|
עמדה חלשה בהרבה מאשר עמדת הפוינט גארד, ובכלל אחת העמדות החלשות בנ.ב.א כשלמעשה רק על שלושת הראשונים אפשר לומר שהם גיים צ'יינג'רים (אולי יהיו עוד אבל ספק רב). השאר הם חבורה של רול פליירס שבחיים לא יוכלו להוביל קבוצה גם אם ישחקו באירופה (רדיק, מת'יוס), ועוד כל מיני בינוניים כאלה ואחרים. למעשה, אם בכלל, יש רק דעיכה נוספת בעמדה הזאת יחסית לעונה שעברה. ועדיין מס' 1 בהחלט מעולה, עוד שניים שלושה שחקנים מאד טובים מחרים מחזיקים אחריו, ושני הזקנים שפעם היו מס' 1 ומאז רק נפצעו כל הזמן יכולים פוטנציאלית לתת דחיפה נוספת לעמדה. נראה.
יצאו מהרשימה: אפללו שיוזכר כאן ב HM. ווייטרס שהוכיח שהוא השפעה שלילית. קווין מרטין שיוזכר כאן ב HM. לאנס סטיבנסון שהוכיח שהוא השפעה שלילית (למרות שיש לו כנראה עוד תקווה)
מה שאומר שיש ארבעה חדשים, לא רע.
אזכורי כבוד:
קווין מרטין (דורג 11 שנה שעברה) - איכס. שחקן וואקום, שלא שומר. זריקה מגעילה, לא שחקן של שטף ולא כלום. אבל מה לעשות – הזריקות שלו נכנסות המון. לא אוהב אותו בכלל. בקושי שחקן רוטציה לדעתי בקבוצה אלופה. אבל עדיין, לא יכול להתעלם משחקן שקולע 20 נקודות למשחק
סטט': 39 משחקים בלבד, 20 נק. 43 אחוז מהשדה, 1.9 שלשות ב 43 אחוזים.
טוני אלן – לדעתי איבד עוד צעד קטן השנה, הפך להיות עוד פחות טוב בהתקפה. אבל לזכותו ייאמר שהוא הקשה קצת על גולדן סטייט בשניים שלושה משחקים הראשונים ביניהם בפלייאוף. לא יודע מה זה אומר, אבל הוא עדיין אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה ועדיין שומר מאד חכם וקשוח. מספיק בשביל HM.
סטט': 63 משחקים. 8.6 נק', 4.4 ריב', 2 חט' (3 בליגה, ומקום ראשון אפילו בהפרש גדול למדי בחטיפות פר דקה, כשקצת מאחוריו לאונרד והרבה מאחריהם כל השאר), 48 אחוזים מהשדה.
קריס מידלטון – הסקנד גארד הבכיר של מילווקי (לפני מאיו, שכבודו במקומו מונח) הוא שחקן עם עתיד, השאלה היא רק כמה עתיד. כרגע הוא בהחלט לא מוכח מספיק בשביל להגיע לרשימת ה -15, ולא בטוח גם שיש לו את הכשרון להגיע לשם. אבל זה לא סותר את העובדה שמגיע לו HM. חוץ מזה, אני מאלה שבאמת מאמינים במילווקי של השנים הקרובות, והוא יהיה נדבך חשוב בה.
סטט': 79 משחקים. 13.4 נק'. 3.8 ריב', 45 אחוז מהשדה, 1.3 שלשות ב 40 אחוזים.
לו ווליאמס – בכל זאת השחקן השישי של העונה, שזה וודאי מכובד. ממצב את עצמו בשנים האחרונות כמישהו שהוא לגמרי סקנד גארד, למרות שבהתחלה הייתי בטוח שהוא יותר פוינט גארד. אני אוהב אותו פחות משאהבתי בהתחלה אבל קשה להתעלם מהעובדה שהוא יודע לקלוע והמון כשצריך)
סטטיסטיקות: 80 משחקים שבהן לא עלה ולו פעם אחת בחמישייה. ובכל זאת, 15.5 נקודות. קרוב ל 0 בטור הריבאונדים והאסיסטים. 40 אחוז חלשים למדי מה-2. כמעט 2 שלשות ב 34 אחוזים למשחק.
