|
התפנה לי קצת זמן בעבודה, ואני מקווה חודש וחצי זה מספיק זמן להשלים חמש עמדות. אז כך, עם סיום עונת ההעברות, אפשר להתחיל ולדון בעמדה שהיא מסורתית בשנים האחרונות, החזקה והעמוקה ביותר בליגה. העמדה עם ה MVP האחרון וזה שלפניו, ואולי גם זה שיבוא עלינו לטובה. שבעה סופרסטארים הרשימה מונה, ועוד 4 שחקנים שמובילים את הקבוצות שלהם, כשרק ארבעת האחרונים קצת יותר מוטלים בספק. מצד שני, יש לפחות שני רוקיז, ואולי אפילו 4 שיכולים להשתחל לרשימה כבר בשנה הבאה ואם קצת יותר הוכחה.
יצאו מהרשימה: יאניס אנטטקומבו שחשבתי שיהיה רכז פול טיים השנה, כי כך הוא סיים את השנה שלפני כן, אבל ידורג גבוה למדי ברשימת הסמול פורוורדים. רג'י ג'קסון שלוקח את דטרויט לפח (אחרי שנה בה הוא לקח אותה לפלייאוף)
ג'יימס הארדן אמנם לא היה ברשימה שנה שעברה, למרות שבדיעבד הוא היה צריך להיות. השנה לעומת זאת, הוא לא יהיה כי כריס פול לקח לו את המקום, והמזוקן ימצא את עצמו כתמיד, בעמדת הסקנד גארד.
אזכורי כבוד:
טוב סטריאני, לא אדבר על דרון ווליאמס.
אז על מי כן? דניס שרודר (אטלנטה) שעושה שמות כרגע באליפות אירופה, והוא רכז מהיר וחתולי, אבל לא סופר אינטליגנטי , ובהחלט עדיין צריך לשפר את הקליעה, יוביל לבד קבוצה חלשה מאד של אטלנטה לעבר ה 25 נצחונות, תוך שהוא קולע 20 למשחק , לפחות.
סטט' השנה: 17.9 נק', 6.3 אס', 3.1 ריב', 34% מהשלוש.
ריקי רוביו (עבר ממינסוטה ליוטה, 11 נק', 9 אס', 4 ריב' וכמעט 2 חטיפות למשחק, וגם 40 אחוז מהשדה, ו 30 אחוז מהשלוש. לא טוב ) נתן חצי עונה שניה מצוינת ונראה אפילו שהקליעה שלו משלוש קצת התייצבה. עדיין אחד המוסרים המרהיבים בליגה, אבל לעולם לא הכוכב שחשבו שיהיה. מגיע לקבוצה חדשה אחרי שבילה את כל הקריירה במינסוטה. לא יודע אם יוטה זה מה שמתאים לו, אבל שיהיה. יש לו חור למלא בדמותו של...
ג'ורג' היל (עבר מיוטה לסקרמנטו, 17 נק', 4 אס', 40% מהשלוש אבל ב 49 משחקים בלבד) נתן עונה הגנתית מצוינת והתקפית סולידית בקבוצה שלכאורה היתה בנויה לנצל את היתרונות שלו. בבלגן של סקרמנטו הוא יצטרך להנהיג לא מעט ילדים (וגם שני זקנים) ולהתמודד על המקום בחמישייה מול רוקי התקפי מבטיח. נראה.
אם יש מישהו השנה שיכול לתת את עונת ה"ג'ורג' היל" שלו, זה פטריק בברלי (קליפרס, 9.5 נק', 6 אס', 4.5 ריב', 1.5 חט' ו 38% מהשלוש), שחקן האנרגיה שאני מאד אוהב. יש לו ארסנל כלים התקפי חביב, למרות שעדיין קשה לו ליצור לעצמו. הוא יודע ורוצה למסור, ובעיקר הוא שומר מעולה במיוחד. בתחרות מול לו ווליאמס (שלעד יתאים יותר כשחקן שישי) ואוסטין ריברס, הוא צריך להיות הפוינט המוביל.
את אלפריד פייטון (אורלנדו) הארוך והדי אינטליגנטי אני אוהב, אבל הוא לאיהיה פקטור אלא אם ילמד לקלוע מהשלוש. ועדיין, הוא שחקן שחושב קבוצה בראש ובראשונה והפוטנציאל ההגנתי שלו, אמור להשאיר אותו בחמישייה של אורלנדו. השנה עם 14 נק', 6.5 אס', 5 ריב', אבל 27% מחפירים מהשלוש.
