טוב, התפנה לי מעט זמן והחלטתי ללכת על הפרויקט הזה, מדובר בדירוג השחקנים הפעילים ביורוליג לפי עמדות. הדירוג הוא כמובן דירוג אישי שלי, הדירוג משכלל מצד אחד יכולת אישית ומספרים ומצד שני הישגים כמובן לאורך השנים. אז יאללה בלי הרבה דיבורים נצא לדרך עם עמדת הרכז. עמדה שמפתיעה לטובה עם כמות גדולה מאוד של שחקנים טובים, חלקם כוכבים גדולים חלקם סתם שחקנים טובים אבל מה שבטוח מדובר בעמדה עמוקה מאוד, אולי העמוקה מכולן, רק להסתכל על אלה שלא נכנסו ותבינו לבד.
מי לא נכנס? ארון ג'קסון, קוסטאס סלוקאס, זוראן דראגיץ', ברייס קוטון, שיין לארקין, לוקה דונצ'יץ', סטפן יוביץ', סקוטי וולבקין, מייק ג'יימס, לאו ווסטרמן.
10. ריקי היקמן, ארמני מילאנו ממוצעים העונה: 10.6 נקודות, 3.4 אסיסטים, 2.7 ריבאונדים, חטיפה אחת ב25 דק'. הישגים בולטים: זכייה ביורוליג עם מכבי תל אביב (2014), חצי גמר עם פנר (2015), גמר עם פנר (2016).
האמת? יכול להיות שריקי היקמן כבר 3 שנים לא שייך לעשירייה הראשונה. אני עדיין זוכר לו "חסד נעורים" ולוקח בחשבון שעבר פציעה קשה מאוד. חזר ממנה יפה סך הכל. אחרי שתי עונות קשות בפנר של אוברדוביץ', היקמן קיבל שוב קבוצת יורוליג עם שאיפות לידיים. לא הרבה באשמתו, מילאנו גם העונה לא נראת משהו. היקמן היה ונשאר אחד האתלטים הגדולים ביורוליג. הפציעה הורידה לו איזה חצי צעד אבל עדיין הוא מצליח לחדור מול רוב השומרים, ולהגיע קרוב לטבעת. מבחינת האחוזים, פה הסיפור כבר שונה, היקמן עם ה43 אחוז שלו העונה ל-2 מגיע לשפל חדש בקריירת היורוליג שלו. גם מחוץ לקשת הוא קולע באחוזים הכי נמוכים שלו, 23 בלבד, 8/35 (!) עונתי במפעל. ולמרות כל זה, היקמן הוא סקורר מגוון, חכם, שומר טוב ואחד שתמיד כדאי לתת לו את הכדור במאני טיים.
9. ניק קלאת'יס, פנאתינייקוס ממוצעים העונה: 13.1 נקודות, 6.6 אסיסטים, 5.2 ריבאונדים, 1.4 חטיפות ב-32 דק'. הישגים בולטים: זכיה ביורוליג עם פנאתינייקוס (2011), חצי גמר עם פאו (2012).
קצת מצחיק ששחקן שגדל תחת דימטריס דיאמנטידיס בעשור האחרון יצא בסופו של דבר קצת יותר דומה לספנוליס. אמנם ספנוליס יותר אתלט מקלאת'יס והקליעה שלו פי כמה יותר טובה מחוץ לקשת, אבל מבחינת סגנון המשחק, קבלת ההחלטות והקרחת המכוערת, קלאת'יס הוא הדבר הכי קרוב לספנוליס שהכדורסל ה"יווני" (נו, שיהיה) ייצר בשנים האחרונות. והוא רק הולך ומשתפר מעונה לעונה. בפברואר הוא יהיה בן 28, והנה לראשונה הוא קיבל לחלוטין את המושכות של פאו, עד כה גם מחזיר בענק. מנהל משחק מהשורה הראשונה ביבשת, הברומטר של פאו בכל משחק העונה, אחד הריבאונדרים הטובים ביורוליג יחסית לעמדה שלו. קולע באחוזים טובים ל-2 אבל נגר מוחלט בכל מה שקשור לעונשין ולקליעה מבחוץ. מוביל את הקבוצה בנקודות, אסיסטים וחטיפות, ושני בריבאונדים (!) בהפרש של חצי ריבאונד מכריס סינגלטון. יופי של שחקן שנמצא בסוג של עונת מבחן עבורו ועבור פאו, כרגע הם בדרך לפלייאוף, כל דבר מעבר לזה תחשב הפתעה גדולה בעיניי.