ג'יי.אר. סמית' – עדיין שחקן מגעיל. לא שומר טוב במיוחד, סטריקי מאד. אבל גם מוכשר מאד. הוכיח גם בפלייאוף שכשהוא רוצה הוא עדיין מסוגל לקלוע בצרורות. אבל לדעתי הוא רוצה פחות מאשר בעבר. הכשרון שלו היה יכול לתת לקריירה שלו להיראות מאד שונה, חבל רק שהראש לא שם.
סטטיסטיקות: 70 משחקים בניקס ובליקלבלנד. בסך הכל 12.1 נק', 3.1 ריב', 2.8 אס', 42 אחוז חלשים מהשדה. 2.3 שלשות ב 38 אחוזים חמודים מהשלוש. וכשהוא רוצה, כולנו יודעים שהוא גם יכול.
ארון אפללו – (15 אשתקד)
והנה העניין, אפללו הגיע כמחליף של מת'יוס, ובהחלט הוכיח שהוא פחות טוב ממנו. הוא פחות טוב כמייצר נקודות, הוא פחות טוב בהגנה, הוא פחות טוב כחלק מהשיטה של פורטלד, ובאופן כללי הוא פשוט קצת פחות טוב. הוא עדיין קולע מספיק ובאחוזים טובים ומאיים מספיק. אבל בעיניי הוא תמיד יהיה לא הרבה יותר מאשר תמצית הבינוניות.
סטטיסטיקות (אבל צריך לקחת בחשבון שכשהוא עבר לפורטלנד הוא היה הרבה פחות טוב מאשר הממוצע העונתי שמשקלל גם את דנבר): 13.3 נק', 3.2 ריב', 42 אחוז מהשדה, 1.5 שלשות ב 35 אחוז מהשלוש. עוד שחקן.
דני גרין
הבעיה היא שקשה לי מאד להשתחרר מהתחושה שבכל קבוצה אחרת הוא יהיה רול פלייר סתמי. אז כן, הוא יודע יופי לקלוע מהשלוש והוא שומר טוב וחזק (אבל לא טוני אלן או משהו כזה). אבל סט היכולות שלו לא נראה לי כמשהו שבאמת מצדיק מקום ב-15, בטח כשיש סקנד גארד טוב ממנו בקבוצה שלו עצמו. איש של שיטה, השיטה של הספרס. אני פשוט לא מאמין שהוא הרבה יותר מכך.
סטטיסטיקות: 81 משחקים, 11.7 נק'. 4.2 ריב'. 2 אס'. 1.2 חט', 44 אחוז מהשדה, 2.4 שלשות ב 42 אחוזים מצוינים.
15. ג'מאל קרופורד (דורג 9 אשתקד).
השחקן השישי של העונה, לו ווליאמס לא נכנס, אבל זה של השנה שעברה דווקא כן, כי הוא פשוט טור יותר. אמנם הוא נמצא בנפילה יחסית מהשנה שעברה. שזה די הגיוני לאור העובדה שהוא בן 35 ושיש סקנד גארד טוב ממנו בקבוצה שלו (מה שלא היה בהכרח נכון שנה שעברה). עדיין איום רציני מאד כסקורר בצרורות, אבל לא יציב כמו בשנים הקודמות. הקליפרס יצטרכו עונה טובה שלו אם הם רוצים לממש את הכשרון וללכת עד הסוף. אבל השנה לא בטוח שהוא אפילו יהיה השחקן השישי עם כל העומק שיש שם.
סטטיסטיקות: 64 משחקים, 15.8 נקודות, 40 אחוז חלשים מאד מהשדה, 1.9 שלשות ב 33 אחוז לא משהו מהשלוש. בהחלט פחות יעיל.
14. ויקטור אולדיפו (HM שנה שעברה)
אם יש משהו שאפללו הוכיח זה שהואקום באורלנדו הוא חתיכת ואקום. אבל לאולדיפו יש בעיניי יותר כישרון מאשר הבינוניות המובהקת של אפללו. יש לו יכולת ניהול משחק שאין לאפללו, ויש לו אתלטיות גדולה יותר. האול אראונד שלו טוב יותר, אני חושב שכבר עכשיו הוא שחקן הגנה טוב יותר, ובאופן כללי הוא כן דרגה מעל אפללו. אני לא חושב שהוא יהיה כוכב בליגה אבל אם הוא ימשיך בקו השיפור, אולי אורלנדו עוד תמצא את עצמה כקבוצה נורמלית בליגה הזאת.