רג'י ג'קסון (דטרויט, 14.5 נק', 5 אס', 36 אחוז מהשלוש והמון פציעות בדרך) אולי יצא מה-15 והוא אולי שחקן שאני שונא במיוחד (אגואיסט מהתחת), אבל הוא כן יוצר נקודות ברמה הכי גבוהה. לא נראה לי שייצא משהו מדטרויט השנה אבל אי אפשר שלא להזכיר את הבחור
ולבסוף טוני פארקר (ספרס, 10 נק', 4.5 אס' ו-2 ריב'). זקן אבל שווה לפחות אזכור. שנה שעברה בקושי גירד את הדאבל פיגרים והשנה גם יעשה פחות. אבל לפחות הוא ימלא את משבצת ה"דרון ווליאמס" של השנה, וגם זה משהו, גם אם הוא כנראה לא אחד מ-25 הרכזים הטובים בליגה.
וכמובן הרוקיז. נראה לי שהסיפור הגדול שיכול להיות הוא של לונזו בול שאולי עוד יהיה מג'יק, ויותר סביר שלא. (ובכל זאת, אני מהמר שיהיה ברשימת ה-15 עוד שנה) אבל חוץ ממנו יש את ד'ארון פוקס של סקרמנטו, את מרקל פולץ של פילי – הבחירה הראשונה בדראפט, את דניס סמית' בדאלאס שמשוועת לרכז כבר הרבה זמן, ואת הצרפתי נטיקלינה שילהטט בניקס, ומת לעשות את מה שטוני פארקר כבר לא יכול.
טיר שלישי:
15. ג'רו הולידיי (HM אשתקד) – ניו אורלינס –
והבעיה היא שהוא לא הצליח לקחת את מגדלי התאומים לפלייאוף. בתחילת השנה הוא היה בחוץ בגלל שהוא בעל נאמן למחלת אשתו (באמת, לא דיברו מספיק על מה שהוא עשה. אישיות!). עדיין צעיר אבל עם ניסיון של לא מעט שנים בליגה. גוף עליון חזק שמאפשר לו לחדור, ראיית משחק סבירה וקליעה סבירה תמיד תגרום לו להיות פוינט פותח לגיטימי בליגה, גם אם לא תמיד הרבה מעבר לכך. השנה, עושה רושם שהביאו מנהל משחק טוב ממנו בדמותו של רונדו, אבל התפקיד של הולידיי יהיה להיות מוליך כדור שני, שגם מסוגל לקלוע את הספוט אפ, ובעיקר מסוגל לחדור חזק ולעניין. אני מאד מקווה שלא יהיו יותר מדי מלחמות אגו בקבוצה, כי הפוטנציאל של ניו אורלינס יכול אפילו תיאורטית להעביר אותם סיבוב במערב. אבל הכימיה תהיה תלויה הרבה, גם בו.
15.4 נק', 7.3 אס', 3.9 ריב', 1.5 חט' ו 36 אחוז מהשלוש.
14. ג'ף טיג (15 אשתקד) עבר מאינדיאנה למינסוטה –
אינדיאנה שחשבתי שתהיה הקבוצה השניה בטיבה במזרח, אכזבה אותי מאד. ואחת הסיבות העיקריות היא שטיג וג'ורג' די דרכו אחד לשני על האצבעות. מצד אחד טיג הוא פוינט גארד מוביל, אבל מצד שני, פול ג'ורג' אוהב לקחת את ההחלטות ואת הכדור. הבעיה היא גם שלטיג אין את הקליעה או את הסייז לשחק יותר מדי אוף-בול. ועדיין, כרכז נטו, מה שהוא בסופו של דבר כן עשה רוב הזמן שנה שעברה, הוא עדיין מצוין. מהיר מספיק בשביל לחדור. מנהל משחק טוב (הרבה יותר משרודר האקספלוסיבי אך דביל שהחליף אותו) וכזה שבדרך כלל יודע לקחת החלטות נכונות. עדיין לא שומר גדול. השנה הוא מגיע לפרויקט המאד מיוחד של מינסוטה, ואני מאד אוהב את ההחתמה הזאת. למרות שעשויים להיות בעיות אחזקת כדור, בינו לבין באטלר (אבל פחות משהיו עם ג'ורג') – מינסוטה זרקה שניים מהאגואיסטים הגדולים שלה (מוחמד ולאווין) והביאה את טיג – בדיוק השחקן הסולידי שיכול לייצב את כל העסק. יש הרבה על הכתפיים שלו, אבל כמו במקרה של הוליידיי,, גם פה מדובר בקבוצה שיכולה תיאורטית לעבור אפילו סיבוב במערב. טיג הוא חלק גדול מזה.
15.3 נק', 7.8 אס', 4 ריב', 36 אחוז מהשלוש.