8. בובי דיקסון, פנרבחצ'ה ממוצעים העונה: 11.7 נקודות, 2.8 אסיסטים ו2 ריבאונדים ב- 26 דקות. הישגים בולטים: אליפות טורקיה עם קרשיאקה (2015), גמר היורוליג עם פנר (2016)
בובי דיקסון הוא סיפור די מדהים על שחקן שהסתובב שנים בדרגים נמוכים יותר באירופה, לא בהצלחה יותר מדי גדולה, ופתאום בעונה אחת מדהימה בטורקיה, בגיל 32, הצליח להגשים חלום ולגעת בפסגת הכדורסל האירופי. דיקסון סחף את קרשיאקה לאליפות מדהימה ב2015 ומיד נחטף על ידי אוברדוביץ' ופנר. האמת שההשתלבות שלו היתה מהירה מהצפוי, כולם מכירים את הסטיגמה על אוברדוביץ' האנטי האמריקאי שהסתדר רק עם מייק באטיסט. עם דיקסון זה עבד. תוך עונה הגמד האמריקאי המוכשר הפך לאחד הרכזים הבולטים במפעל, והוביל את פנר עד לגמר שם נכנעה לצסק"א מוסקבה. העונה הוא קולע יותר נקודות אבל רואה את סלוקאס פורץ קדימה בתור הרכז הראשון של הקבוצה. אני עדיין מעדיף את דיקסון על סלוקאס, בהפרש קטן. סקורר בחסד, קלעי מצוין, מביא אנרגיות מהספסל. מיתן בצורה יפה את השכונתיות שאפיינה אותו לאורך הקריירה, ואם לא יקרה משהו מפתיע העונה, נראה אותו שוב מוביל את פנר לפיינל פור.
7. בראד וונמייקר, דרושאפקה ממוצעים העונה: 13 נקודות, 4.7 אסיסטים, 2.4 ריבאונדים, 1.4 חטיפות ב31.5 דקות.
בראד וונמייקר, אולי כמו דיסקון שמדורג מקום אחד אחריו, בנה את הקריירה שלו מהדרגים הנמוכים באירופה. אמנם לא טייל 10 שנים ביבשת כמו דיקסון, ואמנם פרץ בגיל יותר צעיר, אבל עדיין משהו בצמיחה הזאת מלמטה מאוד דומה. וונמייקר הגיע לבאמברג לפני שלוש עונות, נתן עונה טובה ביורוקאפ, ואז בעונה שעברה נתן את עונת הפריצה שלו ביורוליג עם אותה באמברג. הקבוצה של טרינקיירי היתה הפתעת העונה (אחרי הכוכב האדום בלגראד), וונמייקר היה המנוע שלה, המנהיג הבלתי מעורער, וכמעט הוביל אותה להצלבה היסטורית. בקיץ הרבה קבוצות גדולות באירופה רדפו אחריו, הוא החליט ללכת לדרושאפקה ודיוויד בלאט. גם כאן, וונמייקר הוא ה-מנהיג של הקבוצה והשחקן הכי טוב שלה. סקורר בחסד, קילר מהטופ של הטופ, רוצח מחצי מרחק, קלעי פחות יציב משלוש אבל לא אחד שאתה יכול להשאיר חופשי בשום שלב. שומר מצוין, אחד הגארדים החוטפים הטובים שיש ליורוליג להציע. וונמייקר הוא מנהל משחק מצוין, עד שמעיפים מבט בסטטיסטיקה שלו ורואים 3.4 איבודים למשחק. רק ספנוליס מאבד יותר ממנו העונה, מדובר באופן טבעי בשני שחקנים שמחזיקים הרבה בכדור ולכן מאבדים הרבה. העונה היא סוג של עונת מבחן עבור וונמייקר. הוא כרגע נראה כמו רכז טופ יורוליג אבל כזה שעדיין לא הגיע להישגים יותר מדי מרשימים במפעל, אם הוא מצליח להביא את דרושאפקה להצלבה ולגרד אולי אולי פיינל פור אני בטוח שהדרך שלו לטופ 5 של הדירוג הזה תיהיה סלולה.
6. תומא הרטל, אפס אנדולו ממוצעים העונה: 12.7 נקודות, 5.7 אסיסטים ריבאונד וחטיפה ב- 27.5 דקות. הישגים בולטים: מדליית ארד עם נבחרת צרפת באליפות העולם (2014).