סטטיסטיקות: 72 משחקים, 17.9 נקודות, 4.2 ריב', 4.1 אס', 1.7 חט' (16 בליגה), 44 אחוז מהשדה, 34 אחוז מהשלוש. לא משהו אבל מספיק טוב.
13. מנו ג'ינובילי (7 שנה שעברה)
והנה הסיבה בגללה קשה לי מאד להאמין בקבוצתו החדשה של למרקוס. פארקר ירד אצלי שישה מקומות (מהמקום השישי ל-12 בפוינטים) וגם מנו ירד שישה מקומות.. והתחושה שלי היא שלא לזה ולא לההוא יהיה מקום בין ה-15 בסוף העונה הבאה, וזה לא מקרי שהספרס לא הצליחו השנה בפלייאוף. אולי אלדרידג' ישנה את זה לגמרי, אבל קשה לי להאמין. אם במנו עסקינן, האיש כבר בן 38, ועדיין אחד השחקנים המגניבים בליגה. אבל כוחו כבר לא במותניו, איבד עוד צעד, עוד אמון. חלק גדול ממה שהוא היה פעם היה מבוסס גם על אתלטיות (וגם על המון שכל). השכל אולי עדיין שם, ולכן הוא עדיין מוסר מגניב ומדי פעם מערים על השומר שלו בדרך ליצירת נקודות, אבל האתלטיות והגוף כבר לא. הלוואי ואתבדה כי אני מאד אוהב את הארגנטינאי, אבל איכשהו נראה לי ששנה הבאה הבינוניות של גרין תמצב את עצמה סופית כסקנד גארד המוביל של הקבוצה, בעוד ג'ינובילי יהיה לגמרי ולחלוטין איש למשימות מיוחדות, פעם ב... וגם אז, באחוז הצלחה לא גבוה מאד.
סטטיסטיקות: 70 משחקים (20 דקות למשחק). 10.5 נק, 3 ריב', 4.2 אס', 43 אחוז מהשדה, 35 אחוז מהשלוש.
12. אריק גורדון (HM בלבד שנה שעברה, למרות שלא עשה באמת שיפור השנה).
ההבדל העיקרי בין השנה לשנה שעברה היא שהשנה ניו אורלינס אשכרה הצליחה במערב החזק להשתחל לפלייאוף. הבעיה המרכזית היא שיש רק שחקן אחד שבאמת מגיע לו הקרדיט כאן, אחד, אנתוני דייויס. אריק גורדון ההבטחה הגדולה מלפני חמש שנים, ממשיך להיות סקנד גארד נחמד ואפילו משפר את יכולת הקליעה מהשלוש, והוא בהחלט כוח מוביל כאן בליגה וכיום קלעי מצוין. אבל הוא חסר הכוח והאקספלוסיביות שהיתה לו טרם כל הפציעות. כשחקן תורם ברוטציה שבה דייויס הוא השחקן המוביל, הוא יכול להמשיך להיות. אבל הוא אפילו לא מספיק טוב בשביל להיות השחקן השני בקבוצה טובה באמת. מקסימום שחקן 4-5 כזה. לצערי, זה מספיק בשביל להכניס אותו למקום ה 13 ברשימה הזאת.
סטטיסטיקות: 61 משחקים בלבד, 13.4 נק. , 3.8 אס', 41 אחוז חלשים מהשדה. 2.3 שלשות ב 45 אחוזים מצוינים מהשלוש (כן, הוא קולע 38 אחוזים בלבד מ-2 נקודות).