13. אריק בלדסו (HM אשתקד). פניקס
ביום שהוא יהיה בריא הוא יקפוץ בדירוג הזה, כי הוא בהחלט דרגה מעל השניים הקודמים. בולדוזר חזק שמסוגל בקלות לחדור לסל, וגם מנהל משחק למופת שממעט לטעות. אבל בשנה האחרונה עם 66 משחקים, הוא גמר את העונה מוקדם, אחרי שבעונה הקודמת הוא עשה כמעשה אמביד ושיחק 31 משחקים בלבד (והיתה לו עוד עונה פצועה לפני 4 שנים). בקיצור, פציע מדי וחבל. אם הוא לא יהיה פציע, התפקיד שלו יהיה לקחת את ההבטחה הגדולה של ג'וש ג'קסון ולחבר אותה ל דווין "70 נקודות במשחק" בוקר בשביל ליצור קו אחורי מדהים פוטנציאלית. לא שזה יספיק לפלייאוף או אפילו קרוב, אבל זאת כן יכולה להיות קבוצה מאד מאד מהנה לצפייה ועם בסיס טוב (כלומר, גבוה אחד מעולה נוסף) להגיע רחוק בשנים שאחר כך. כל זה, רק אם יהיה בריא, וזה כאמור "אם" מאד מאד גדול
21.1 נק', 6.3 אס', 4.8 ריב', 34% מהשלוש.
12. רייג'ון רונדו (10 שנה שעברה, עבר משיקגו לניו אורלינס)
נשבע לכם שהבחור, השחקן השני האהוב עליי בליגה, היה בדרך להיפלט מהרשימה כבר השנה. רק שאז הגיע הפלייאוף, ורונדו, כבר בן 31 אבל אף פעם לא באמת שיחק כדורסל מחוץ לפלייאוף, הוכיח שהוא עדיין מהטובים בעסק. 0-2 קליל על בוסטון כשהוא מנפק את משחקי האול-אראונד בשני צדדי המגרש שכל כך אפיינו אותו בבוסטון ונותן במשחק השני 11 נק', 14 אס', 9 ריב', 5 חטיפות, ניהול מופתי ותבוסה של הקבוצה מס' 1 במזרח. שני משחקים שאחריהן הוא נפצע וסיים את העונה, הצליחו לשכנע אותי שהוא עדיין שווה מקום 12 לקבוצת פלייאוף – כמובן, בשביל זה ניו אורלינס צריכה להיכנס לפלייאוף, ואם היא לא תיכנס, גם רונדו נכשל בגדול, וגם לא תהיה לו הזדמנות להראות לי שהוא עדיין שווה מקום ברשימה הזאת, וזה יהיה מאד חבל.
לדעתי הסיטואציה בניו אורלינס מושלמת בשבילו, במיוחד אחרי הפיאסקו שהיתה שיקגו בשנה האחרונה. ג'רו הולידיי יכול בכיף להיכנס לעמדת מוביל הכדור השני, ויהיו לרונדו את שתי מטרות הפנים הכי מפחידות בנ.ב.א, כשהנאט-קייס שביניהם (קאזינס) כבר שיחק בהצלחה עם רונדו, בעונה בה האחרון היה מלך האסיסטים של הליגה. ואילו השני שביניהם (דייויס) הוא סתם שחקן נוח, שיכול להנות מאד מיצירת המצבים של רונדו. אני מצפה מרונדו לעוד מלכות אסיסטים גם אם מלווה במעט מאד נקודות (סטט' צפויה השנה 6 נק', 12 אס' למשחק) ובעיקר – יופי של פלייאוף. רק שלא ייפצע.
7.8 נק', 6.7 אס', 5.1 ריב', 38 אחוז טוב מהשלוש אבל בפחות מ-2 זריקות למשחק.
טיר 2:
11. גוראן דראגיץ' (11 שנה שעברה) מיאמי,
הפוינט גארד עם פרצוף ה"בן זונה האדיש" שלו שומר על המקום מהעונה האחרונה, ומאד בצדק. אחרי חצי עונה ראשונה עלובה של מיאמי, הקבוצה הפכה את עצמה לגמרי, ויחד איתו ועם ווייטרס (ואחר כך ווייטרס נפצע, ורק הוא נשאר) בקו האחורי היא הפכה להיות, ההיט הפכה להיות הלהיט של החצי השני של העונה. להיט שאמנם הצליח לפספס בקשקש את העלייה לפלייאוף, אבל השאירה המון טעם לשנה הקרובה. עדיין אחד השחקנים הכי חכמים בליגה, במיוחד ביכולת שלו ליצור לעצמו ספייסינג בלי שום יתרון גובה או אתלטיות. נטו שכל. מנהל משחק טוב, שלדעתי הרוויח מכך שוויד כבר לא נמצא בקבוצה (ומכך שספולסטרה אילף לגמרי את ווייטרס)
אז מיאמי לא התחזקה השנה, אבל המזרח כן נחלש (שוב) ואני בהחלט מצפה שדראגיץ' יידע להוביל את וויטרס, וויטסייד, ווינסלו, ושאר ה"וו"ים של הקבוצה לפלייאוף. לפחות זה.