אחרי כמה רכזים שפרצו בשנתיים האחרונות בקבוצות קטנות יותר, הגענו לאחד שתמיד היה שם, תמיד ביורוליג, ואיכשהו, לפחות לפי תחושה אישית שלי, רק בשנתיים האחרונות זכה להכרה ראויה. אולי בגלל המונדובאסקט המדהים ב2014 שם זכה עם צרפת בארד, אולי זה בגלל שהרטל עצמו השתפר בערך בכל פרמטר. בכל מקרה, מבחינת עשיית משחק, מדובר לדעתי בטופ 3 של רכזי אירופה. כמה חוכמת משחק, כמה אחריות, איך הוא יודע לשלוט בקצב ולעשות את אלה שלידו יותר טובים. שחקן פיק אנד רול מעולה. אחד משחקני ההתקפה המלוטשים באירופה. הרטל הוא גם אחד הקלעים המרשימים ברשימה. קלעי מעולה מבחוץ, כמעט 40 אחוז לאורך הקריירה מחוץ לקשת, העונה הוא גם העלה את האחוזים מהקו כשהחטיא רק זריקה אחת מקו העונשין מתוך 15 זריקות עד כה. אז מדוע הוא לא מדורג גבוה יותר? יציבות, הישגים. עדיין לא הוכיח שיכול לסחוב קבוצה גדולה ביורוליג להישגים, מדהים לכתוב את זה אבל מעולם לא שיחק בפיינל פור של המפעל. לגבי העונה? אפס פתחה בצורה נוראית, לאט לאט היא מתייצבת ובמחזורים האחרונים היא באמת באמת מרשימה. קבוצה שאם תתחבר יכולה להשתחל למקומות 4-5 ומשם אלוהים גדול.
5. וסיליס ספנוליס, אולימפיאקוס ממוצעים העונה: 14.7 נקודות, 6.6 אסיסטים, 2.1 ריבאונדים ב26.5 דק' בלבד. הישגים בולטים: אליפות אירופה עם פנאתינייקוס (2009), אליפות אירופה עם אולימפיאקוס (2012,2013), גמר היורוליג עם אולימפיאקוס (2015). MVP פיינל פור יורוליג (2009, 2012, 2013) MVP של היורוליג (2013)
ה-מלך של המפעל בעשור הנוכחי. לטעמי גם הווינר הכי גדול בשנות ה2000 ואחד היוונים הגדולים בכל הזמנים. השחקן היחיד במילניום הנוכחי שהצליח לסחוב קבוצה ממש על גבו לא רק עד לאליפות אירופה מזליקית אחת, אלא לריפיט מטורף בכל קנה מידה עם קבוצה שבאמת לא היתה הטובה באירופה לא בזכייה הראשונה ולא בשניה. כמובן שאי אפשר לציין את הבק טו בק ההיסטורי של אולימפיאקוס בלי להזכיר את הופעות הקלאץ' המדהימות של ספנוליס, הקאמבקים מול צסק"א וריאל בהתאמה ושלשות הקלאץ' (גם אסיסט נחמד לפריטנזיס ב2012) מקילומטר שהפכו את אולימפיאקוס מאחד המועדונים האנדראצ'יברים באירופה לקבוצה שאף אחד לא יהמר נגדה גם כשהיא בפיגור 18 לקראת סוף הבע השלישי. מעבר לכך שספנוליס הוא שחקן ששינה מועדון מהקצה אל הקצה, הוא גם שחקן כדורסל מעולה כמובן. הוא אמנם לא ממש נראה כמו שחקן כדורסל, אלא יותר כמו דמות מצוירת שהלבישו עליה גופיית כדורסל, הכדרור שלו לא הכי נעים לצפיה, הקרחת שלו מכוערת. הוא בעצמו מכוער. ועדיין, אתלט ברמת NBA, קלעי שלשות מצוין, אחד החודרים הטובים בליגה, ויותר מזה, גם אחד המסיימים הטובים מבין הגארדים. סקורר כמעט בלתי עציר בשיאו. גם העונה, כשהוא כבר קצת קצת מעבר לשיא הוא שלישי ביורוליג באסיסטים ונותן כמעט 15 נקודות למשחק באחוזים טובים. למעשה, ספנוליס לא ירד מדאבל פיגרס באף משחק יורוליג העונה. הוא אמנם גם מוביל את היורוליג באיבודים כמו שציינתי קודם, אבל זה רק מראה עד כמה הכדור אצלו וכמה הוא זה שקובע אצל אולימפיאקוס, לטוב ולרע. אם הדירוג היה מתבצע לפני שנתיים ואפילו לפני שנה, אין ספק שהוא היה ראשון ברשימה. אבל מי יודע? אולי אולימפיאקוס מתכננת לנו משהו מפתיע גם השנה. עם ספנוליס אי אפשר לדעת.