11. ברדלי ביל (5 שנה שעברה)
חבל, חבל, חבל. שנה שעברה דירגתי אותו גבוה, גם כי וושינגטון הצליחה בגללו וגם כי הוא באמת היה טוב ובעיקר בגלל הפוטנציאל. אבל השנה, רק בעונתו השלישית בליגה הוא הראה שאולי שנה שעברה היה פוקס, ואולי הוא לא באמת כזה טוב. אז נכון שהוא היה פצוע, אבל הוא היה גם נראה שביר יותר, עדיין לא מצליח לתפוס אחוזים טובים, פחות מעז, פחות אגרסיבי. שחרור יפה זה משהו שעדיין יש לו, ואחוזים טובים מהשלוש גם כן, אבל הוא פחות מתפנה ובאופן כללי הוא פשוט פחות טוב. אז עדיין יש לו את הפוטנציאל להיות טופ 5 סקנד גארד, אבל הוא חזר אחורה ושוב – יש לו מה להוכיח. מה גם שהוויזארדס שפעם בעשור הם המרענן הרשמי של הליגה, צריכים לחזור ולהיות כאלה ולא לחזור ולהיות, שוב, פעם בעשור, אכזבה קבועה.
סטטיסטיקות: 63 משחקים, 15.3 נק'. 3.8 ריב', 3.1 אס', 43 אחוז מהשדה, 1.7 שלשות ב 41 אחוזים.
10. ג'ו ג'ונסון (8 שנה שעברה)
השחקן הותיק הזה עדיין מספיק טוב בשביל להיכנס לרשימה הזאת. והשנה, ללא דרון ווליאמס, הוא ינסה יחד עם ברוק לופז הפצוע חצי עונה להביא את ברוקלין לעוד פלייאוף. ספק אם יוכל. האיש הזה שפעם היה הבטחה ואז הפך להיות חוזה גרוע יסיים קריירה במקום גבוה יותר מאשר ג'ייסון ריצ'רדסון שפרש ממש עכשיו, אבל לא הרבה יותר גבוה. אטלנטה שלו היתה קבוצה טובה פחות מאטלנטה של היום, וברוקלין לעולם לא הצליחה למצב את עצמה להרבה יותר מאשר קבוצת פלייאוף חלשה במזרח החלש. זה לא משנה את העובדה שיש לו את רוב הכלים ההתקפיים, החדירה שלו מצוינת, הכדרור שלו טוב מאד, הוא מסוגל לקלוע מכל טווח והוא גם שחקן קבוצתי מאד, ואפילו שחקן עם ביצים. לפעמים. מה אני מצפה לו? התדרדרות קטנה נוספת, כי בכל זאת הוא בן 35 כמעט. קלעי מוביל של הקבוצה רק עם ברוק לופז פצוע כל הזמן. ברוקלין מחוץ לפלייאוף בכל מקרה, וג'ו ג'ו תולה נעליים תוך שנתיים או גג שלוש מהיום. ג'ו ג'ו היה שחקן של סיטואציות והזדמנויות, ובסופו של דבר הוא לא הצליח לקחת אף אחת מהן.
סטטיסטיקות: 80 משחקים. 14.4 נק. 4.8 ריב', 3.7 אס'., 44 אחוז מהשדה, 1.5 שלשות ב 36 אחוז שזו ירידה מהסטנדרט שלו בשנים קודמות.
9. ווסלי מת'יוז (12 שנה שעברה)
אוהב את האיש הזה שתמיד חושב סקורריות למרות שאין לו את הכשרון הטבעי לזה. אוהב מאד לזרוק, אבל עושה את זה בשטף המשחק בזכות הבנה טובה של מיקום ומשחק ללא כדור. לא אתלט גדול, אבל מספיק בשביל לייצר הגנה טובה בסך הכל. שימו אותו עם ארבעה קונוסים והוא עדיין לא יהיה כוכב, ולא יקלע יותר מאשר 20 למשחק, אבל בעיניי הוא נכס לכמעט כל קבוצה, ויכול לפרוח במיוחד בקבוצות כמו הספרס, הווריורס ואטלנטה.
מה שמעלה את השאלה, האם הוא יכול גם לפרוח בדאלאס. לא יודע, דאלאס הוא לא קבוצה של שירה בתנועה. אני לא חושב שיש לו את יכולת יצירת הנקודות הטבעית שהיתה לאליס, ובלי קשר – הוא עבר פציעה מספיק קשה שכנראה גם תשבית אותו בתחילת העונה הקרובה, וקשה לדעת איך הוא יחזור ממנה. ועדיין, רוב השנה שעברה זאת היתה הרמה שלו, איכשהו בטופ 10 של הסקנד גארדים בקבוצה חמודה מאד. אם קיובן יקבל את זה ממנו גם השנה כשהוא סוף סוף יחזור, יש סיבה להיות מבסוט.
