תומר כתב:
בוא נדייק, הטענה שלי לא היתה כנגד חוק לא-קיים שאוסר עלי לאכול חמץ אלא בקשר לציפיה שיש לאנשים דתיים מאנשים אחרים, גם במרחב הפרטי וגם (כמו בדוגמת הטבעונים) במרחב הציבורי.
אני מודה שהדרישה מהמרחב הציבורי היא הרבה יותר מובנת, עם זאת בישראל הסיטואציה היא מעט אחרת כי הדרישה הזו מתבססת על ה"אופי היהודי" של המדינה, יהא זה אשר יהא.
מדינת ישראל קבעה על סגירת בתי עינוגים ועסק, לא כדי למנוע פגיעה ברגשותיו של מישהו אלא כי זה הצביון שהיא ביקשה לתת ליום הזה. לכן אלא אם כן אתה מותח את המושג "אנלוגיה" למקומות בלתי צפויים אני לא בהכרח מבין את הקשר בין מערך ציפיות מהזולת (או מהציבור ככלל) שנועד למנוע פגיעה ברגשות לבין איסור שנועד להדגיש אופי של מרחב ציבורי. הרי יש עוד כל מיני חוקים שמגבילים אותך, לא רק החוק של יום הזכרון לשואה ונגדם לא התרעמת.
כאמור, אנלוגיה טובה יותר תהיה הציפיה שיש מאנשים לעמוד בצפירה. אישית לא מעניין אותי מי עומד ומי לא עומד בביתו ולגבי מי שברחוב בוחר לא לעמוד, מבחינתי הוא חרא של בנאדם אבל לא ארגיש שמעשיו פוגעים בי באיזושהי צורה (כל עוד אני לא מכיר אותו בכל אופן)
לפחות מנקודת מבטי זה מאוד רלוונטי, כי עצם העובדה שלקחת תחום או נושא מסוים, שיש רבים שיגידו שהיה עדיף שיהיה נתון לשיקול דעתו של כל אדם ואדם (למשל לקנות משהו לאכול בערב יום השואה) וקיבעת אותו בחוק זה לקחת צעד מעבר למה שאתה מתאר. תאר לך שהיה יוצא חוק שאוסר על מסעדות להיות פתוחות בפסח במידה ומגישים בהן חמץ. היו מדברים על כפייה דתית ובצדק, כי בעצם זה לקחת את "הציפייה" מהחילוניים צעד אחד קדימה, וברור שהדבר יתקבל בצורה רעה מאוד.
ויש הבדל בין חוקים שמגבילים אותי מבחינה פלילית\אזרחית והם תקפים לאורך כל השנה, או שהם פוגעים בצורה אובייקטיבית בכל אדם אחר, לבין חוק שבתכלס מגביל אותי ואת החופש שלי לבחור האם לאכול בחוץ או לא, בשל רצון לעצב בצורה מסוימת את האופי שלי שיעמוד בקנה אחד עם זה של המדינה, ובנוסף לרצון להימנע מפגיעה סובייקטיבית ברגשותיהם של אחרים. זה למעשה חולק קווים דומים לסוגיית התחבורה הציבורית בשבת.
אבל נניח שאני הולך לפי קו המחשבה שאתה מציג פה, ניתן לדמות את הסיטואציה של חמץ בפרהסיה בפסח למצב שבו, כמו שאמרת, אדם הולך מול אנשים בעת צפירה או אפילו לשמוע מוזיקה שמחה ברכב\בבית בקולי קולות. עצם העובדה שאתה אומר שאדם שכן יעשה זאת הוא חרא של בנאדם (ואני מסכים) די סותר את עמדתך שהוא לא פוגע בך בשום צורה, כי אם זה אכן היה המצב אז לא היית משקיע בו יותר מידי מחשבה, אפילו לא כזאת שמביאה אותך למסקנה הנכונה שהוא חרא של בנאדם.
יש לציין שאני לא מתנגד לימי הזיכרון של המדינה בשום צורה (אולי חוץ מהסוגיה שאי אפשר להשיג בשום מקום משהו לאכול), אלא שפשוט הייתי חייב להבהיר עד כמה הטענה שהעלת לא נכונה ולהראות כמה קל להעלות טענות זהות לשלך רק בווריאציה דתית.