4. טייריס רייס, ברצלונה ממוצעים העונה: 16.3 נקודות, 5 אסיסטים, 1.8 ריבאונדים ו1.5 חטיפות ב33 דקות. הישגים בולטים: זכייה ביורוליג עם מכבי (2014), זכייה ביורוקאפ עם חימקי (2015). MVP של הפיינל פור ביורוליג (2014), MVP של העונה ביורוקאפ (2015).
כשמדברים על טייריס רייס תמיד אפשר לחזור לאותם סיפורים על חצי עונה חלשה במכבי של בלאט שכמעט הובילה לשחרור של רייס מהקבוצה, ואז כמו שכולם זוכרים חצי עונה שניה מופלאה שהסתיימה בזכיה סנסציונית עם הצהובים ביורוליג. מעניין שדווקא עונה לאחר מכן הוא שיחק ביורוקאפ בחימקי מוסקבה. בחימקי הוא, כצפוי, היה הברומטר של הקבוצה והוביל אותה עד לזכייה ביורוקאפ כשהוא נבחר לשחקן המצטיין של הטורניר. בעונה לאחר מכן הוא פחות סיפק את הסחורה, חימקי באופן כללי היתה מאכזבת מאוד, רייס נקודתית נתן אולי עונה אישית טובה אבל שמע הרבה ביקורות על סגנון המשחק המפוזר שלו ועל זה שחימקי לא הצליחה להמריא. מה שעוד יותר מעניין בסיפור הזה, הוא שדווקא אחרי עונה קצת מאכזבת בחימקי רייס קיבל את המושכות של אחת הקבוצות הגדולות באירופה, ברצלונה. למעשה, ברסה שמה לגמרי את כל הביצים שלה בסל של רייס. הוא המנהיג הבלתי מעורער, והאמת שקצת מוזר להגיד את זה אבל כרגע הוא נראה כמו השחקן היחיד שלה שיכול לתת כמות דו ספרתית של נקודות באופן קבוע. את היכולות של רייס כסקורר כולנו מכירים. זריז כמו שד, מגוון, פיתח בשנה האחרונה פלוטר ברמה כמעט נברואית. הרכז המהיר באירופה בלי צל של ספק, מאוד פיזי יחסית ל1.85 שלו. קלעי קצת סטריקי מ3, אבל הוא מסוג השחקנים שמתחממים ואז אין להם שום בעיה של טווח, תוסיפו לכל זה חכמת משחק שהלכה והשתפרה עם השנים וקיבלתם את הרכז האמריקאי המוביל באירופה היום. ברצלונה של העונה קבוצה מפוצצת בבעיות, רייס הוא כרגע אי של יציבות בקבוצה המקרטעת של ברצוקאס, לא רואה אותם נכנסים לטופ 8 במצבם הנוכחי אבל דווקא פה קשה להאשים את הרכז האמריקאי שבאמת נותן עונה אישית טובה מאוד.
