנו לפיינטבול, בו היינו צריכים לגנוב דגל מאיזושהי מצודה, ואז להגן עליו בחירוף נפש. אני גאה להגיד שמחלקה 2 בפלוגה א' יכולה להיות גאה בעצמה. נציג המחלקה (להלן: אני) טווח היטב בכל הזדים והערלים, ואף אחד לא הצליח מאיתנו את הדגל. בסוף הקרב הוכרזנו כמנצחים והסבנו הרבה כבוד לצבא ההגנה לישראל.
נכון שאחד הכללים אמר שגם אחרי שגנבת את הדגל אסור לך להחביא אותו בכיס, כך שיש סברה לומר שהניצחון שלנו הושג בדרכים לא כשרות, אבל קודם כל – הכללים היו באנגלית, ואני תימני מצד אבא ככה שיש לי פטור. ודבר שני – במלחמה כמו במלחמה, כל האמצעים כשרים.
ביום חמישי החבר'ה התחלקו בין אלה שרצו מסע אופניים לבין אלה שהעדיפו פארק מים. סטיבן החליט לפנק אותם, והוציא מהבוס אישור ללכת לשני המקומות. אז עשינו מסע אופניים של שלוש שעות, ואחריו הלכנו לפארק מים.
מגניב שעשינו את זה, כי עד אז לא היינו בשום פארק מים או לונה פארק.
האטרקציה המרכזית בפארק הייתה רכבל ענק שלוקח אותך לתצפית על כל פנסילבניה פחות או יותר. עלינו עד למעלה, צפינו בפנסילבניה המדהימה, וחזרנו בחזרה.
הרכבל היה כל כך יפה שעשינו את כל הסיבוב עוד פעם, ויאללה, הלכנו להתנמנם על מיטות השיזוף.
בלילה, לרגל סיום הקמפ, החליט סטיבן לפנק את הילדים במופע זיקוקים פרטי. הוא קנה ארגז מלא פירוטכניקה ופרס אותם במגרש חניה מאחורי המלון.
אני חייב להודות שמבחינה מסוימת המופע הזה היה מופע הזיקוקים המרגש ביותר שראיתי מימי. לא בגלל הזיקוקים עצמם שהיו בינוניים וסבירים, אלא יותר בגלל העובדה שסטיבן הגאון פרס את הזיקוקים בין שני עמודי חשמל, מתחת לכבלים.
בכל פעם שסטיבן הדליק זיקוק עצרתי את נשימתי וקראתי המון תהילים בלב.
בנס לא היו נפגעים ולא נגרם נזק.
בסייעתא דשמיא גדולה גם השבוע הזה בא אל קיצו, ואנחנו נסענו לברוקלין והיידה – חזרה לקשת עם עצירה קטנה לשירותים בפריז.
היה שלום דוד סם, אולי עוד ניפגש.
_________________ נביא השבוע מחזור 5, עונת התשע"ו Ara ja em puc morir!!! ראובן כתב: צוד הוא עדיין העשב השוטה הרשמי של הפורום. נא לכבד את זה.
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