20.3 נק', 5.8 אס', 3.8 ריב', 40% מעולים מהשלוש.
10. קייל לאורי (7 עונה שעברה) טורונטו
נתן מספרי קריירה ובכל זאת ירד, בעיקר בגלל שהאיש עם החוזה החדש והנוצץ קצת נמאס עליי, וגם כי אני מאמין שהשנה בגיל 31, תתחיל הירידה של הרכז הנמוך והאקספלוסיבי. אז כן, הוא מוכשר, יש לו פלג גוף עליון חזק והוא אתלטי מספיק בשביל לחדור כמה שבא לו. ובניגוד לחברו לקו האחורי, הוא גם יודע לקלוע מהשלוש, וכשהוא מתפוצץ, הוא קולע 30 נקודות למשחק כאילו כלום (כולל 4 משחקים רצופים כאלה בסוף ינואר האחרון). אבל הסגנון הסוליסטי של טורונטו הוא בעיניי, בראש ובראשונה האחריות של שני אנשים. דווין קייסי המאמן, וקייל לאורי. הוא יודע למסור, אבל הוא רכז שכונה שטוב לו עם משחק הבידודים של טורונטו, וגרוע מכך – בניגוד לרונדו למשל, לאורי הוא שחקן שנעלם בפלייאוף, שנה לאחר שנה. כולל משחק של 4 נקודות בפתיחת הפלייאוף האחרון מול מילווקי, ופלייאוף בוא הוא רק קלע 3 פעמים 20 נקודות (השיא היה 22). תוסיפו את זה לעובדה שהוא קצת פציע, ושנדמה לי שהגיע הזמן שהבלון של טורונטו יתפוצץ קצת, ותגיעו לאותה מסקנה. אם נשפוט לפי השנה האחרונה, הוא שווה איזה שני מקומות יותר, אבל אם נשפוט לפי השנה הקרובה. קשה לי מאד להאמין.
22.4 נק', 7 אס', 4.8 ריב', 1.5 חט' ו 41 אחוזים מעולים מהשלוש, בטח כשהוא זורק כמעט 8 כאלה למשחק.
9. מייק קונלי (14 אשתקד), ממפיס
נדמה לי שהקפיצה הגדולה של הבחור בן ה-30 בפנקסי, מגיעה בעקבות הפלייאוף האחרון, שם הוא נתן הופעה הירואית בהפסד בשישה משחקים לספרס המצוינים עם 25 נק' ו7אס' למשחק כולל ניצחון זכור לטוב עם 35 נקודות, 9 ריב', 8 אס', שלשות קלאץ' והמון קור רוח. הרכז הכי סולידי בליגה יודע להתפוצץ. יפה לו. והרכז הכי סולידי בליגה הוא אחת הסיבות המרכזיות בגללן ממפיס כבר חצי עשור ומעלה, היא סוס שחור רציני מאד בליגה, ולמרות שכולם מספידים אותה, וכל הכשרון שלה תמיד מוטל בספק עצום, היא עושה פלייאוף, ואפילו סיבובים שניים (או לפחות סיבוב ראשון מכובד) שנה אחר שנה אחר שנה. קונלי נתן שיפור סטטיסטי מצוין השנה, ותקע יתד לצידו של גאסול בתור המנהיג של הקבוצה הכי קשוחה בליגה.
ושנה הבאה? שני הכוכבים הגדולים עדיין שם, והם אפילו אמורים להיות קרובים מאד לשיאם. אבל זק רנדולף, אחד מעמודי התווך עזב וגם וינס קרטר שפתח לא מעט בחמישייה ממרומי גילו, וסביר מאד להניח שצ'נדלר פרסונס לא יחזור להיות מי שהיה. ויחד עם התחזקות המערב (מינסוטה, ניו אורלינס), סביר להניח שממפיס שוב תוספד. אבל תרשו לי להמר שזה לא יהיה ללא קרב ושקונלי ימשיך לתת את הסולידיות, הלפעמים מפעימה שלו.
20.5 נק', 6.3 אס', 3.5 ריב', 41 אחוזים בשש זריקות משלוש, והמון הגנה ומנהיגות
8. קמבה ווקר (9 שנה שעברה) שרלוט
מהדור של הפוינט גארדים שהם בראש ובראשונה סקוררים מצוינים, לפני שהם מנהלי משחק דגולים. רשימה שכוללת את ווסטברוק, קיירי, לילארד, תומאס, לאורי, ווקר ורג'י ג'קסון למשל. קמבה נמצא בכל זאת, וכנראה גם יישאר דרגה מתחת לטובים באמת. אולי בגלל שהוא באמת לא מנהל משחק עצום, למרות שבניגוד לרג'י ג'קסון הוא לא אגואיסט חסר תקנה, ואולי בגלל שאין לו את הדריבל של קיירי או אייזיאה תומאס, את הקליעה של לילארד או את האקספלוסיביות המטריפה של ראסל ווסטברוק. הוא לא 10 בכלום, אבל צריך להודות – הוא די 8\9 בהכל. מהיר מאד, מייצר נקודות מצוין און דה דריבל ומנהל משחק סביר.