3. סרחיו יול, ריאל מדריד ממוצעים העונה: 19 נקודות ב56.4 אחוז מהשדה, 6 אסיסטים, 1.7 ריבאונדים ב-30 דק'. הישגים בולטים: חצי גמר יורוליג עם ריאל מדריד (2011) גמר היורוליג עם ריאל (2013,2014) זכייה ביורוליג עם ריאל (2015)
טוב, הגענו לשלישיה הראשונה. אם עד עכשיו הדירוג נע בין שחקנים טובים למצוינים, הגיע זמן החייזרים. לשים את סרחיו יול, אולי השחקן השלם באירופה כיום, רק במקום השלישי, היה קשה מאוד. אחרי העזיבה של סרחיו רודריגז לפילדלפיה, היה ברור לכולם שסרחיו יול הוא האיש של ריאל מדריד. לא עוד רוטציות מוזרות בין יול, סרחיו לרודי. פשוט יול וכל האשר מסביב. השינוי הזה עשה רק טוב לפנומן הספרדי. דבר ראשון הוא הפך סופית לרכז במלוא מובן המילה, אין רכז לידו שמבזבז את ההתקפה למוות. יול הוא מקבל ההחלטות, יול המנהיג, יול הסקורר, יול הכל. הוא קולע 6 נקודות יותר מהעונה שעברה בממוצע, מוסר אסיסט וחצי יותר. ובאופן כללי, הוא פשוט טוב יותר. קשה למצוא חסרונות ברורים במשחק של יול. הוא שומר מצוין, זריז, סקורר בלתי עציר באירופה וכשהוא מתחמם הוא גם אחד הקלעים המשובחים ביותר, כזה שמסוגל לתקוע את השלשה מכל טווח אפשרי ובכל דרך- לא ממש משנה מה השומר ינסה לעשות מולו. הוא השתפר מאוד מבחינת ניהול המשחק, הוא מוסר יותר ומעורב יותר, הוא מוביל המתפרצות הטוב באירופה. בנוסף לכל זה מדובר בווינר גדול, כזה שהפסיד כמעט במו ידיו את הגמר ההוא ב2014 מול מכבי של בלאט אבל מאז קולע באזר ביטרס בצרורות, וכמובן הביא לריאל שנה לאחר מכן את התואר שחיכתה לו כל כך הרבה שנים. שחקן שאני כל כך רוצה לראות משתלב בליגה הטובה בעולם. אחרי העונה שעברה המאכזבת, לריאל ויול אין תירוצים העונה. כל דבר מלבד גמר יורוליג תחשב אכזבה עבורם וכמו שזה נראה עד כה הם בהחלט בכיוון הנכון.
2. מילוש תאודוסיץ', צסק"א מוסקבה ממוצעים העונה: 18.7 נקודות, 8.2 אסיסטים, 2 ריבאונדים ב-30.5 גק'. הישגים בולטים: 2 פיינל פורים עם אולימפיאקוס (2009, 2010) שישה פיינל פורים רצופים עם צסק"א (2012-2016) זכייה אחת בתואר היורוליג (2016)
קצת מוזר לחשוב על זה אבל מילוש תאודוסיץ' יהיה בחודש מרץ בן 30. עד לחודש מאי 2016 היתה תחושה שהפנומן הסרבי יכול להמשיך לשחק עוד 50 שנה בצסק"א, להביא את לברון, קארי וראסל ווסטברוק לקבוצה, ועדיין להפסיד בפיינל פור היורוליג, רצוי אחרי הובלה של 15 נקודות ומעלה ושאולימפיאקוס תיהיה היריבה. קצת מעודד התואר הזה שמילוש לקח בעונה שעברה. כבר התחילו להמאס הדיבורים הבלתי פוסקים על לוזר וצ'וקר, דיבורים שברובם הגדול היו נכונים, כן, אבל קצת דחקו לפינה את העובדה שמדובר באחד הכישרונות הגדולים של אירופה בשנים האחרונות ושחקן היסטורי במימדים אירופים, לא פחות. כבר רשמתי שמילוש ממש מזכיר לי את שאראס. כשרואים את הבחור הזה משחק אי אפשר שלא לזהות את הדמיון. הביצים, היצירתיות, הוירטואוזיות. ראיית המשחק הפנומנלית, הכישרון הזה להחטיא 7 זריקות רצופות ואז לקלוע בקלאץ' את השמינית. אז נכון, תאודוסיץ' נחנק במשך כל כך הרבה שנים במאני טיים לעומת שאראס שהיה אולי הווינר הגדול באירופה לדורו, אבל עדיין מבחינת סגנון המשחק הם מאוד דומים. מבחינה סטטיסטית הסרבי נותן העונה את העונה הטובה בקריירה שלו, הוא מוביל את היורוליג באסיסטים בהפרש עצום מהמקום השני, הוא מוביל את היורוליג בקליעות מחוץ לקשת עם כמעט 3 שלשות פסיכיות למשחק. הוא היה קלע העונשין הטוב ביורוליג אלמלא היה משחק איתו בקבוצה רכז אחר שקולע טיפה יותר טוב ממנו מהקו. אם דיברנו על יול ועל היכולת שלו לקבור קבוצות כשהוא מתחמם, אצל תאודוסיץ' הסיפור דומה, גם כאן ברגע שהבחור נכנס לזון הוא סקורר בלתי עציר. יותר מהכל, נראה שבאמת משהו שם השתחרר. הקוף מהגב ירד, צסק"א ממשיכה לדרוס בהנהגתו ולא נראה שמישהו יאיים עליה בדרך לפיינל פור. ומה עם NBA? כנראה שההגנה החלשה, חוסר הפיזיות ואולי גם האתלטיות הבינונית מנעו ממנו עד כה להתברג בליגה הטובה בעולם. יכול להיות שזה תאודוסיץ' עצמו. בניגוד ליול, שלפי דעתי יכול למצוא מקום בהרבה קבוצות בליגה בתור שחקן רוטציה לגיטימי, לתאודוסיץ' יהיה קשה יותר. אבל מה אני מבין. אולי עוד תואר אירופי השנה, והריגושים של הבחור הזה במוסקבה יתחילו להגמר, אולי אולי דווקא אז נראה אותו מחפש הרפתקאה אחרת. נחיה ונראה.