לדרון ווליאמס בכל מקרה, תהיה עבודה חשובה מאד השנה בקבוצה של שחקנים שחיים על שטף, כמו מת'יוז וכמו פרסונס. יהיה מאד מעניין.
סטטיסטיקות: 60 משחקים עד הפציעה, 15.9 נק', 3.7 ריב', 2.3 אס'. 1.3 חט'. 45 אחוז מהשדה וכמעט 3 שלשות ב 39 אחוזים למשחק.
8. ג'יי ג'יי רדיק (HM שנה שעברה)
לא יודע אם אפילו אמא שלו האמינה שיום אחד הוא יהיה בין עשרת הסקנד גארדים הטובים בליגה (ברשימה של ישראלי אלמוני שגר בתפוצות), אבל קשה להתעלם מהעובדה שאשכרה מגיע לו. אין דבר שהוא לא משפר בעקביות כל שנה. אישית, חשבתי כשהוא הגיע לליגה שהוא יסיים את דרכו כממשיכו של טרג'ן לנגדון בצסקא והנה עובדה, הוא כבר בן 30 והוא שחקן חמישייה באחת הקבוצות הטובות בליגה. סקנד גארד מהזן הישן, נע בין חסימות, הבנה מצוינת של משחק ללא כדור, קליעה נהדרת מהשלוש. הגנה שאף היא משתפרת בעקביות משנה לשנה. ריבאונדר חלש, מנהל משחק קטן מאד אבל נהנה מאד מהעובדה שלידו משחקים מוסרים פנומנליים כמו פול וגריפין. ובסופו של דבר, השנה הוא פשוט גארד טוב יותר ויציב יותר מאשר השחקן השישי, קרופורד. הקליפרס היא אחת הקבוצות המסקרנות של השנה הקרובה בשל העומק הבלתי נגמר, אבל קשה להאמין שרדיק יסבול מזה. הוא רק נהנה מכך שיש לידו שחקנים מצוינים ואני מניח שזה ימשיך. בטח כשהתחרות על העמדה מתדרדרת והוא רק משתפר.
סטטיסטיקות: 78 משחקים, 16.4 נק'. 2.1 ריב', 1.8 אס', 48 אחוז מהשדה, 2.6 שלשות ב 44 אחוזים טובים מאד. 90 אחוז מהעונשין. רק שימשיך כך.
7. מונטה אליס (6 שנה שעברה)
קצת כמו אייברסון של הדור שלנו, גוף קטן יחסית (אם כי לא כמו של אייברסון) לא קלעי גדול מרחוק, אבל מייצר נקודות נפלא. אייברסון עשה את זה בחדירה עד הסל. מונטה אליס אוהב לעצור בחצי מרחק. אנשים אוהבים לאחרונה לומר שהכדורסל המודרני, זה של השנים האחרונות הוא כדורסל של שלשות. מה שכמובן התחזק עם האליפות של גולדן סטייט. בעיניי, זאת ראייה צרה, גם לשחקנים כמו אליס יש עדיין מקום בליגה, וגם שחקנים כמו אליס יכולים עדיין להשפיע על קבוצה ואף יותר מכך .הבעיה היא שלאליס גם אין את זה בהגנה וגם לבד הוא בטח לא יכול. ועדיין, בעונה בה נוביצקי התדרדר, רונדו אף פעם לא רצה, ופרסונס היה די פצוע בעיקרון, אליס היה האיש המרכזי בקבוצה שהגיעה לפלייאוף במערב מאד חזק. מה רע? בכלל מונטה אליס נראה לאחרונה מצוין בפלייאוף כשגם השנה הוא קלע 26 למשחק בחמישה משחקים בהפסד מול יוסטון (והארדן נטול ההגנה).
באינדיאנה יהיה מעניין מאד לראות אותו. קודם כל כי מעניין יהיה לראות מי יוביל בינו לבין פול ג'ורג', והאם פול ג'ורג' יכול לחזור ליכולתו מלפני שנה. ושנית, בגלל שיהיה מעניין לראות אם איכשהו האיש הקטן והמאד אנדרייטד הזה, יכול שוב, לסחוב קבוצה לפלייאוף.