ועדיין משהו קרה בשרלוט של השנה. קבוצה שלפני שנתיים עשתה 48 נצחונות, והשנה אפילו לא היתה קרובה לפלייאוף למרות שלא השתנה שם לכאורה כלום. השנה הם צריכים להראות שהמטוטלת חוזרת לכיוונם. הם עדיין צעירים וחזקים ומוכשרים, ועדיין יש להם את מק"ג (שצריך להודות, קצת דעך השנה לאחר הפציעה) ואת באטום והשנה גם את דוויט האוורד בעוד ניסיון REDEMPTION, שכנראה לא יצלח. ואת מאליק מונק, שהדרדר מאד בדראפט, אבל עם השוואות לאלן יוסטון יכול להיות יופי של מטרה לווקר. ווקר צריך להמשיך להיות סקורר ברמה הכי גבוהה שגם יודע לשחרר את הכדור כשצריך. ואם הוא יעשה את זה ,הוא הצדיק את המקום שלו כאן.
23.2 נק', 5.5 אס', 3.9 ריב', 3 שלשות למשחק ב 40 אחוזי דיוק
סופרסטארים:
7. אייזיאה תומאס (8 שנה שעברה) עבר במהלך מתוקשר מבוסטון לקליבלנד
אמרתי שיש שבעה סופרסטארים בעמדה הזאת, והגמד הוא ללא ספק אחד מהם. אז סיימנו את הסאגה של השנה עם הטרייד שלו ועוד המון תמורת קיירי ועוד כלום. טרייד שבעיניי החליפו שחקנים ברמה מאד דומה נכון להיום (רק שקיירי צעיר יותר, עם חוזה טוב יותר ,והוא לא פצוע כרגע...) אבל מה שתומאס עשה השנה יירשם בספרי הסלטיקס לדורותיהם. סגן מלך הסלים של הליגה. שבירת שיא סלטיקס ותיק של 43 משחקים רצופים עם 20+ בנקודות, מלך הקלאץ' של הליגה עם משחק אחרי משחק בו הוא נותן דאבל פיגרים ברבע הרביעי בלבד, וכמובן מקום ראשון במזרח לפני קליבלנד. בעיניי, הוא נתן את העונה האינדבדואלית הגדולה ביותר של סלטיק כלשהו מאז שהילבילי לבן מסוים עזב אותה. עם 1.75, לא הכי אתלטי בעולם (אבל בהחלט אתלטי מספיק) הוא מספיק חכם וחתולי בשביל ליצור נקודות בכל דרך שהוא רוצה.
אז את השנה הוא יתחיל פצוע אבל הוא מגיע לקבוצה הכי טובה במזרח בלי שום ספק, והוא נכנס לנעליים גדולות מאד של שחקן שהוא לא פחות קלאץ' ממנו, אבל גבוה יותר ואתלטי יותר. תומאס בריא, הוא בעיניי כאמור שחקן ברמה של קיירי פחות או יותר, וזה מה שלברון ירצה ממנו. הגנה הוא כבר לא יקבל, אבל אם הוא יקבל את יכולות הקלאץ' של תומאס ואת הפחד הזה ששחקנים מקבלים כשהוא מתקיף מולם, זה אמור להספיק ובקלות לעוד גמר מזרחי אחד. יש לו מה להוכיח, אבל הגמד הוכיח במשך כל השנים. בסקרמנטו, בפניקס ובבוסטון שאסור אף פעם לזלזל בו כי הוא יקלע עליך 20+ בלי למצמץ. אני בטוח שהוא יעשה את זה גם השנה.
28.9 נק', 5.9 אס', 2.7 ריב', 38 אחוז מהשלוש (8.5 זריקות)
6. קיירי אירווינג (5 אשתקד), עבר מקליבלנד לבוסטון
ורק מקום אחד מתחת לאיש הקטן, מופיע האיש שמחליף אותו בבוסטון. וגם לו יש המון להוכיח, בעיקר שבשלוש השנים בהן חסה בצל של לברון, הוא למד להוביל קבוצה בלי להיות ווליום סקורר אגואיסט קטן כפי שהיה לפני שלברון הגיע. אבל קודם למה שהיה – ומה שהיה הוא שהאיש הזה עם השליטה המטריפה בכדור (בעיניי שניה רק לסטף, ויש שיגידו טובה יותר) ועם יכולת הקלאץ' שכבר נתנה לקליבלנד אליפות אחת, היה חלק משלישייה נהדרת שהגיעה לשלושה גמרים גם אם הוא היה פצוע באחד מהם. כסקורר יש מעטים טובים ממנו בליגה. אבל גם בקליבלנד, האיש עם ההחלטות היה לברון, וכשלברון לא שיחק ה +\- של הקבוצה פתאום ירד פלאים. אגיד זאת כך, תומאס הוא שחקן אינטליגנטי עם מגבלות פיזיות ברורות. קיירי הוא שחקן על ברמה הפיזית, (בנוסף לקלאץ' ולידיים נהדרות), אבל עם אינטליגנציה לוקה בחסר.
