סאבוניס כתב:
הנה דרך אחרת לחשוב על הנבחרת והטורניר:
http://www.hoops.co.il/?p=100910מתוך הפוסט:
הרי אין סיכוי של ממש שהנבחרת הישראלית הבוגרת תגיע להישגים כאלו בעתיד הנראה לעין. עניין של הצטברות כישרון לאורך שנים, וכן, בסופו של דבר גם של נחיתות פיזית משמעותית. אז למה שלא פשוט נהנה מהנבחרת הצעירה וההישגים שלה, נשמח בהם, ולא נעבור מיד לשאול מה הלאה? יש בזה לדעתי משהו מאוד ישראלי (ואולי גם יהודי?) – חוסר היכולת לחיות את הרגע וליהנות ממה שיש. ולצד זה, גם מידה מוגזמת של ביקורתיות, ראיית שחורות והתמקדות בשלילי.
הנבחרת שיחקה היטב והצליחה מעל המצופה? "יופי, אבל למה לא יכלו גם ללכת עד הסוף ('לוזרים')".
יובל זוסמן נותן טורניר פריצה? "לא חוכמה, בגילו ריקי רוביו ולוקה דונצ'יץ' כבר הובילו את הבוגרים של ריאל מדריד".
תמיר בלאט נותן טורניר גדול ברמת MVP? "נו, אז למה הוא לא עושה את זה גם בליגת העל/במכבי/בנבחרת/בנבא? סתם גמד איטי שלא שומר".
ראי שעל הקיר כתב:
והגישה הזו היא בדיוק הסיבה למה הנבחרת הבוגרת לא תגיע להישג כזה בעתיד הנראה לעין.
זו בדיוק הסיבה למה למאמני נוער בישראל יותר חשוב לנצח ולקחת אליפות מאשר ללמד את השחקנים שלהם יסודות, זו הסיבה למה פורוורד מוכשר משחק בנוער סנטר ואז כשהוא בא לבוגרים אין לו מושג מה לעשות.
הפוסט אומר "זה עניין של הצטברות כשרונות ושל נחיתות פיזית". חשבת למה אצל אחרים יש הצטברות כשרונות ואצלנו אין? למה שחקן ישראלי בן 29 נראה נחות פיזית ופחות מפותח משחקן ספרדי בן 36? בדיוק בגלל הגישה הזו.
אז מה שצריך זה גם וגם. צריך לשמוח בהישג, כי זה הישג ואי אפשר להתכחש לזה. וצריך גם לקחת אותו בפרופורציות וכן לשאול מה הלאה, כי זו בסך הכל פאקינג אליפות גילאים. היא לא השער, היא "המהלך המוביל לשער". ואם כבר הפוסט מדבר על משהו שאין יותר ישראלי ממנו, אז הכי ישראלי זה להתלהב מהישראלי ש"התחיל במהלך שהוביל לשער"...
רק שברוב המקרים בכדורסל הישראלי, המהלך בכלל לא מוביל לשער. אנחנו מתלהבים מהישראלי ש"התחיל במהלך שלא הוביל לכלום".
יש לי כל כך הרבה להגיד על הטור הזה ועל ההודעה של סבוניס, שאני לא יודע מאיפה להתחיל.
קודם כל אני מאוד מסכים עם ראי - מזכיר לי איך במשך שנים בב"ש התעסקו בלקחת אליפויות בליגות הקטסל של מחוז נגב (בו יתר הקבוצות הן של יישובים קטנים וקיבוצים) ואחר כך לא הבינו איך יכול להיות שלא מגיעים לשום הישג סביר בליגות הנערים והנוער. ממש תעלומה, הא? מי שעסוק כל כך בפירורים, לא יאכל את העוגה.
ההישג הוא מעולה, בטח כאשר הנבחרת בא עם ציפייה ומטרה להילחם על הישארות בדרג א' (כדי שהדורות הבאים יזכו להתמודד גם כן מול ליטא ואיטליה, ולא לנצח 50 הפרש את סקוטלנד). באמת, אני יכול לכתוב פה הילולים לשחקנים ולמאמן על פני חצי עמוד, אבל לא זאת המטרה.
הטור קצת מייצג את גישת ה"בורים אבל אופטימיים". אנחנו גדולים! אנחנו אדירים! הידד לנו ולנבחרת המדהימה!! הידד!!!!!
הכי קל לכתבים ופרשנים להגיד את מה שה"עם" רוצה לשמוע - ככה מקבלים הכי הרבה לייקים, הכי הרבה רייטינג. כתב אמיתי לא צריך להיכנע לפופוליזם. כתב אמיתי צריך גם לפרגן (מה שרוב המוחלט של מי שסיקר את האליפות גם עשה) אבל גם לדעת לסייג כשצריך ולהביא את כל העובודות! לא רק פרגון עיוור שמביא הכי הרבה לייקים.
אני לא מבין בשחייה, אז כשאני אקרא סיקור על השחיין הישראלי שזכה במדליה באליפות העולם (רק דוגמא... לא קרה באמת) אז אני אצפה שהוא יפרגן לשחיין שהמצטיין, שהשקיע המון באימונים, שהגיע להישג מרשים וגם הביא כבוד למדינה, אבל שגם יספר לי שאותו שחיין בכלל מתאמן כל החיים שלו בארה"ב והיה בישראל במצטבר חודשיים בחמש השנים האחרונות ושארבעה מתוך השחיינים המובילים בעולם במשחה בכלל לא השתתפו באליפות. זה נקרא סיקור מקצועי. מפרגן, אבל לא כזה שמזלזל באינטליגנציה, עובד עלינו בעיניים, וגורם לנו לחשוב שישראל היא אימפריה של שחייה.
אם כבר, הבעיה היא שאותם פופוליסטים יוצרים ציפיות מוגזמות משחקני הנבחרת. אנשים שפחות מבינים מתחילים לתהות איך זה שקופרברג המדהים לא פתח בחמישייה בחיפה ואיך זה שכל שחקני הנבחרת לא מככבים בליגת העל. אה - זה בטוח בגלל כל הזרים... לא? פתאום כל אחד משתמש בהישג של הנבחרת בשביל האג'נדה הפרטית שלו. "תראו איזה שחקנים אדירים יש לנו, בואו נעיף את כל הזרים" ויש אנשים שאוכלים את זה. אם כבר אז חובה שיהיו גם קולות שפויים, שינתחו את העניין מקצועית ויצביעו על המלך העירום.