סטטיסטיקות: 80 משחקים, 18.9 נק'. 2.4 ריב', 4.1 אס', 1.9 חט' (7 בליגה, יחד עם אריזה), 45 אחוז מהשדה ,אבל רק שלשה אחת למשחק ב 29 אחוזים. לא נורא, זה לא הטיקט שלו. שחקן שאני אוהב.
6. קובי (HM שנה שעברה)
זה המקום. למה? כי חמשת הראשונים הם באופן מובהק חמשת הראשונים וכאן יש חור. כי הוא שיחק בכל זאת כמעט חצי עונה וקלע המון (אבל באחוזי גבינה ישראלית לבנה), וכי לדעתי זה עדיין פחות או יותר המקום הריאלי שלו, ובלבד שלא ייפצע יותר מדי. אז ESPN שמו אותו ב-93. אצלי הוא קרוב יותר ל-30. חסיד שוטה. אני עדיין חושב שהוא יקלע העונה 20+, ובתקווה אולי גם ישפר את האחוזים. סביר מאד להניח שהוא ישחק בכלל בעמדת הסמול פורוורד, אבל היסטורית הוא גארד וכזה היה גם שנה שעברה, אז כרגע זה עדיין המקום שלו. הבק קורט של הקבוצה הזאת יהיה באופן כללי מאד מעניין, דיאנג'לו ראסל צריך להיות היורש של קובי, ואולי גם יהיה. קלארקסון הוא שחקן מבטיח שנתן עונת רוקי מצוינת. ניק יאנג תמיד מסוכן כגאנר וגם לו ווליאמס, השחקן השישי של העונה שם. אם קובי יצליח להוביל את החבורה הזאת, גם אם מעמדה 3 זה יכול להיות מעניין, אבל בשביל זה הוא באמת יצטרך לשפר את האחריות שלו, ולהבין שהוא לא יכול להגיע היום, בגילו ואחרי כל הפציעות ל 25+ במשחק באחוזים נורמליים. זה כבר גדול עליו. השאלה היא האם הוא יכול לקלוע 18-20 נקודות באחוזים נורמליים. קובי צריך להפוך את עורו מעט אם ללייקרס יש סיכוי, קלוש ככל שיהיה להגיע לפלייאוף. אם הוא יצליח זה יהיה מדהים לדעתי.
סטטיסטיקות: 35 משחקים בלבד, 22.3 נקודות (אבל אוי האחוזים), 5.7 ריב', 5.6 אס', 1.3 חטיפות. 37 אחוז מהשדה, 29 אחוז מהשלוש (1.5 שלשות למשחק).
5. דמאר דרוזן (3 שנה שעברה)
היו רגעים בעונה לפני האחרונה (13-14) בהם היה נראה שדרוזן וטורונטו המאד מצליחה שלו יצליחו להשכיח קצת את קובי. התנועות שלו באמת דומות, השכל שלו באמת נמצא במגרש. יש לו יכולות עם הגב לסל, ובחדירה עם הפנים לסל. אז אין לו שלשות, אבל יש לו את הכשרון ההתקפי שהיו למעט סקנד גארדים בעבר, והוא גם אחד האלגנטיים שבהם. אין לו קליעה מהשלוש, אבל יש לו קליעה נקיה וסטפ בק נפלא מ-2 ארוך. אין לו את המהירות והלוליינות של סקנד גארד אחר ללא קליעה מהשלוש, כמו מונטה אליס, אבל יש לו יותר שכל, והוא גם גדול יותר וזה בהחלט נותן לו לא מעט. הבעיה היא שהשנה הוא קצת ירד, עדיין נתן משחקים מצוינים אבל פחות, וטורונטו איתו לא נראתה בהכרח טוב יותר משהיא נראתה עם לאורי לבד. הוא עדיין צעיר, עדיין יש לו עוד המון שנים להוכיח את עצמו, אבל בניגוד לשנה שעברה, כרגע נראה שהתקרה שלו ברורה. מן טופ 5 סקנד גארד, ולא הרבה מעבר לזה. אשמח להתבדות.