אז השנה בבוסטון הוא מצטרף לפרויקט של דני איינג'. קבוצה שבה יש שני פורוורדים צעירים מאד ומבטיחים מאד. סווינגמן מהטובים בליגה, וגבוה ורסיטלי ונהדר. זאת קבוצה שסיימה הרגע את המזרח במקום הראשון, ורוצה לקפוץ עוד מדרגה כבר השנה, או לכל הפחות לא להידרדר ולהמשיך למצב את עצמה כאלטלרנטיבה היחידה לקליבלנד במזרח. אבל המון המון תלוי בקיירי וביכולת שלו לוותר ולשלב את השחקנים המצוינים האחרים שיש לו בקבוצה. בראד סטיבנס צריך לכוון אותו, אבל הכדור יהיה בידיים של קיירי. אני לא נביא, אבל בטוח יהיה לפחות מעניין.
25.2 נק', 5.8 אס', 3.2 ריב', 40% מהשלוש (6 זריקות למשחק)
5. דמיאן לילארד (4 שנה שעברה) פורטלנד
אין לו את ההייפ שיש לשניים שאחריו ברשימה, קיירי ותומאס. אבל הנה העניין – הוא אשכרה מוכח יותר, וסימני השאלה סביבו פשוט מעטים יותר. גם השנה, בפוטו פיניש מרשים, הוא סחב את פורטלנד לפלייאוף. אמנם לא הרבה מעבר לכך, אבל גם זה לא מעט. וזה שנה אחרי הסיבוב השני הנהדר. ברור שכל עוד הוא ייתקל בווריורס בפלייאוף הוא יפסיד מהר, אבל זאת לא בושה ולקחת קבוצה לפלייאוף שנה אחר שנה, גם אחרי שהכוכב הגדול האחר (אלדרידג') עזב – זה פשוט מרשים. אין לו את הידיות של קיירי או של תומאס, אבל הוא פלואידי יותר, והוא קלעי לא פחות טוב, און ואוף בול. הוא עדיין לא שומר גדול, אבל הוא רכז טוב וסקורר ענק.
כשהשנה בפורטלנד, מה שהיה הוא שיהיה. רק שהשנה אני בספק אם זה יספיק לפלייאוף, כאמור עם ההתחזקות הנוספת של כמה קבוצות במערב והעובדה שפורטלנד (קבוצה שאני אישית לא סובל במיוחד) קצת דרכה במקום. אבל לילארד הוא ווינר שעשה 4 פלייאופים רצופים וינסה לעשות עוד אחד, וגם אם ייכשל כפי שאני חוזה שיקרה, אין לי ספק שזה יהיה לאחר מאבק עיקש.
27 נק', 6 אס', 5 ריב', 37% מהשלוש עם 3 שלשות למשחק.
4. כריס פול (3 שנה שעברה) עבר מהקליפרס ליוסטון
האיש שהוא הכי רכז טהור בליגה יורד אצלי מקום אחד, גם בגלל שזה שעוקף אותו נמצא בקו עלייה, וגם בגלל שהוא אישית, נמצא בקו ירידה מסוים. בשנה האחרונה למרות שורה של משחקים מעולים לקראת סוף השנה, זה היה נראה פחות טוב, ולצד משחקים של 29 נקודות ו 12 אסיסטים בהן הוא ניצל את כל ארסנל הקליעה מחצי מרחק (והשלוש) שלו, והאינטליגנציה העודפת, היו לו גם משחקים של 6 נק' ו-7 אס', בהן הוא פשוט נראה עייף. בסופו של דבר, כל זה הספיק בשביל לתת לקליפרס ביתיות שלא הספיקה בפלייאוף, ובמערב החזק זה לא מעט. אבל ניכר שהלוזריות של המועדון הכי לוזרי בליגה, ביחד עם פול שיודע להיפצע תמיד בזמן הלא נכון, הוא שילוב שהגיע הזמן שיפסק
וכך, במהלך השני הכי מתוקשר של הקיץ,עבר כריס פול לג'יימס הארדן, כלומר ליוסטון, במה שנראה לי כמו חתיכת ניסוי כלים מעניין. כי הארדן היה רכז לכל דבר ועניין השנה, ופול – פול לא יודע לעשות כלום חוץ מאשר לרכז. הוא אוהב לנהל את המשחק, להגיד לאנשים איפה לעמוד, לעקוף את החסימה שלהם בדרך לחצי מרחק, או לתת להם בפיקנרול. זה פול, וזה תמיד היה פול. רק שהשנה זה היה גם לגמרי הארדן וכדורסל משחקים רק עם כדור אחד ביד. אז הגיוני שפול ינהל קצת יותר והארדן פחות, אך כניסוי זה הולך להיות מרתק במיוחד. מגדלי התאומים גרסת הגארדים. התחושה שלי היא שזה יהיה פיאסקו, ושפול ינטרל את כל מה שהארדן ודאנטוני השיגו בשנה האחרונה, אבל אולי אני סתם מזלזל ואולי אתבדה. כך או כך, כשמצרפים את הכריזמה הבלתי נגמרת, ואת העובדה שהוא עדיין אחד השומרים הטובים בעמדה – המקום שלו מאד מוצדק.