1. ננדו דה קולו, צסק"א מוסקבה ממוצעים העונה: 21 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 54.6 אחוז לשלוש, 95.6 אחוז מהקו, ב28 דקות. הישגים בולטים: זכייה ביורוקאפ עם ולנסיה (2010) חצי גמר יורוליג עם צסק"א (2015) זכייה ביורוליג עם צסק"א (2016) MVP של העונה ושל הפיינל פור (2016)
דווקא אחרי 2 עונות אפרוריות מאוד מעבר לים ננדו דה קולו חזר לאירופה, לראשונה ליורוליג, כאילו יצא מלוע של תותח. יכול להיות שהיציאה לNBA היתה מוקדמת מדי עבורו, מה שבטוח הוא שהבחור השתפר בצורה מטאורית אצל פופוביץ', שידרג אלמנטים רבים במשחק שלו והפך לחיית משחק נדירה, ואחד השחקנים הבולטים באירופה. בעונה שעברה הוא כבר נתן את עונת השיא שלו, נבחר לMVP של העונה והוביל את צסק"א לתואר ראשון אחרי פאקינג 8 שנים של הפסדים מביכים ברגעי ההכרעה. דה קולו הוא החבילה השלמה במשחק האירופאי. אם תאודוסיץ' מייצר הרבה רגעים של "שכונה", דה קולו הוא סוג של מבוגר אחראי. הבחור הוא דבר ראשון פנומן בכל מה שנוגע לכדרור, שולט בכדור בצורה מעולה ונעזר בשינויי הכיוון על מנת ליצור את המרחק מהיריב ולקבל החלטה במהירות הבזק. ככל הנראה הטוב באירופה בתחום הזה. מאחורי הגב, בין הרגליים. ומה קורה אחרי שהוא יוצר את הספייס? גם בזה הוא הכי טוב. ג'אמפ קצר, ג'אמפ ארוך, שני כדרורים ומציאת שחקן פנוי בפינה, סטפ בק לשלשה. מדובר במכונת ההתקפה המשומנת ביורוליג בלי צל של ספק. מלך הסלים של המפעל בעונה שעברה ועשה את זה בקבוצה מנצחת, ממש כמו הכוכבים האירופים של אמצע שנות ה2000. הידיים הארוכות שלו מאפשרות לו לסיים מעל כל שומר שמגיע מולו, ואם צריך הוא גם יתן הטעיה באוויר ויסיים מהכיוון השני. פה ושם הוא נותן אפילו איזה מוב קטן בפוסט אפ ומניע את ההתקפה משם. והכל בשקט וביעילות. פשוט אי של יציבות, שימו לב לנתון הפסיכי הבא: ב43 המשחקים האחרונים של צסק"א ביורוליג (למעשה מסוף עונת 2015) הבחור ירד רק פעם אחת מדאבל פיגרס (!). זה פשוט מטורף. בנוסף לכל זה דה קולו הוא גם מוסר מצוין, ריבאונדר מעולה יחסית לגובה שלו, קלעי העונשין בין הטובים בהיסטוריה של המפעל וכמובן שומר טוב ואתלטי, אחד השחקנים האירופים המרשימים שיצא לי לראות והוא פשוט הולך ומשתפר מעונה לעונה. שחקן ענק והרכז הטוב ביבשת בלי צל של ספק.
_________________ "שכחנו כנראה שאם אנחנו קיבלנו את ההגרלה הכי קלה בהיסטוריה, זה אומר שהקבוצה בדרג הרביעי קיבלה הגרלה עוד יותר קלה". (yuval מסכם את מצב נבחרת הכדורגל שלנו)
צביקה שרף: "Lavaron ג'יימס".
נערך לאחרונה על ידי ABC בתאריך ד' דצמבר 14, 2016 12:58 am, נערך פעם אחת בסך הכל.
|