סטטיסטיקות: 60 משחקים, 20.1 נקודות (14 בליגה), 4.6 ריב', 3.5 אס', 44 אחוז מהשדה, אבל מה שמדאיג הוא שהוא קלע רק 0.4 שלשות (חצי מהכמות למשחק מהעונה הקודמת) ב 27 אחוזים עלובים אפילו יותר מאלו של קובי.
4. דווין וויד (4 שנה שעברה)
היה ברור שכשלברון יעזוב, וויד יעלה את המספרים, אבל הוא לא העלה אותם הרבה, ואחרי שהוא העביר עוד שנה עם משחק כן, משחק לא, קשה להאמין שהוא יחזור להראות את היציבות מפעם. מה גם שהוא ממש לא צעיר. לעיתים היה נראה כאילו המבחן שלו יהיה להביא את מיאמי ללא כריס בוש לפלייאוף. הוא נכשל, אבל שוב – גם בגלל שאף אחד לא בונה עליו לתת יותר מדי משחקים. עדיין, גם כשהוא פצוע תמידית, וחצי ממי שהוא היה פעם, הכשרון והשכל שלו מספיק גדולים בשביל להיות אחד הקלעים הגדולים בליגה. אבל הוא יצטרך לתת קאמבק בריאותי סטייל גרנט היל בשביל שיהיה מעניין. ועדיין, מיאמי מבחינתי היא אחת הקבוצות שהכי מעניין יהיה לראות השנה. הכשרון שם (בהנחת בריאות) להגיע עד השלבים הגבוהים ביותר, ואפילו להיות קונטנדרית. אבל בשביל זה ווייד יצטרך לתת לפחות 65 משחקים בריאים בעונה (ובוש עוד 70), כל השאר צריכים גם לא להיפצע יותר מדי, והכי חשוב – הפלייאוף צריך להיות בריא. אם כן, אני נוטה לחשוב שלוויד יש עוד עונה אחת גדולה בקנה. אבל יכול להיות שאני קצת אופטימי מדי.
סטטיסטיקות: 62 משחקים, 21.5 נק' (11 בליגה), 3.5 ריב', 4.8 אס', 1.2 חט', 47 אחוזים טובים מהשדה, 28 אחוזים לא משהו מהשלוש. (חצי שלשה למשחק).
3. ג'ימי באטלר (13 שנה שעברה)
חתיכת זינוק הבחור החביב הזה נתן. ממקום שבו הוא היה באופן מובהק אחרי חבר'ה כמו פול ג'ורג' או קוואי לאונרד כשחקני פרימטר הגנתיים מובהקים ,הוא הפך להיות הגו טו גאי של שיקגו (אולי יחד עם פאו... בעצם, בעיקר כשרוז לא משחק). ומשחק אחרי משחק הוביל את שיקגו בשקט ובאחוזים טובים למעמדה כאחת הקבוצות הטובות במזרח. עדיין שחקן הגנה מופלא, וזה עדיין כנראה הטיקט שלו, אבל השנה בניגוד לשנים קודמות גם מצא את היד. יודע בעיקרון לעשות הרבה דברים למרות שהוא לא מצוין בהתקפה בשום אספקט. אם כבר אז הוא חלק מהשטף הקבוצתי, אין לו את יכולת הכדרור וההמצאה של השניים שלפניו למשל. אבל כן יש לו את היכולת השקטה לדעת איפה להיות על המגרש. הוא מהווה איום מכל בלטה גם אם הוא לא סטף קארי, והוא מספיק אתלטי כך שזה עוזר לו לא רק בהגנה אלא גם בהתקפה. ג'ימי באטלר טוב זאת שיקגו טובה, אבל ג'ימי באטלר, טוב ככל שיהיה לא יכול לעולם להפוך את שיקגו לשיקגו גדולה.
סטטיסטיקות: 20 נקודות (15 בליגה), 5.8 ריב', 3.3 אס', 1.8 חט' (11 בליגה ביחד עם ג'ון וול), 46 אחוז מהשדה, קצת יותר משלשה למשחק ב 38 אחוז.