18.1 נק', 9.2 אס', 5 ריב', 2 חט', 41% מהשלוש בחמש זריקות למשחק.
3. ג'ון וול (6 שנה שעברה) וושינגטון
אחד מהשחקנים האלה שמוכיחים (כמו דרוזן) שגם בכדורסל של היום יש מקום לשחקנים בלי קליעה מהשלוש, או אפילו ג'אמפ שוט של ממש. אבל לג'ון וול, המקום הזה מגיע מאד, ובגיל 27 הוא רק יילך וישתפר, במיוחד במיוחד אם הוא כן יפתח את הג'אמפ שלו. יחסית להמון מהחבר'ה שאיתם הוא חולק את המקום ברשימה (וכמו פול) מדובר בשומר מצוין שזה כבר יתרון גדול. השנה, יחד עם ביל בריא במפתיע, ופורטר משתפר, הוא הפך את וושינגטון בקלות לאחת מהקבוצות הטובות במזרח, וזאת לאחר שנת 15-16 מאכזבת במיוחד. מוסר עצום, מהטובים בליגה שמתמצא בזוויות, ויודע איפה חבריו לקבוצה נמצאים, גם בלי להסתכל. השחקן הכי מהיר בליגה והשחקן השני הכי אקספלוסיבי בה (לאחר ווסטברוק). הוא היה אגרסיבי ובטוח יותר השנה מאשר בשנים הקודמות.
וושינגטון תמשיך ליהנות ממזרח חלש גם השנה, וכשלעצמה לא נחלשה והשאירה את מי שצריך להשאיר. האמת היא שמעט מאד תלוי בוול, הוא ימשיך לתת את ה 20 נקודות ו 10 אסיסטים במינימום שלו, וימשיך להוביל את הקבוצה. הברומטר הם בכלל הברכיים של ברדלי ביל. אבל היציבות הזאת של וול היא הבסיס, גם אם היא לא הברומטר. ברור שבלי ביל, הוויזארדס ייאבקו מאד, אבל כך גם ברור מאד שאיתו, הם יצליחו. כך או כך, וול רק צריך להמשיך להיות שחקן על.
23.1 נק', 10.7 אס', 4.2 ריב', 2 חטיפות, רק 33 אחוזים מהשלוש (2.7 זריקות למשחק) אבל עם המהירות שלו, החדירות הם הנזק הגדול.
2. ראסל ווסטברוק (2 גם אשתקד), אוקלהומה סיטי
השחקן הכי אנרג'ייזר שאני זוכר בתולדות הליגה. ה MVP הבלתי מעורער. האיש שנתן ארגיואבלי את מספרי העונה הסדירה הכי טובים אי פעם, כשהוא גם מלך הסלים, גם שלישי בטבלת האסיסטים, וכמובן גולת הכותרת – ממוצע טריפל דאבל. אפשר לזלזל, אפשר לומר שקאנטר ואדמס נתנו לו ריבאונדים חופשיים, ושכל רוברסון שאליו הוא מסר, זרק את הכדור בשביל לרשום אסיסט. אפשר לומר את כל הדברים האלה, ובמידה מסוימת (קטנה עד זניחה לדעתי) זה גם יהיה נכון, אבל בסופו של דבר רק פנומן על יכול ליצור מספרים כאלה, ועוד בקבוצה מנצחת שעושה פלייאוף למרות סגל לא משהו בכלל. ראסל ווסטברוק, הראסל ה(שני) הכי טוב אי פעם בליגה, ואיש שלפחות שני מהלכים התקפיים אשכרה קרויים על שמו (החדירה החזקה עם הסיום הכמעט אנכי לסל מצד ימין, והחדירה עם עלייה חזקה מאיזור קו העונשין), הוא תופעת טבע אדירה.
