פוציץ' כתב:
יניב, ראית את שני המשחקים האחרונים של ריאל? חלוץ כמו סוארז, זלאטן ואפילו דייגו קוסטה היה מסיים עם רביעייה בקלסיקו ועוד צמד קל מול סביליה. התפוקה של בנזמה הייתה הרבה פחות טובה. התחושה אצל בנזמה זה שהוא צריך לפחות ארבעה מצבים טובים בשביל להבקיע גול אחד. שחקנים כאלה הם לא בלבל של ריאל מדריד, יותר בכיוון של ולנסיה, ארסנל ונאפולי.
לא, לא ראיתי; הליגה הספרדית לא מעניינת אותי. (הייתי אומר שזה קשור לעובדה שפער של שלוש נקודות בשלהי מרץ נחשב בה "סיפור גמור" ולא "מרוץ אליפות מותח", או ששני הפסדים רצופים – ועוד לקבוצות צמרת – נתפשים בה כקטסטרופה שאין ממנה חזרה, ולא כסתם שבוע מבאס. אבל זה כנראה יהיה שקר – היא לא עניינה אותי גם לפני עשור. ככה זה וזהו.) אני כן יודע שבאופן כללי מצחיק לתלות את האשם בהפסד שספגת בו רביעייה דווקא בעובדה שהחלוץ הצליח לכבוש רק שני שערים, ולא ארבעה. (ובשופט כמובן, בל נשכח.) אבל בעיקר תמוה בעיניי הפתרון האבטומטי, הצ׳מפיונשיפ־מנג׳רי שאתה מציע. הקבוצה הפסידה פעמיים? כנראה הבעיה היא שהחלוץ הוא בסך הכול טופ־15 בעמדה שלו, ולא טופ־1. ומה שבאמת מדהים הוא שהפתרון הזה – הפנייה האבטומטית לארנק – לא בא ממך, אלא מלמעלה, כמדיניות פחות או יותר רשמית של המועדון. ואיכשהו אוהדי ריאל מדריד מקבלים בשוויון־נפש גמור – שלא לומר, בהתלהבות – את העובדה שהמועדון שלהם אימץ לעצמו אתוס של ילד בחנות צעצועים. עד כדי כך שהחתמה של החלוץ הטוב בעולם בכלל לא נתפשת כפנטזיה פרועה, ואפילו לא כאפשרות מרגשת, אלא כעניין מובן־מאליו שיש לצפות לו, ולכל היותר "בקשה קטנה".
אני רוצה להוסיף עוד הערת־אגב על "לא בלבל של ריאל מדריד, אלא בכיוון של ארסנל ונאפולי". בהקשר של ת׳רד השינויים בחוקה שראובן פתח לא מכבר. הצעות לשינויים צריכות להתחיל מעמידה על הפגמים, על מה שצריך לשנות. ובאמת יש כמה דברים שכדאי לשנות בדרך שבה משחקי כדורגל מתנהלים. אבל האיום הדחוף ביותר על עתיד הכדורגל האירופי, לדעתי, לא נמצא על המגרש, אלא בהתרחבות הפערים וביצירתן של קבוצות סופר־אולטרה־על. המחשבה שריאל מדריד צריכה להיות לא סתם טובה יותר מארסנל – קבוצת צ׳מפיונס ליג קבועה בעשור וחצי האחרונים – אלא בלבל אחר לגמרי, היא ביטוי לתהליך הזה. כבר לא מדובר בגעגוע לימים שסטיאווה בוקרשט יכלה לזכות בהם בגביע האלופות; מדובר בגעגוע לימים שבהם רביעיות ושישיות בשלב הטופ־16 של ליגת האלופות נראו כמו אירוע יוצא־דופן וראוי לציון.