2. קליי תומפסון (שני גם אשתקד)
37 נקודות ברבע אחד, זה מה שהאיש הזה שווה כשהכל מתחבר לו. אני אישית לא מאופס לגביו, ואני רואה בו סוג של שילוב בין המעבר בין חסימות של רג'י מילר (אבל בטח לא ברמה של מילר) לבין סוג של קווין דוראנט אבל עם 8 ס"מ פחות. הבעיה המרכזית שלו היא שפרט לפה ושם (בכל זאת, 37 נקודות ברבע) הוא לא מלהיב במיוחד. אין לו מחוות מלהיבות, אין לו תנועות מלהיבות. הוא פשוט עושה הכל מאד מאד יעיל, והוא כמובן גם אחד מחמשת או ששת הידיים הטובות ביותר בהיסטוריה. ליד מילר, ליד דוראנט, ליד קרי. כאמור, טוב מאד בהתגלגלות בין חסימות ועם שחרור מהיר כמו שלו, הוא לא יכול שלא להיות כוכב על. ההגנה שלו אמנם טובה מאד אבל לא גדולה. כך או כך הוא נכס גדול. והשאלה היא כמובן מה הלאה, יחד עם סטף קארי, מדובר בפעם הראשונה מאז מייקל וסקוטי שבקבוצה אחת מופיעים צמד קו אחורי כל כך מופלא. הוא משלים את הספלאש בראדר השני מצוין ואין דבר שהוא לא יודע לעשות. הכשרון שם בשביל לעזור לגולדן סטייט לקחת עוד אליפות. הבעיה היא שבסופו של דבר, בפלייאוף ובטח שבסדרת הגמר, קליי קצת נעלם. לגמרי הפוך מרג'י הנ"ל. אם הוא יצליח קצת לסדר לעצמו את הביצים יותר, אין דבר שיכול לעצור את גולדן סטייט בדרך לריפיט.
סטטיסטיקות: 77 משחקים, 21.7 נקודות (9 בליגה יחד עם קיירי אירווינג), 3.2 ריב', 2.9 אס', 46 אחוז מהשדה, 3.1 שלשות ב 44 אחוזים נהדרים מהשלוש. כוכב.
1. ג'יימס הארדן (עונה שניה ברציפות)
לא שהיה ספק. ספק אם אי פעם היה בנ.ב.א מישהו ששלט טוב כמוהו בגוף שלו, ספק אם אי פעם היה בנ.ב.א מישהו שידע לסחוט עבירות טוב כמוהו. אני אוהב אותו כי אני אוהב שחקנים חכמים, ואין ספק שהג'ינובילי המשופר הזה, האיש שהיה פעם צלע שלישית לשני כוכבים ענקיים אחרים, הוא שחקן חכם. הוא גם מקבל אולי קצת יותר מדי כבוד מהשופטים, אבל זה לא שלא מגיע למישהו שבאמת יודע להתפתל כמו קוברה. איש של עבודה, שלמרות אתלטיות פחות טובה משל אחרים, הוא פשוט טוב מאחרים. נכון, לפעמים סקנד גארדים אחרים עושים לו בית ספר, במיוחד בהתקפה (דרוזן) ולפעמים גם בהגנה (באטלר) אבל הקבלות שלו. והקבלות שלו הן שבמערב חזק הוא עשה משהו שכריס פול למשל אף פעם לא עשה – סחב קבוצה עד הגמר האיזורי והוכיח שהוא באמת שייך לאליטה של האליטה. עם יכולת הקליעה שלו, החדירה שלו והעובדה שהוא מוסר לגמרי לגמרי לא רע, השמיים הם הגבול. איך הוא יסתדר עם לאוסון זאת השאלה המרכזית של העונה הקרובה, ואם התשובה על כך תהיה חיובית (וכך אני מקווה), אז כאמור, גם כאן השמיים הם הגבול. לא מן הנמנע, שבעוד שנתיים שלוש, שמו יייזכר בהיסטוריה ליד שמו של וויד, ולא מן הנמנע שעוד 5-6 שנים, שמו ייזכר לצד קובי.
סטטיסטיקות: 81 משחקים, 27.4 נק' (שני בליגה לווסטברוק), 5.7 ריב', 7 אס' (8 בליגה ביחד עם טיג) .1.9 חט' (5 בליגה ביחד עם פול), 44 אחוז מהשדה, 2.6 שלשות למשחק ב 38 אחוזים.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