והוא גם שחקן שלפעמים לא יודע מתי לעצור, שלפעמים לא יודע מתי יש זריקה לא נכונה, ושהמון פעמים מקבל החלטות לא לגמרי נכונות. אולי זה קורה בגלל שהכל אצלו מתרחש בקצב טורבו והוא לא נותן לעצמו זמן לחשוב, אבל זה לא משנה את העובדה שלפעמים הוא יוצר פאשלות. ושאפילו במשחקי על סטטיסטיים שלו, כמו צמד המשחקים האחרונים מול יוסטון בפלייאוף האחרון, הוא עושה טעויות שגורמות למרוט שערות. אז השנה לראשונה הוא היה לבד, וזה נגמר במקום שישי מכובד ובתצוגה סבירה בסופו של דבר, בפלייאוף. שנה הבאה, בעוד מהלך מתוקשר ואדיר, פול ג'ורג' הגיע. כבר הזכרתי את פול ג'ורג' ,כשדיברתי על טיג ואמרתי שג'ורג' הוא שחקן שכן מאד מאד אוהב לשחק עם הכדור ביד, יותר מאשר דוראנט למשל. אני לא יודע איך הדינמיקה הזאת בין שני אנשים עם אופי מאד חזק (בניגוד שוב, לדוראנט) יעבוד. אם זה יעבוד, אוקלהומה תעשה סיבוב שני בפלייאוף עם סיכוי מסוים אפילו לגמר מערב. אם לא, הם לא ייפלו מהפלייאוף, אבל זה יהיה הרבה פחות מעניין ומרהיב משזה היה יכול להיות. הרבה תלוי בג'ורג', אבל הרבה יותר תלוי בראסל שיצטרך פשוט לראשונה בחייו אולי, לקחת צעד אחורה וטיפה, רק טיפה, לחשוב.
31.6 נק', 10.4 אס', 10.7 ריב', 1.6 חט', 34% מהשלוש (7.2 זריקות למשחק)
1. סטף קארי (1 שנה שעברה) גולדן סטייט
ולמרות שיהיו כאלה שיטענו שראס עבר את סטף, בעיניי המקום הראשון שלו מובהק וזה אפילו לא קרוב. אחרי שתי עונות MVP, הוא קצת נרגע, ועדיין סביר להניח שאם העונה האחרונה היתה עומדת בפני עצמה, ולא היתה המשך של שתי העונות הקודמות אליהן, סטף היה זוכה גם הפעם, או למצער מסיים במקום השני (כי בכל זאת עונת ט"ד זה חתיכת דבר). אבל ככה זה כשמתרגלים לטוב, ולקבוצה שמנצחת בקלות 67 משחקים. היו אמנם רגעים השנה בהם נראה שסטף פחות טוב מאשר בשנים קודמות. ההשתלבות שלו עם דוראנט לקחה קצת זמן ולא היתה תמיד חלקה, ואני אף טענתי, שהקבוצה נראית טוב יותר, לפחות בעונה הסדירה כשדוראנט לא משחק, וקרי וקליי מובילים את הקבוצה. אבל סטף שאמנם נראה עם קליעה קצת פחות יציבה מאשר בשנים קודמות (ועדיין הטובה בליגה, שלא תטעו. שחקן שקולע 41 אחוז מהשלוש, בעשר זריקות הוא הטוב בליגה. במובהק) נראה בהחלט אנושי יותר השנה מצד אחד, אבל גם שיפר אספקטים מהצד השני, ובעיקר בהגנה. בעיניי, סטף של היום הוא אחד השומרים הקבוצתיים הטובים בליגה בעמדות הגארד, לא פחות. כן, גארדים מהירים עדיין יחרכו אותו בקלות בכניסה לסל, אבל העזרה שלו בהגנה היא מדהימה. וזה בהחלט משהו שקרה השנה.
ובשנה הבאה אותו דבר. אחרי שנת הסתגלות לדוראנט, ויחד עם העובדה שהסגל לא רק נותר על כנו, אלא אפילו השתפר מעט (עם יאנג וכספי) אין שום סיבה בעולם שמשהו שהוא לא פציעה ימנע מגולדן סטייט אליפות נוספת. עדיין יש בעיית היררכיה מסוימת בינו לבין דוראנט, אבל קרי בהחלט יכול להפתיע ולקחת עוד MVP, ומה שבעיקר חשוב הוא שהוא ימשיך ללהטט ולהוכיח שהוא הדריבלר מס' 1 בליגה, הקלעי מס' 1 בליגה, ומנהל משחק בחסד. האיש שהכי כיף לצפות בו משחק כדורסל, לדעתי, אי פעם.
25.3 נק', 6.6 אס', 4.5 ריב', 1.8 חט', 41 אחוז מהשלוש ב-10 זריקות למשחק.
_________________
תודה לאלוהי הבירה
|
התחבר
הרשמה
בלוגים
שאלות נפוצות
חיפוש
