סל ניוז

מתקפת הטרור הקשה ביותר שעברה מדינת ישראל התחוללה בשנים 2003-2002. כדי להבין את האתגרים שעמדו בפני מערכת הביטחון באותה תקופה, נבודד את איום הטרור המרכזי שהציגה: פיגועי ההתאבדות בעזרת מטען נפץ בערים מרכזיות בישראל.

גרף ראשון
מקור: ויקיפדיה

הסיבה לכך שפיגועים מסוג זה מלמדים אותנו הרבה היא שהם קשים מאוד לביצוע. כדי להביא לכך שאדם יתפוצץ בלב ישראל עם מטען גדול נדרש מנגנון מתואם ומורכב. צריך אנשים בעלי מומחיות הנדסית שיודעים להרכיב פצצה יציבה ורבת-עוצמה; צריך מודיעין טוב על ישראל; צריך תכנון טוב ומערכת פיקודית; צריך מגייסים ומגוייסים (ביניהם המתאבד והמעגל התומך); צריך לשמור על סודיות ותקשורת סמויה; צריך קשר עם ארגונים וספקים רבים כדי להשיג רכבים, כרטיסי נסיעה בנתיב מתוכנן, חומרי נפץ ורכיבי אלקטרוניקה; וצריך לא מעט כסף, שגם הוא צריך לעבור בתחנות רבות.

בתמצית, הוצאת פיגוע תופת מסוג זה דורשת התארגנות ברמה גבוהה. כעת נפנה בקצרה לנתונים, שכדאי להיזכר בהם כדי לזהות את ההבדל הניכר ממצבנו היום. נלך אחורה בזמן. פיגוע התופת האחרון שידענו היה ב-2011 בהתקפה באילת. מחבל פוצץ עצמו סמוך לאוטובוס ריק מנוסעים והרג את הנהג. לפני כן, ב-2008, התבצעו שני פיגועים, אחד בכרם שלום עם הרוג אחד והשני בדימונה ללא הרוגים. ב-2007 היה פיגוע התאבדות באילת, עם שלושה הרוגים. דהיינו, מזה כשמונה שנים המחבלים מתקשים מאוד להוציא פיגועי התאבדות עם מטעני נפץ במרכז הארץ.

מכאן המספרים מתחילים לעלות. ב-2006 היו שלושה פיגועי תופת, שניים מהם בתל-אביב, עם 15 הרוגים. ב-2005 היו 8 פיגועי התאבדות, עם 32 הרוגים, כולל בחדרה, נתניה, באר-שבע ותל-אביב. ב-2004 היו 14 פיגועי תופת, כולל בירושלים, אשדוד, באר שבע, ותל-אביב, עם 58 הרוגים. ב-2003, שנה אחרי חומת מגן, היו 22 פיגועים שכאלה, בתל-אביב, חיפה, נתניה, כפר-סבא, ירושלים, עפולה, ראש העין, צריפין, בני ברק, עם 140 הרוגים. וב-2002, השנה שבה בוצעה חומת מגן, היו 47 פיגועים עם 225 הרוגים, כאשר 20 מתוכם התבצעו אחרי תום המבצע בבר-אילן, ירושלים, ראשון-לציון, תל-אביב, כפר-סבא, הרצליה, פתח-תקוה וליד צומת מגידו, שם מחבל פוצץ את עצמו ברכב ממולכד כשנסע סמוך לאוטובוס. ב-2001, השנה שבה נסק מספר פיגועי ההתאבדות, היו 31 פיגועים, בנתניה, ירושלים, כפר סבא, חדרה, תל-אביב, בנימינה, קריית מוצקין, נהריה, מחנה 80 וחיפה, עם 86 הרוגים.

גרף שני
מקור: ויקיפדיה

הפיגועים הללו היו יעילים מאוד בהשגת המטרה העיקרית של הטרור, שאיננה רק הרצח עצמו, אלא גם השלטת אימה ותחושת חוסר-אונים בתודעת אוכלוסיית האויב (אנחנו). כך, למרות שיחסית לכלל אירועי הטרור באותה תקופה מספר פיגועי התופת קטן, הם גבו כחצי מכלל מספרי הנרצחים באותה תקופה, ואכן הובילו לתחושת חשש כללית בארץ כולה.

אני מקווה שכל מי שמדבר על האינתיפאדה השנייה ועל חומת מגן מתחיל להרגיש מעט לא נוח וחסר-פרופורציות. אבל זו איננה הנקודה העיקרית כאן, אלא העובדה שלחומת מגן הייתה מטרה צבאית ברורה וחשובה ביותר. הטרור נשען, כפי שמעידים מספר הפיגועים האיכותיים הללו, על תשתיות מורכבות ורבות שהתבססו ביש"ע בעקבות אוסלו. צה"ל והשב"כ נדרשו לחסל את התשתיות הללו. זוהי מטרה ברורה למבצע צבאי. התשתיות היו ענפות ומבוססות כל כך, עד שלקח לכוחות הביטחון קרוב לארבע שנים כדי לחסל אותן באופן אפקטיבי, הצלחה שהובילה לשקט היחסי הארוך שאנו נהנים ממנו עד היום.

כעת, חשוב להפנים: ברובן הגדול, התשתיות הללו כבר אינן קיימות. זה לקח זמן, נחישות, התמדה, סבלנות וקור רוח – תכונות שחלק ממזדעקי הימין היום אינם מפגינים כל כך – אבל הן אינן. ביו"ש כמעט אין היום תשתיות טרור שיכולות להוציא פיגועים איכותיים. בידי מי שרוצה לרצוח יהודים יש היום טווח אפשרויות מוגבל ורק מעט סיוע ארגוני.

חישבו על כך: מה היה פיגוע הטרור המשפיע ביותר בשנים האחרונות? חטיפת שלושת הנערים. האם לא ברור לכל מתבונן שאירוע החטיפה היה לא מאורגן ומבחינת הטרוריסטים התבצע בחובבנות ולא השיג את מטרותיו? החוטפים נלחצו מעצם העובדה הכמעט-מקרית של הצלחתם. נראה שלא היה להם נתיב מילוט מסודר, לא היו להם בתי מסתור, הם לא חשבו מראש איך יתחמקו מהמודיעין הישראלי, ולא היה ארגון שחיכה לקבל אותם ולהדריך אותם. במקום להשתמש בנערים כקלפי מיקוח, מעשה שמבחינת יעדי הטרור היה אפקטיבי הרבה יותר, הם רצחו אותם. קשה להשוות את החטיפה הזו לחטיפת גלעד שליט או אפילו נחשון וקסמן. הסיבה להבדל פשוטה: אין היום ביו"ש תשתיות טרור משמעותיות.